[בתמונה: כריכת ספרו של מיכה גודמן: 'מלכוד 67. הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל', שראה אור ב- 2017 בהוצאת דביר. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]
[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון' והוא מובא פה באדיבות nrg.co.il, באישור מערכת העיתון והמחבר] [לקובץ המאמרים: 'הפולמוס על מלכוד 67 למיכה גודמן', לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 22 ביוני 2021
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
ספרו של ד"ר מיכה גודמן, מלכוד 67, ראוי לעיון ולמידה. הספר מזמין את קוראו למסע מתבונן, בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך. בחלקו הראשון מוקדש הספר לשאלה, מנין וכיצד הגענו אל מצב המלכוד הכרוך בכיבוש 67.
בחלקו השני ועד סופו, הספר משרטט קווי מתאר לכיוון אליו ראוי לנו ללכת, על מנת להיחלץ מהמלכוד. באשר להמלצותיו, יש לברך על הדגשת ההבנה, שהשלום הנכסף אינו ממתין לנו מעבר לדלת, ועל ההבנה שיש קושי ביטחוני ממשי בנסיגת מדינת ישראל לקווי 67.
במאבק כנגד נסיגה כמעט מלאה לקווי 67 - על פי מתווה קלינטון - יש לספר תרומה חשובה. אולם חלקו הראשון של הספר הוא המעניין והחשוב יותר לברור ולעיון עומק.
[לקובץ המאמרים: 'בין גרשון הכהן למיכה גודמן', לחצו כאן]
[בתמונה מימין: כריכת ספרו של מיכה גודמן: 'מלכוד 67. הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל', שראה אור ב- 2017 בהוצאת דביר. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן. הכרזה: ייצור ידע]
נכון עשה גודמן (ראו תמונה משמאל), כשבחר לשחזר את המסד הרעיוני למסע הציוני, מראשית ימיו ועד "מלכוד הכיבוש". במסגרת זו, הוא מציג לקוראיו שלוש תפיסות מכוננות במפעל הציוני:
- הציונות הסוציאליסטית;
- הציונות הרוויזיוניסטית בהנהגת ז'בוטינסקי,;
- והציונות הדתית.
[תמונתו של מיכה גודמן משמאל היא צילום מסך]
אלא שמשהו משמעותי חסר בתיאורו, והוא המרכיב המהפכני משיחי, שהיה קיים מראשית הדרך, בעיקר במפלגות הפועלים. הגיון המהפכה התבטא בדרכם, באורח חיים של מאבק חלוצי, באמונה כי יוכלו בהתמסרותם להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. בהגיונם האמוני, שילבו אידאולוגיה והתנהלות מעשית, ללא כל הפרדה. יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם העיד: "תמימות האמונה היא אם כל המעשים הגדולים - האמנו והגשמנו".
גודמן לעומת זה, כליברל מערבי, מבקש הפרדה בין תכנים אידיאולוגים, לבין שיקולי תבונת המעשה. הפרדה כזו הכרחית בעיניו להתנהלות נכונה במגבלות המציאות. "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי שהעמדות (הפוליטיות) שלו אינן חלק מהזהות שלו. הפוליטיקה איננה הזירה שבאמצעותה הוא מביע את ההשתייכות השבטית שלו, אלא מרחב שבו הוא מתמודד עם האתגרים המאיימים על הקיום שלו." (עמ' 147).
[הכרזה: ייצור ידע]
במילים פשוטות, אצל גודמן לא באים לעבודה עם אלוהים, או עם אידאות גדולות, גם לא לפוליטיקה. זו הפרדת הזהויות אותה אימץ הפילוסוף, משה מנדלסון, בהמלצתו ליהודים בעידן האמנציפציה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך".
[בתמונה משמאל: משה מנדלסון: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך. התמונה היא נחלת הכלל]
ההפרדה שמבקש גודמן לקיים, בין אידאולוגיה לפוליטיקה, זרה להגיון המהפכני של תנועות הפועלים. תהום פעורה בין הפרגמטיזם של בן גוריון לבין הפרקטיקה הפרגמטית המוצעת לנו על ידי גודמן.
גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית - ומצא עצמו בסוגיה זו בעימות מול ברל כצנלסון - לא הפריד בין חזונו האידאולוגי לבין כורח ההחלטה הפוליטית: "בשטח זה" עליו אמורה לקום המדינה היהודית הדגיש, "אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (במערכה א' עמ' 128). בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החזון האידאולוגי לא רק שאינו ננטש, הוא אף הפך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור. העיקר הוא שימור כיוון מפעל הגאולה - בתהליך הדרגתי.
בתפיסתם של מפלגות הפועלים - כמו גם של מנהיג הלח"י יאיר שטרן - מהפכה וגאולה, מתחילים במקום בו יוצר האדם, בפעולת יומו, קו מחבר בין חזון המוכוון אל הנצח, לבין המציאות הנוכחת. זו תמצית הציונות כהגיון מהפכני: גם הצעד הקטן האפשרי כאן ועכשיו, כרוך בחזון נצחי. לא על הכיוון מתקיים ברור, אלא על העיתוי וקצב ההתקדמות.
זו השאלה המעשית: מה תפקידו של חלום, ועד כמה ראוי ונכון להיאבק למען מימושו. גודמן מציע לעם ישראל "עסקת חליפין גדולה: ויתור על החלומות המקודשים, תמורת הצרכים הקיומיים." (ע' 156). דפוס חשיבתו אכן מתקיים באורח רציונלי מערבי. בגישה הערבית לעומת זאת - כמו גם בגישתו של בן גוריון - אף אחד לא באמת מוותר על חלומו. החלום לכשעצמו, לעולם אינו עניין למשא ומתן. כורח הוויתור הוא תמיד זמני ולרגע אינו בגדר מצב סופי.
[הכרזה: ייצור ידע]
לא האכזבה מהרעיון הסוציאליסטי מסמנת את מהותה של התפנית באורח החשיבה של מפלגות הפועלים בעשורים האחרונים, כמו נטישת דרך החיים החלוצית ואבדן מומנטום המהפכה. מה שקרה לציונות הדתית לנוכח תפנית זו, דומה למצבו של ירח שסבב סביב כוכב לכת, כשלפתע הכוכב קרס. מכאן, מתחיל הבירור המסחרר על מקומה של הציונות הדתית במערכת הישראלית החדשה. כאן טמון יסודו של מאבק רב עוצמה, סמוי בחלקו, שגודמן ממש מדלג עליו.
בהמלצתו לשיח הישראלי - ללמוד מאורח ניהול המחלוקת התלמודית בין בית שמאי לבין בית הלל - הוא מתעלם מכך שהם היו שותפים למסגרת ערכית דתית משותפת, בתוכה התנהלה המחלוקת. השיח הפוליטי בחברה הישראלית אותו מתאר גודמן כ"שיח פצוע", מתנהל בשנים האחרונות כמאבק על עצם מסגרת החזון.
התפנית, שהתחוללה במפלגות הפועלים לשעבר, יצרה למעשה חזון אחר. המאבק המתרחש מאז בחברה הישראלית, הוא מאבק בין חזונות שהתרחקו זה מזה. גודמן מתעלם מהאפשרות, שלא המחלוקת על עתיד הכיבוש קורעת את העם, אלא המחלוקת על שאלת היסוד: לשם מה וכיצד אנו מבקשים להמשיך להתקיים בארץ זו. אם המחלוקת על עתיד הכיבוש אינה סלע המחלוקת, אלא רק שמן על בעירה יסודית יותר, גם אם נסיים את הכיבוש לא יתאחה השסע. יתכן ולא סיום הכיבוש חשוב לשוחרי הנסיגה לקווי 67, כמו עצם חורבן ההתנחלויות, בדרך להכרעת דרכו ומהותו של המפעל הציוני: בין חזון גאולה תנ"כי, לבין מקלט מוכר ובטוח - מדינה נורמלית שכיף לחיות בה.
