[Quim Gil/Flickr. (CC 2.0 by)

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

"לכל בית יש קיר, לכל וילה יש גדר, לכל מדינה יש גבול. איפה הגבול של ישראל?" ספי רכלבסקי בספרו "אין גבול" ביטא במילים אלה את שקיקתו ליציבות ישראלית מעוגנת בגבולות של קבע.  אלא שאדריכלים יודעים עד כמה אמירה זו אינה מדויקת: לא לכל בית יש קיר.  גם לא לכל וילה יש גדר.  לפעמים מבקשים ממש את ההפך. בפתיחת חלון גדול אל הנוף, מבקשים רצף בין החלל הפנימי אל החוץ,  גם אל מעבר לגבולות החצר.  משרדו של שמעון פרס במרכז פרס לשלום,  מרגש ברצף המרחבי הפתוח אל הים עד קצה האופק.

גם בימין הישראלי ולא רק בשמאל הליברלי, מתקיימת השאיפה לגבולות קבע. את החפיפה בין לאום, מולדת, מדינה  וגבולות קבע, מבקשים להציג כמובן מאליו טבעי. אלא שגם במדינות אחרות, רק לעתים רחוקות חפיפה זו באמת מתקיימת.  מדינת הלאום המודרנית, אכן שאפה לסוג של הומוגניות אזרחית, תרבותית וריבונית בחפיפה עם גבולות מדינתיים. אולם הדינמיקה בה מתהווה המציאות, פורצת מעבר לסדר המונוליטי הרצוי. בצפון יוון לדוגמה, מתגוררת אוכלוסייה מקדונית גדולה בעלת זיקות כפולות ליוון ולמקדוניה. התופעה קיימת גם באירופה ובארה"ב. ישראל לעומת זאת, חריגה בהעדר מוחלט של ישראלים המתגוררים במדינות שכנות. סיום מלחמת העצמאות, בגבולות שביתת הנשק, ובנטישת כל היישובים שנותרו מעבר לגבול, יצר חפיפה מלאה בין גבול לבין קיום יהודי במרחב. אולם  לא תמיד מגמה זו היתה כה מובהקת ומומלץ להעמידה להתבוננות ביקורתית מחודשת.

בשנות המנדט הבריטי, גם לאחר התייצבות גבולות סייקס-פיקו, תנועות ההתיישבות החלוציות לא חדלו ממאמציי התיישבות באדמות הברון רוטשילד בחורן ובגולן, שנכללו בתחומי המנדט הצרפתי בסוריה.  מנהל הקרן הקיימת בגליל כתב ב- 1928 בתזכיר אודות החורן: "גבולות הארץ שנקבעו מנימוקים מדיניים, אינם יכולים לשמש לנו גבולות הקובעים התיישבות יהודית." קריאתו לישוב החורן,  ביטאה גישה שהייתה מקובלת על כל תנועות ההתיישבות החלוציות: תפיסתם את המרחב התאפיינה בסירוב לקבל את הגבול המדיני כקובע ותוחם גם את תחום השאיפות הלאומיות המגדירות מולדת. הדבר  מסביר מדוע גם כשנתקבלה באו"ם תכנית החלוקה בנובמבר 1947, בן גוריון לא נטה לפנות ישובים משמעותיים שנותרו מחוץ למרחב הישראלי, כמו נהריה ויישובי הגליל המערבי וגוש עציון בהרי חברון.

באותו ההיגיון, בשנת 1979, לאחר חתימת הסכמי קמפ דיויד, ביקר יצחק רבין בגוש עציון. בשיחה סגורה אמר: "אנחנו במפלגת העבודה, לא היינו נותנים יד להחרבת היישובים בסיני." לכן דרשו הצבעה על שתי שאלות נפרדות: אחת על עצם הסכם השלום שתמכו בו, השנייה על החרבת היישובים, שביחס אליה היו מצביעים נגד. ראש הממשלה בגין דרש בשל כך הצבעה על שאלה אחת.

מורכבות מתחים אלה בין גבולות מדיניים לבין מרחביי מולדת, אינה ייחודית למדינת ישראל.  כך למשל, מעמדם המורכב של חבלי אלזס לורן בעבור גרמניה וצרפת כמו טרנסילבניה עבור הונגריה ורומניה. גם הרוסים לאחר התפרקות ברית המועצות, מצאו עצמם  נדרשים לאתגר העדר החפיפה בין גבולותיהם המוכרים, לבין המרחבים שנותרו מחוץ לגבולם ומכילים מבחינה אתנית ותרבותית, ריכוזים גדולים של קהילות רוסיות.

מתוך המשבר, יצרו הרוסים תפיסה צבאית מחודשת שכונתה במערב  במונח 'לוחמה היברידית', וברוסית כונה  בפשטות במונח: 'מלחמת הדור החדש'.

במערכות האחרונות: בגיאורגיה  ב-2008, בחצי האי קרים ובאוקראינה, ניתן ביטוי למגמות מורשתיות בחשיבה הרוסית שקיבלו לאחרונה ביטוי עדכני. במערכות אלה בלט השימוש המכוון והיעיל שנעשה בשילוב הכוח הצבאי עם מהלכים אזרחיים.  נסיגת הכוחות הצבאיים הרוסים בחזרה אל גבול גיאורגיה-רוסיה, בתום המערכה בקיץ 2008, הותירה בידי הנשיא פוטין הישג משמעותי: כוחותיו הצבאיים הגלויים אמנם נסוגו במלואם אל מעבר לגבול גיאורגיה, אך האזרחים הרוסים באבחזיה זכו בעקבות המערכה לאוטונומיה. חבל אבחזיה נותר מבחינת סממני היכר גלויים על פי דין בינלאומי, בריבונות גיאורגיה, ללא הפרה רוסית של סטטוס קוו ביחס לגבולות בינלאומיים. אבל המרחב בזיקותיו הלאומיות, התרבותיות והכלכליות הפך דה- פקטו למחוז רוסי.

במציאות בה שימור גבולות בינלאומיים הפך לאבן פינה במשפט העמים, מומלץ למדינת ישראל לעיין מחדש ברעיון הישן שאינו מאולץ לחפיפה בין מולדת לבין גבולות מדיניים.  בהתלבטות לדוגמה, בין סיפוח רשמי של מעלה אדומים, לבין בניית מאה אלף יחידות דיור במרחב  מעלה אדומים, בואכה ים המלח, ראוי לבחון: אם ממילא הגבול החדש לא יוכר, למי נחוץ סיפוח? לקידום האינטרס הישראלי במרחב, בנייה רחבת היקף נחוצה שבעתיים.