[ציורי תנ"ך/ הלוויים נושאים את כלי המשכן/ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

שמונת הימים הראשונים של חודש ניסן, הם גם הימים של חנוכת המשכן במדבר סיני. ימים אלה מקפלים בתוכם מחלוקת עקרונית בין הפרושים לצדוקים[1], מחלוקת שבה נצחו הפרושים ולזכר כך נקבע יום טוב מיוחד. מחלוקת זו, שהוכרעה, יש לה השפעה חינוכית ותאולוגית גם לימינו אלה, ובדברים הבאים נשרטט קווים לדמותה.

כידוע, המחלוקות שבין הפרושים ובין הצדוקים כמעט שלא מוזכרות בתלמוד, ואלה שכבר זכו להיות מוזכרים, נוגעים ברובם לענייני הקרבנות.

ככלל, הצדוקים - שלא האמינו בתורה שבעל פה, וכפרו לחלוטין בסמכות חכמים לפרשה - לא התכוונו במחלוקתם עם הפרושים להוכיח את אמיתות פירושיהם לתורה שבכתב, שכן הם לא האמינו אף בתורה שבכתב, במשמעות של קבלת התורה מן השמים[2].

לשון אחר - כת הצדוקים חונכה על ברכי התרבות היוונית. טענתם כלפי חוץ ולצורך הוויכוח עם הפרושים הייתה שהם נגד המסורת של התורה שבעל פה, אבל בפועל הם ברובם זלזלו, לא בתורה שבעל פה בלבד אלא גם בתורה שבכתב. על פי תפיסה צדוקית זו, ניתן לטעון כי ויכוחי הצדוקים עם הפרושים לא היו אלא להצדיק את פירושיהם למעשה, כלומר להוכיח שצריכים לנהוג למעשה על פי פירושיהם, ולא המדרש היה עיקר וחשוב בעיניהם, אלא המעשה[3].

היות והצדוקים היו שכבה אריסטוקרטית של העם בתקופת בית שני, נמנו מהם רבים מהכוהנים הגדולים ששרתו במקדש, אשר על כן, הם טרחו שייעשו העבודות שבמקדש לפי הבנתם, כדי להגדיל השפעתם על העם. ברם, העם שנהג ברובו לפי תורת הפרושים, הכריח לא פעם את הצדוקים לנהוג כדעת הפרושים בעל כרחם, לכל הפחות בפרהסיה, על פיה, כמו שמספר התלמוד: "אף על פי שצדוקים אנו, מתייראים אנו מן הפרושים"[4].

נחזור למחלוקת שעליה אנו מדברים. מחלוקת זו כתובה בראש מגילת תענית[5] (ראו תמונת כריכה משמאל), ויש לה מקבילה בתלמוד הבבלי[6]. המחלוקת עוסקת בהקרבת קרבן התמיד, שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד (את קרבן התמיד), שאין קרבן התמיד בבוקר ובין הערבים בא משל ציבור, אלא היחידים מתנדבים ומביאים אותו, שהם דרשו:

את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, תעשה -  לשון יחיד, שיחיד מתנדב משלו ומביא את קרבן התמיד.

אבל חכמים (הפרושים) אמרו: נאמר את קרבני לחמי לאשי תשמרו בלשון רבים - שהיו באים מתרומת הלשכה של מחצית השקל שנתרמה על ידי כלל הציבור בתחילת חודש אדר[7].

אין ספק שפשוטו של מקרא מורה כאן כדעת הפרושים, שהרי כל הפרשה בלשון רבים נאמרה: צו את בני ישראל, ואמרת אליהם, תשמרו להקריב, ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו ועוד ועוד.

אם כך, מה ראו הצדוקים לומר שדווקא היחידים מתנדבים קרבן תמיד, ואין הוא בא מתרומת מחצית השקל של ציבור? נראה שכאן, כמו במקומות מחלוקת נוספים, סמכו הצדוקים על דברי המקרא, עם הפרשנות של המסורת שהייתה ידועה להם. יתרה מזאת. על הפרשנות להקרבת קרבן התמיד במשכן, עולה כי בני ישראל לא הקריבו קרבן זה, והוא הוקרב רק על ידי שבט לוי[8].

לשון אחר - אם מפרשים כך את הפסוקים העוסקים בקרבן התמיד, יש מכאן סוג של ראיה לדעתם הצדוקים, שיחידים יכולים להקריב תמידים משלהם והציבור סומכים עליהם, כמו שסמכו ישראל במדבר על שבט לוי שהקריבום משלהם.