[התמונה המקורית מתוך אתר יד לשריון]
לסיכום, עצם השימוש הטעון במילה "מלכוד", מבטא את הקיבעון של חשיבה רציונלית מערבית, יותר מידי לוגית, שאינה יכולה להכיל לאורך זמן מתחים בלתי פתורים. חשיבה אחרת - אסיאתית, מוסלמית, תנ"כית וקבלית - יודעת את תופעת המלכוד כתוצאת אבדן התנועה במרחב. מן המלכוד נחלצים באמצעות הליכה אל הבלתי נודע, ואז קורים דברים חדשים. משברים חדשים והזדמנויות חדשות.גם בתולדות האומה האמריקאית, הכירו החלוצים האמריקאים בפוטנציאל הטמון בהליכה אל הספר. זה היסוד החשוב במגמת ההתנחלות, שהובן מאז ימיה הראשונים של חידוש שיבת ציון, כנשמת אפו של תהליך הגאולה, ועל זה מתחולל המאבק.
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Nelson Mendes לאתר flickr]
[לקובץ המאמרים: 'הפולמוס על מלכוד 67 למיכה גודמן', לחצו כאן]
מקורות והעשרה
מיכה גודמן / מלכוד 67 / הערות
———————————
קראתי את ספרו של מיכה גודמן – מלכוד 67.
הספר מעניין, קריאתו שוטפת ותוכנו רלוונטי למצבה של ישראל 2017.
מיכה גודמן מצליח לפצח בצורה בהירה ופשוטה את האידאולוגיה של הזרמים המרכזיים בחברה הישראלית.
מתוך שאני חושב שהוא פיצח בצורה טובה מאוד את אידאולוגית ה"שמאל" בה אני מחזיק, אני מניח שהפיצוח של אידאולוגית ה"ימין" טובה מאוד גם היא.
מבחינתי, ההבהרה הזו של אידאולוגית ה"ימין" היא חשובה מאוד.
יש לי כמובן כמה הערות לכתוב בספר, אותן אפרט בהמשך, אולם העיקרית שבהן היא שהצטערתי לראות שכאשר בה מיכה גודמן להציע רעיונות פרגמטיים להיחלצות מהמלכוד בו אנו נמצאים (חלק ג בספר – מרחב שיח פרגמטי) הוא מתעלם מהמרחב שמציעה מזה מספר שנים תנועת "ישראל יוזמת" הקושרת את ההיחלצות מהמלכוד ביוזמה אזורית שאת סימניה ראינו בביקורו האחרון של נשיא ארה"ב טראמפ במזרח התיכון.
אני ממליץ בחום לכל מי שמחפש כיוונים לשיח ישראלי חדש או מתחדש, לקרוא את הספר.
———-
הערה 1 – בעמוד 67 כותב גודמן כי: "…מגבירים את חשיבותם הביטחונית של הרי יהודה והשומרון. בגלל הדמוגרפיה הייחודית והטופוגרפיה הייחודית של ישראל, בלעדיהם המדינה איננה בת הגנה".
אני מכיר מומחים צבאיים ובטחוניים שיעידו כי מדינת ישראל היא בהחלט ברת הגנה גם ללא נוכחות של צה"ל בהרי יהודה והשומרון. נדרשים כמובן סידורי ביטחון כדי להקטין את הסיכונים הכרוכים בכך, אבל אין זה נכון לכתוב שהמדינה איננה ברת הגנה.
הערה 2 – בעמוד 74 כותב גודמן כי ההנחה שהסכם מדיני גובר על הסיכון הבטחוני היא שגויה כי: "תפיסת הביטחון הזאת נשענת על שתי הנחות שגויות. הנחה אחת מצמצמת מאוד את עוצמת הסכסוך ההיסטורי, וההנחה השנייה מעצימה מאוד את כוחו של ההסדר המדיני."
