ומאז המערכות שמגדרות כל הזמן את המגזר, הולכות ומתחזקות, וזה בא מבפנים. זה מונע מאינטרסים פוליטיים פנימיים, ומואץ מאינטרסים כלכליים, כי הרבה יותר קל 'לטרגט' תווית מוגדרת, וקשה למנות כמה מרכיבים ממשיכים ומקבעים את המבנים הללו.

לאחרונה התווכחו ביניהם אליישיב רייכנר ובצלאל סמוטריץ' (ראו בתמונות למטה) ביחס ליהירות ולתפקיד ההובלה שהציונות הדתית לוקחת לעצמה ועל עצמה. בעיני, עצם הוויכוח הוא ההפסד. ככל שמערכות החיים השונות נפרדות, נוצרות ונוצקות בחברה הישראלית שפות חופפות שלא, נפגשות.

המשמעות של העניין היא ש...

• -נוכחות ישראלית ברכס ההר המרכזי של ישראל, הופכת לאינטרס מגזרי של שימור יישובים.
• אנחנו מסתכלים בחשדנות על כל חדשנות יהודית שבאה משדות חילוניים, ובמקום לקיים שיח פורה של תורה שבעל פה, אנחנו עסוקים ב'הנחלת' מסורת כפי שהתרגלנו לשמר, ולא בפיתוח שלה, ובפחד מרפורמים. כאילו שחז"ל לא היו רפורמים. הם היו פי אלף יותר חדשנים מהרפורמים שעשו רפורמה פעם אחת, ונהיו חסידים שלה.
• קבלת השיח של "המפקד או הרב" כדיון לגיטימי, שבאמת אמור להטריד את החייל באופן יומיומי, ולא כהפסד אסטרטגי, ששם את טובת המדינה והאמונה במקום נפרד.

נקודת המוצא של הציונות הדתית הייתה המקף, כנקודה מחברת בין קטבים שונים. היום הכיפה הסרוגה הולכת ונהיית זהות בפני עצמה, שמשוחחת את עצמה לדעת בתוכה, אבל מאבדת את היכולת לייצר מרחב משותף לעיצוב החברה הישראלית: כשהיא משפיעה מתוך עמדות סמכות שבידה, היא עושה את זה בשפה הפנימית שלה, מתוך ההנחה שהתשובות בידה.

הסוציולוגיה המוסדית (ממ"דים ות"תים) והגאוגרפית היא החזקה ביותר, אך רוב החברה הישראלית מתארגנת גאוגרפית - זהותית. ביחס לשיח הציבורי המפתח לשינוי נמצא בשתי הנחות יסוד שצריך להפנים:

יש לציונות הדתית רק כיווני חשיבה, ואין לה לבדה חזון לחברה הישראלית בבחינת "צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכישרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכישרונות, והכרח השלמות, שהוא כוח המושך היותר אידאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם... (הרב קוק).

והעניין השני, והוא החשוב ביותר הוא 'סוד ההלבשה' - היכולת לדבר בשפה שאנשים מבינים ויכולים להגיב. כל האנשים. וברוח זו הכיפה שנועדה לפתח את הענווה ויראת האל של האדם הפכה לסממן אופנתי סוציולוגי מבדל.