נמצא שמחלוקת הפרושים והצדוקים לא הייתה בתמיד בלבד אלא נסובה על  קרבנות הצבור, כגון קורבן מוסף, אם הם קרבים משל יחידים. המחלוקת במסכת תענית מזכירה את קרבן התמיד משום הלשון בפרשת תמידים - תעשה לשון יחיד, ותשמרו לשון רבים , המאפשרת מקום לוויכוח ולראיות מדומות, בין הפרושים לצדוקים, אף על פי  שהצדוקים ידעו את מיעוט ערכן[9].

המחלוקת העזה הוכרעה, שקרבן התמיד בא מתרומת מחצית השקל של כלל הציבור, כדעת הפרושים, ובעקבות ניצחון זה אומרת מגילת תענית כי קבעו חכמים בשמונת הימים הראשונים של חודש ניסן יום טוב מיוחד.

במגילת תענית נכתב בנוסף (על פי הסכוליון- פירוש מגילת תענית) כי: "וכשגברו עליהם וניצחום התקינו שיהיו שוקלים שקליהם ומניחים אותם בלשכה, והיו תמידים קרבים משל ציבור". וכיון שתרומת הלשכה באה לעקור את דעתם  של הצדוקים, שרצו להכחיש את התורה שבעל פה, וכפרו בסמכותם של חכמים לפרשה, הקפידו על כך שייעשה הדבר בפרהסיה, ותיקנו שיהיו מכריזים על השקלים בכל ערי ישראל ותרמו את הלשכה בשלשה זמנים , בזה אחר זה[10].

אחרית דבר. המחלוקת בין הפרושים לצדוקים - בדבר מי רשאי להקריב את קרבן התמיד בפרט, ואת קרבנות הציבור בכלל - הוכרעה זה מכבר. מה הדבר שנשאר ממחלוקת זו רלוונטי לימינו אנו? לטעמי הרלוונטיות של מחלוקת זו נעוצה בעובדה מי רשאי לקחת חלק בפולחן הדתי הכולל. האם אלה יחידים בלבד, מורמים מעם, או שעבודת האל שייכת בכולם ולא רק ביחידים. הפרושים הכריעו כאן כי הפולחן הדתי משותף לכולם, וזו אמירה נוקבת כנגד התפיסה שפולחן זה שייך רק ליחידי סגולה. התפיסה הזאת של הפרושים היא העיקר במחלוקת זו שטעמיה נשכחו זה מכבר; כמו מגילת תענית, שבטלה לאחר חורבן בית שני.

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ שולחן לחם הפנים במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

מקורות

[1] הפרושים, היו אחת מהכיתות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני. אמונתם נסובה על העובדה כי התורה שבעל פה בפרשנותם, תקפה ומאוחדת עם התורה שבכתב ונתונה מסיני כמותה. לדעתם, יש  בסמכות חכמים לפרש ולהורות על בסיס שתיהן, על נושאים רבים וביניהם - תחיית המתים לעתיד לבוא ובשכר ועונש בעולם הבא. הפרושים זוהו עם השכבות העממיות, ויריביהם העיקריים היו הצדוקים, שהיו השכבה האריסטוקראטית בעם. הללו שללו את התורה שבעל פה ואת האמונה בתחיית המתים. תפישת הפרושים נותרה דומיננטית לאחר חורבן בית שני והפילוג היהודי-נוצרי.

[2] על כך ראה – אלבק, ח. למחלוקות הפרושים והצדוקים בענייני המקדש וקודשיו , סיני, נ"ה, תשכ"ג.

[3] ראה הערה מספר 2.

[4] בבלי, יומא, דף י"ט, עמוד ב'. וראה מקבילה אצל יוסף בן מתתיהו, ,קדמוניות,  י"ח, א, ד.

[5] מגילת תענית היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. היא מונה כ-36 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים, ולכן אין להתענות בהם. המאורעות המשמחים שהמגילה עוסקת בהם משתרעים על-פני טווח של 500 שנה - מתקופת עזרא ונחמיה, במאה ה-5 לפני הספירה, ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני. על רבים מהמאורעות שמאוזכרים בה, אין מידע היסטורי ראוי.

[6] בבלי, מנחות, דף  ס"ה, עמוד א'.

[7] על פי – נעם, ו. מגילת תענית, הנוסחים, פשרם, תולדותיהם, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2003.

[8] כך למשל סובר הרמב"ן בפירושו לספר ויקרא, פרק  כ"ג, פסוק ב,  מופיע גם בפרשנותו לספר במדבר, פרק  כ"ח, פסוק ב. העולה מכך  שלא הקריבו תמידים ומוספים במדבר, כפי דעת הצדוקים.

[9] ראה הערה מספר 2.

[10]  משנה, מסכת שקלים, פרק א, משנה א',ג'.