לדעתי, כוחו של הסדר מדיני המבוסס על היוזמה הערבית בגיבוי בינלאומי, כפי שמבקש הנשיא טראמפ לקדם וכפי שמופיעה בהצעות של "ישראל יוזמת" אינן מעצימות יתר על המידה את כוחו של ההסדר המידני. להיפך, הן מעצימות אותו בדיוק למידה הנדרשת כדי להפוך אותו לאפשרי.
הערה 3 – הספר עורך השוואה בין הימין והשמאל כמעט בכל נושא מתוך רצון להראות שיש איזון בין הצדק של שני הצדדים והטעויות של שני הצדדים. בחלק מהמקומות אני מסכים עם הגישה הזו, אולם כאשר משווה מיכה גודמן את הסכנה הדמוגרפית (שלכאורה היא טענת השמאל לסיכון קיומי על מדינת ישראל) למול הסכנה הבטחונית (שלכאורה היא טענת הימין לסיכון קיומי על מדינת ישראל) אני מוצא עצמי לא מסכים.
לדעתי, העניין הדמוגרפי כלל לא ברור ומצד שני בנושא הבטחוני יש פתרונות רבים להפחתת הסיכון שבהסדר. לכן, לשים על אותה משוואה עניין שאינו ברור והשפעותיו רבות, אל מול עניין מקצועי צבאי, נראה לי לא נכון.
הערה 4 – כותב גודמן (עמוד 95) כי התיאור של השמאל את הכיבוש כמשחית מחמיץ את הנקודה העיקרית שהיא: "כיוון שהעם השולט הוא דמוקרטי, אז כל אזרח ואזרח שותף לפעלה הזו. הכיבוש לא מוביל לחוסר מוסריות, הכיבוש עצמו הוא לא מוסרי".
לדעתי זו אבחנה חשובה בכל דיון על מצבה של מדינת ישראל. הכיבוש בעיני כן מוביל לחוסר מוסריות של הפרט ומכאן של החברה, וכמובן שהכיבוש עצמו אינו מוסרי.
הערה 5 – בעמוד 100 מסכם גודמן את הטיעון לגבי קיומו של הכיבוש. לטענתו אין כיבוש של האדמה אך יש כיבוש של הפלסטינים (האנשים). גודמן משאיר את האמירה הזו באוויר מבלי לחתוך בשאלה האם בסופו של חשבון יש או אין כיבוש.
לדעתי, הכיבוש על האנשים הוא העניין המכריע והוא מחייב ויתור על האדמה, בוודאי במקומות בהם האנשים חיים.
הערה 6 – בפרק על הדילמה היהודית (פרק ה) מסביר גודמן בצורה מבריקה את עניין הפסיקות ביהדות המבהירות שפיקוח נפש דוחה מצוות אף חמורות מאלה של יישוב הארץ.
בהגנה על אלה היהודים שבכל זאת טוענים שיישוב הארץ, בכל חלקיה, עומד בקנה אחד עם פיקוח נפש, מביא גודמן את דברי הרב חיים דויד הלוי, שהסיפא שלהם (עמוד 105): "…ולעומת זה נסיגה שעלולה לגרום לסיכון בטחוני כלשהו אסורה היא לחלוטין".
אם הטיעון שמונע נסיגה או פשרה טריטוריאלית הוא שהיא עלולה לגרום לסיכון בטחוני כלשהו, הרי שאסור לוותר ולו על גרגר אדמה אחד. זהו משחק מילים שאינו אוחז במציאות וחבל.
יש לי עוד הערות רבות, אבל לסיכום אני חושב שמיכה גודמן עשה מלאכה טובה מאוד וחשובה לשיח הפרגמטי הישראלי, שכיום אינו השיח העיקרי.
השיח העיקרי הוא שיח שבטי, פוליטי, ציני ומניפולטיבי, בו דווקא הקצוות האידאולוגיים זוכים לעיקר תשומת הלב.