[לריכוז המאמרים על העבריינים שעיצבו את הפשע המאורגן, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 20 בפברואר 2021
מאמר זה - שנכתב על ידי אברהם מילרום - מביא סוגיה שהסעירה את משטרת ניו יורק ואת אזרחיה, שיש לה נגיעה גם למציאות המורכבת שבה פועלת המשטרה אצלנו, וליחסה של המשטרה לקבוצות מיעוט.
אברהם מילרום גדל והתחנך בארצות הברית. הוא עלה לארץ ושרת כחייל בודד בצה"ל. בעל תואר שני (MBA) במנהל עסקים בינלאומי, אוניברסיטת בר אילן.
* * *
כאשר אנשים שומעים את המונח 'פושע' או גנגסטר, האסוציאציה המתבקשת היא רשע, חוסר יושר והיעדר מוסר ומצפון. אבל מן הסתם, אנחנו מתייחסים למונחים הללו בצורה פשטנית מידי.
פושעים מסוימים אינם נתפסים בעיני כולם, בהכרח, כפושטי-רגל מבחינה מוסרית; חלק מהם אף רואים את עצמם כשונים מיתר העבריינים, וגורמים לשינוי משמעותי בתפיסתנו, 'מהו פושע', ואיך הוא אמור להתנהג. כזה הוא, למשל, אל קאפונה.
אלפונס "אל" גבריאל קפונה (Alphonse "Al" Gabriel Capone), המכונה "פני צלקת" (Scarface) - שחי בין השנים, 1899 עד 1947 - עמד בראש השלוחה האיטלקית של הפשע המאורגן בשיקגו של שנות העשרים של המאה הקודמת. שרידותו של קאפונה נבעה מהשילוב של נדיבות רבה מחד גיסא; ואכזריות רבה מאידך גיסא. הוא נהג באנשים זרים כאילו הם משפחה ותגמל באהבה את חבריו; אבל רצח, בלי להניד עפעף, את מתנגדיו (ביוגרפיה, 2014).
קפונה ייזכר לעד כאחד ששינה את הדימוי של פושעים בעולם המודרני, ואת האופן שבו למדו מערכות לאכיפת חוק 'להקריס' עבריינים בכירים.
שורשים וצמיחה
אל קפונה נולד ב-17 בינואר 1899 בברוקלין, לזוג הורים שהיגרו מאיטליה בשנת 1899. אביו גבריאל היה ספר מאזור העיר נאפולי, ואמו תרזה הייתה תופרת מאזור סלרנו. לזוג נולדו שבעה בנים ושתי בנות. בהיעדר יכולת מחייה נאותה, הם התגוררו - עד שהיה אל בן עשר - באזור מצוקה, שהיווה קרקע גידול מצוין לעבריינים. מבין שמונת ילדיהם, ארבעה - כולל אל - הפכו לעבריינים. זאת למרות, שההורים עצמם היו אנשים מכובדים ומוערכים בקהילתם (ביוגרפיה, 2014) (ויקיפדיה א').
[בתמונה משמאל: כריכת הספר מאפיוזו, של הוראס קינג - המספר את סיפורו של אל קאפונה - שראה אור בעברית ב- 2011]
קאפונה שהה ברחובות הרבה יותר מבכיתת הלימוד. הוא עסק בפשע מגיל צעיר, והיה חבר בשתי כנופיות נוער שפעלו בברוקלין. כבר אז ידע לעשות לעצמו יחסי ציבור כאשר כנופייתו החזירה רכוש שנשדד מאלמנה זקנה בשכונתו (ביוגרפיה, 2014).
בגיל 14 עזב את בית הספר התיכון, והחל לעבוד בעבודות מזדמנות. בהמשך הצטרף לכנופיית הפשע של פרנקי ייל, ועבד כברמן וכשומר במועדון של ייל. לאחר שהעליב את לינה, אחותו של חבר הכנופיה פרנק גלוצ'יו. הוא פנה אליה ואמר: מותק, יש לך ישבן נפלא ואני מתכוון לכך..". בתגובה, שלף גלוצ'יו סכין, חתך אותו בפניו - והעניק לו את הכינוי 'פני צלקת' (Scarface). קאפון שנא את הכינוי והתבייש בצלקת שבפניו. הוא נהג להסוות אותה באיפור ולהצטלם רק בצד האחר של פניו. כן פרסם שהיא תוצאה של פציעתו במלחמה (ביוגרפיה, 2014) (ויקיפדיה א').
בשנת 1918, בגיל 19 בלבד, התחתן עם מיי קולין, צעירה ממוצא אירי, המבוגרת ממנו בשנתיים, שאותה הכניס להיריון (ראו תמונה משמאל) ובאותה שנה נולד בנם אלברט (סוני).
