אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
פרשת אמור בספר ויקרא, עוסקת בין השאר, במעמדם המיוחד של הכוהנים, ובאיסורים המיוחדים החלים עליהם. המקרא מציין בדבריו, כי הכוהן אינו רשאי להינשא לכל אישה שיחפוץ, וכן אסור לכוהן להיטמא למתים.
כך אומר המקרא בעניין איסורי נישואין לכוהן: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו"[1].
כלומר כוהן שחפץ להתחתן עם אחת מאלה, אין הוא יכול לעשות כן. את מי הוא יכול לשאת לאישה? על כך אומר המקרא כך: "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה. וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ."[2]. הנימוק שהמקרא מביא כאן, הוא נימוק של הבדלה – קדושה משאר הציבור הרגיל.
'זונה' ו'חללה' על פי המקרא
צריך להיאמר מיד, שהמושג זונה במקרא, שונה ממושג זה כיום. בתקופתנו מי שמפקירה עצמה תמורת תשלום נקראת זונה, ויש מכנים כך גם אשה שקיימה יחסי אישות שלא במסגרת הנישואין, אבל על-פי המקרא, אף שיש בזה איסור, עדיין אישה זו לא נאסרה בנישואין עם כהן. רק אישה שקיימה יחסי אישות עם אדם שלפי המקרא אסור היה לה להתחתן עמו, היא זאת הנקראת זונה.
אישה חללה כוונת המקרא כאן לאשה שנולדה לכהן מאישה האסורה עליו בנישואין בגלל היותו כהן, כדוגמת אישה גרושה. כלומר הזיווג בין כוהן לגרושה מוליד חללה, שעמה אסור לכוהן להינשא עימה. מההיבט ההלכתי הפרקטי, החלל הוא כישראל לרוב עניינים; כלומר, הוא אינו עולה לברך את העם בברכת כוהנים, אין הוא רשאי ליהנות ממתנות הכהונה ואין לכבדו כשם שמכבדים כוהנים. כמו כן, איסורי הכהן הנוספים אינם חלים עליו. הוא רשאי לשאת נשים האסורות לכהן ומותר לו להיטמא למתים. בנוסף, מותר לחלל להינשא לבת של כהן לעומת זאת לחללה מותר להתחתן אך ורק עם לוי, ישראל, חלל וגר, אך לא עם כהן [3].
[ציורי תנ"ך/ברכת כוהנים/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
כאמור, כל איסורי הנישואין האלה מוסברים על ידי המקרא במושג קדושה. כוהן צריך להיות שונה ואחר מכלל הציבור, ודבר זה בא לידי ביטוי גם באיסורים אלו, המקנים הילה של קדושה אם שומרים עליהם.
בין ספרי ויקרא ליחזקאל
ההפטרה [4] המופיעה בספר יחזקאל פרק מ"ד, דומה בחלקה הגדול לחוקים שנאמרו בפרשת אמור, הן בסגנונם, והן בתוכנם, אולם שונה מהם בחלק מדבריה. כך למשל, מצווה ספר יחזקאל על הכוהנים: "ואל מת אדם לא יבוא לטמאה כי אם לאב ולאם ולבן ולבת לאח ולאחות אשר לא היתה לאיש יטמאו"[5] .
דברים אלו מזכירים את הפתיח של פרשת אמור: "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא"[6].
לצד האיסורים הדומים בשני מקומות אלה ישנם גם הבדלים מעניינים. כפי שאמרנו בתחילת הדברים, מופיעה בפרשתנו רשימה קצרה של נשים, האסורות על הכוהנים.
לאחר מכן מופיעה רשימה, מפורטת יותר, של איסורי נישואין החלים על הכוהן הגדול בלבד: "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" [7].
ההבדל הבולט והמרכזי במקרא, בין הכוהן הגדול לאחיו הכוהנים הרגילים הוא בזה שהוא מצוּוה על לקיחת אישה בתולה, ונאסרה עליו לקיחת אישה אלמנה. אמנם גם ספר יחזקאל מצווה על הכוהנים להיזהר בענייני נישואין: "ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולת מזרע בית ישראל. והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו"[8].