[בתמונה משמאל: מיי קולין. צילום מסך מתוך: ביוגרפיה (2014)]
בשנת 1919 עברה המשפחה לגור בלונג איילנד, ואל החל לבצע מעשי רצח בהוראת ייל. באותה שנה נקלע לסכסוך עם כנופיה יריבה, והוא נשלח על ידי ייל לתקופת צינון בשיקגו. שם פגש קאפונה את גורלו, ושינה את שיקגו לבלי היכר... (ביוגרפיה, 2010) (ויקיפדיה א').
התבססות בעולם הפלילים בשיקגו
בשיקגו, ב- 1919 קיבל קפונה תפקיד זוטר בארגון הפשע של ג'וני טוריו, אך טוריו זיהה את כישוריו וקידם אותו במהירות. הוא עצמו הפך למודל החיקוי של קאפון. בשנת 1922 בגיל 22 בלבד, מונה קפונה לסגנו של טוריו - המנטור שלו - והופקד על מרבית עסקי ההימורים, האלכוהול והזנות של שיקגו, כשהוא מהווה נכס לבוס שלו ומרחיב עוד ועוד את תחומי שליטתו (ביוגרפיה, 2014).
לאחר שעבריינים יריבים ניסו להתנקש בחייו של טוריו ופצעו אותו באורח קשה, הוא חזר לאיטליה והוריש את עסקיו לקפונה, שהפך לבוס של שיקאגו בגיל 26 בלבד. במהלך תקופת היובש שלט קפונה בעולם התחתון של שיקגו, וניהל מאבקים אלימים כנגד קבוצות יריבות, שהביאו אותו למעמד של האיש העוצמתי ביותר בעולם הפשע בשיקגו של אותם ימים, ששלט בארגון פשע בגודל שטרם נראה עד אז בשיקגו (ראו בהמשך את הפרק העוסק בטבח יום ולנטיין) (ביוגרפיה, 2014) (ויקיפדיה א').
לכאורה, צריך היה להיות קל למשטרה לאסוף ראיות נגד קאפון ולאסור אותו לזמן ממושך. אבל, הוא השכיל ליצור ההיררכיה פלילית רבת ממדים - הדומה למבנה צבאי - 'חיילים' סדירים ומפקדים בדרגות שונות, שהרחיקו ממנו את האחריות והקשו מאוד על הפללתו, לאורך שנים. קפונה לא בחל גם באיום על עדים, ובמתן שוחד לבכירים בכוחות הביטחון ובעירייה - לרבות ראש העיר ויליאם תומפסון. על פי ההערכה, 50% משוטרי שיקגו קיבלו ממנו שוחד... (ביוגרפיה, 2014).
למרות שרוב האנשים יסווגו אותו כאדם בזוי, חשוב להבין את עומק התחכום שלו. נכון, קאפונה הרג אנשים, והוא אחראי למעשי זוועה רבים, אבל, הוא היה גם איש עסקים (ברובם לא חוקיים, כמובן), שעשה את רוב כספו כמבריח משקאות בתקופת היובש (התקופה שבין השנים 1920 ועד 1933, בה נאסר בכל רחבי ארצות הברית על מכירה, ייצור, ייבוא והעברה שלמשקאות חריפים מסיבות של בריאות ומוסר הציבור):
אנשיו של קאפונה היו מייצרים בירה ומאלצים בתי עסק למכור רק את תוצרתם. אלה שסרבו ולא הגיבו לאיום, 'זכו' לפיצוץ עסקם, ולהצעה מארגונו להעניק להם כסף לשפצו. אז הפכו כמובן לחלק ממערך עסקיו (ביוגרפיה, 2014).
בנוסף ניהל קאפון בתי קאזינו ובתי בושת מחתרתיים. לצורך כל העסיק עבריינים רבים, שביצעו גם הם פעולות פליליות במסגרת עבודתם.
מעריכים כי הארגון של קפונה הרוויח בשנות השיא כ-100 מיליון דולר בשנה - סכום אגדי באותה תקופה (ויקיפדיה א').