כלומר - נראה שההבדל בין כוהן הגדול לשאר הכוהנים הרגילים מתבטל בדברי יחזקאל, שכן גם אלה מצוּוים על לקיחת בתולות ואסורים על האלמנות. ומצד שני, הן הכוהן הגדול והן שאר הכוהנים מותרים לשאת לאישה אלמנה שהייתה נשואה לכוהן.
סתירה מהותית זו, בין המקרא לדברי הנביאים, הביא את חז"ל לרעיון לגנוז את ספר יחזקאל כדלקמן: "זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, אלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשו? העלו לו שלוש מאות גרבי שמן (חומר בעירה לנרות) וישב בעלייה ודרשו" [9]. לשון אחר, חז"ל לא יכלו להסביר מדוע הנביא יחזקאל אומר דברים מנוגדים לפסוקי המקרא, ולכן, רצו להוציאו מספרות הקודש. בסופו של דבר, ספר יחזקאל ניצל, הודות לדרשות ולהסברים של תנא אחד, שחי בזמנם של בית הלל ובית שמאי, שיישב את הסתירה האמורה. כיצד יישב חנניה בן חזקיה את המחלוקת האמורה? אין אנו יודעים, היות ודרשותיו לא הגיעו לידינו.
בין בית שמאי לבית הלל
אותו חנניה בן חזקיה, ואותה עליית גג, נזכרים גם בדברי המשנה במסכת שבת:" כיוצא בו, לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה. אלו מהלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל; שמונה עשר דבר גזרו, בו ביום"[10]. במקור זה יש הד לאירוע מכונן קודם חורבן בית המקדש השני, שאת פרטיו אנו מוצאים בתלמוד הירושלמי:" תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים"[11].
מתיאור זה משתמע, שהיתרון המספרי של בית-שמאי בכינוס בעלייה של חנניה בן חזקיה הושג כתוצאה ממניעת כניסתם של תלמידי בית-הלל בצורה מכוונת ואלימה. לפי דעת החוקרים מתקיים בעליית גג זו, מאבק אלים וקשה בין התומכים במרד,לבין מתנגדיו. אנשי בית שמאי היו ידועים בקנאותם, והם באותו כינוס מיוחד , החליטו על הפרדה כמעט מוחלטת בין נוכרים ויהודים, זאת על ידי קביעת כללי טומאה וטהרה המרחיקים את האפשרות של מגע כלשהו בין שני העמים. כדי שמצעם הקנאי יתקבל, הם השתמשו בשיטות אלימות כדי לגבור על בית הלל המתונים, שלא רצו למרוד ברומי [12].
אחרית דבר
השוני בין המקרא לספרי הנביאים, מביא את חז"ל לרעיון לוותר, על ספר יחזקאל, הסותר את דברי המקרא. ברגע האחרון הוא ניצל בידי חנניה בן חזקיה, היה תנא מבית שמאי, שדרשותיו בנושא הסתירות לא נשתמרו. סביר להניח, שאותו תנא רצה לשמר את ספר יחזקאל על אף מגרעותיו, היות ויש בו מסרים של עוצמה וגאולה הנחוצים מאוד לאידאולוגיה של בית שמאי, התומכת במרד ברומי.
מקורות
[2] שם, פסוקים י"ג – ט"ו.
[3] ראה – רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ט, הלכה י"א.
[4] ההפטרה היא קטע מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בציבור בבית הכנסת בשבתות ובמועדי ישראל בתום קריאת התורה.
[5] יחזקאל, פרק מ"ד, פסוק כ"ה.
[6] ויקרא, פרק כ"א, פסוקים א' –ג'.
[7] ראה הערה מספר 2.
[8] ראה הערה מספר 5.
[9] בבלי, שבת, דף י"ג, עמוד א'.
[10] משנה, שבת, פרק א', משנה ד'.
[11] ירושלמי, שבת, דף ג', הלכה ג'.
[12] ראה על כך בהרחבה– בן שלום, י. בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, יד בן צבי, 1993, עמודים 252 – 273.