דמות חדשה של גנגסטר-סלב
לפני אל קאפונה, תרבות ההתנהגות של עבריינים בכירים הייתה שונה: הם שמרו על פרופיל נמוך וניסו כמיטב יכולתם להסתתר מאור הזרקורים. הוא קוטלג כפושע הגדול ביותר בשיקגו, אבל עובדה זו לא מנעה ממנו להראות את עצמו לציבור. להיפך. הוא פעל במכוון להפוך עצמו לאישיות מפורסמת, ויצר לעצמו תדמית של ידוען ('סלב'): לבש חליפות יוקרה וחי חיי פאר מלאי פעילות, הקיף עצמו בפמליה שהלכה אחריו לכל מקום... הוא טיפח את דימויו כג'נטלמן, אוהב אופרה ובליין מוכר, שיודע ליהנות מכל מה שכסף יכול לקנות. הגנדרנות שלו הביאה לו כינוי נוסף שאותו אהב וטיפח: 'Snorky' (גנדרן בלבושו) (ביוגרפיה, 2014).
[בתמונה משמאל: סלב... אל קאפונה על שער מגזין הטיימס]
.
.
קאפונה ידע להיות גם איש משפחה למופת, וכשאביו נפטר, הביא את המשפחה אליו לשיקגו, ודאג להם. הם התגוררו יחד בבית אחד (ביוגרפיה, 2014; ראה תמונת הבית למטה):
החיים היפים הללו היו מלווים, כל העת, בחקירות אינטנסיביות נגדו מצד המשטרות, העירונית והפדרלית, אך ללא תוצאות (ביוגרפיה, 2014).
אחרי שנחקר על ידי המשטרה, נהג לערוך מסיבת עיתונאים, שבה הצהיר שהמשטרה נטפלת אליו. רבים האמינו לא... (ביוגרפיה, 2014).
הגישה יוצאת הדופן הזו בזמנו לתדמית של עבריין, הפכה אותו לגנגסטר המפורסם בעולם! (ביוגרפיה, 2014).
מטבע הדברים ניתן להניח, שכיוון שהיה עבריין, הציבור הרחב דרש מהרשויות את ראשו, אולם ההפך הוא הנכון. קאפון, ברוב תחכום, יצר לעצמו תדמית של 'רובין הוד': סייע לעניים, חילק להם מרק חינם (בתחילת שנות השפל הכלכלי, חילק קאפון 3,000 מנות מרק לנזקקים מידי יום!), התרועע עם אזרחים פשוטים ונהג בהם כשווים לו. הוא הציג את החקירות המשטרתיות כרדיפה, כיוון שהרוויח יותר מדי כסף, והממשלה הרי זקוקה לאויב, כיד להיראות טוב בעיני הציבור (ביוגרפיה, 2014).
בה בעת, בעודו מתענג על תשומת הלב הציבורית, ומציג עצמו כגיבור עממי, הוא הרג אנשים ללא רחם והפך את שיקגו לבירת הפשע של ארצות הברית באותה עת.
טבח יום ולנטיין
בין השנים 1930-1920, נלחמו שתי כנופיות ביניהן על השליטה בעולם הפשע בשיקגו (ויקיפדיה ב'):
- הכנופיה ה"דרומית" -איטלקית בהנהגתו של אל קפונה;
- הכנופיה ה"צפונית" - אירית/גרמנית בהנהגתו של ג'ורג' "באגס" מורן (Bugs Moran; ראה תמונה משמאל).
במהלכה של מלחמת הכנופיות, נרצחו כמעט 550 חברי כנופיות מפגיעות של כנופיות יריבות. כניסתו של נשק חדש לשימוש הכנופיות, בנוסף לאקדחים: תת המקלע 'טומיגן' הגדילה בהרבה את ההרג, בגלל יכולת האש של הכלי (ביוגרפיה, 2014).
גם המשטרה הרגה מאות פושעים נוספים, ביניהם גם את אחד מאחיו הצעירים של אל קפונה, סלבטורה (פרנק) ב-1924. כן נרצח עוזר לתובע המחוזי, והמאפיה הטתה תוצאות של בחירות (ביוגרפיה, 2014) (ויקיפדיה ב').
[בתמונה: גופתו של פרנק לאחר שנורה על ידי המשטרה (ביוגרפיה, 2014)]
מותו של אחיו, פרנק, השפיע עמוקות על קאפונה והפך אותו מעבריין מאופק בנוסח המנטור שלו, טוריו, לאלים ולצמא דם הרבה יותר. הוא עצמו כמעט ונהרג במספר ניסיונות חיסול (ביוגרפיה, 2014).
החיסולים הללו הגיעו לשיא ב-14 בפברואר 1929, במה שכונה 'טבח יום ולנטיין' (Saint Valentine's Day massacre), שהיה האירוע האלים הידוע ביותר של המאפיה בשיקגו בשנות ה-20. באירוע זה נטבחו שבעה מאנשיו של מורן (ויקיפדיה ב'):
תחילתו של הסיפור במידע שהגיע לקאפונה, על פגישה של ראשי הארגון של באגס מורן בהשתתפות באגס עצמו, הפגישה נקבעה במוסך ברחוב צדדי, על מנת שלא לעורר את חשד המשטרה. זו הייתה הזדמנות פז מבחינת אל קפונה, להיפטר מכל מתחריו במכה אחת (ויקיפדיה ב').
בגלל טעות בזיהוי, פעלו אנשי קאפונה לפני הגעתו של מורן למוסך. הם הגיעו למקום בניידת משטרה גנובה לבושים כשוטרים (חוץ משניים). השומר שניצב בחוץ מטעם אנשיו של באגס, ראה את "השוטרים" באים להיכנס פנימה ונעלם מהאזור. כך נכנסו המתנקשים ללא הפרעה אל פנים המוסך. ה'שוטרים' העמידו את אנשי הארגון עם הפנים לקיר ורק אז גילו כי מורן עצמו לא נמצא אלא רק שבעה מאנשיו. התמונה למטה הינה שחזור משטרתי של האירוע (ויקיפדיה ב'):
[בתמונה: הטבח של יום ולנטיין - העמדת הקרבנות מול הקיר (שחזור האירוע על ידי המשטרה)]
אנשיו של מורן - שהיו רגילים לפשיטות משטרתיות 'שגרתיות' במסגרת אכיפת 'חוק היובש', צייתו ונעמדו עם הפנים אל הקיר.
על אף שמטרת ההתנקשות מלכתחילה הייתה חיסול באגס עצמו, חשו המתנקשים כי מאוחר מדי לשנות תכניות. לכן, ירו בגבם של השבעה בצרורות של ירי בתתי מקלעים, וטבחו אותם (ויקיפדיה ב'):
[בתמונה: הטבח של יום ולנטיין - הקרבננות]
כדי לא לעורר חשד, המתנקשים יצאו מהמוסך כשהם מחפשים חלק מהם לעצורים שהובלו לניידת. בדיוק אז, הגיע באגס מורן לקרבת המוסך. כאשר ראה את ניידת המשטרה וה'שוטרים', הסתובב על עקבותיו ונמלט מהמקום. לפני כן, הספיק לראות שה'עצורים' לכאורה אינם אנשיו (ויקיפדיה ב').
בשל העיתוי של הטבח ביום ולנטיין והעובדה שהרוצחים היו לבושים כשוטרים, זכה המקרה לסיקור עיתונאי סנסציוני, כולל תמונות של גופות ההרוגים, בעמודים הראשונים של העיתונים. למשל (ויקיפדיה ב'):
[בתמונה: כותרת השיקגו דיילי ניוז למחרת הטבח]
את האליבי החזק ביותר לקאפונה, בנוגע לרצח, סיפקה המשטרה. קפונה הרחיק עצמו מבעוד מועד ל'חופשה' בפלורידה. איתרע המזל והמשטרה שם הזמינה אותו לחקירה, תוך ניסיון לאתר סיבות שיובילו למעצרו. כך סיפקה לו אליבי מושלם (ויקיפדיה ב').
כותרות העיתונים גרמו לזעזוע בדעת הקהל, אבל למרות הצהרות לוחמניות של המשטרה, הרצח לא פוענח. רק לאחר 6 שנים נתפס אחד התצפיתנים באירוע של אל קפונה על חשד בשוד מזוין, והודה מרצונו על חלקו שלו ושל אל קפונה ב"טבח יום וולנטיין". על אף שהודה, לא הוגש כתב אישום (ויקיפדיה ב').
באגס מורן חטף הלם והתמוטטות עצבים קשה, ואף אשפז עצמו במוסד טיפולי לתקופה קצרה. אל קפונה הואשם על ידי ראשי ארגוני המאפיה האחרים כי הוא הפר כל כלל התנהגותי שקיבלו על עצמם ראשי המאפיה. לאחר תקופה, התכנסו כל ראשי המאפיה לחתום על הסכם על פיו תשרור הפסקת אש בין הארגונים (ויקיפדיה ב').
כל מבצעי הטבח חוסלו על ידי שכירי חרב של באגס מורן (ויקיפדיה ב').
ההגנה הטובה ביותר הוא בכלא...
הטבח הזה היה סוג של 'הצלחת יתר' עבור קאפונה. מעתה, הוא יהפוך למטרתם המוצהרת של אנשי חוק ועבריינים יריבים גם יחד! העובדה שהלחץ סביבו גובר ביחד עם חוזה שהוצא על ראשו בסף 50 אלף דולרים, שכנעו אותו שהמפלט האפשרי היחידי עבורו ממבקשי נפשו הוא בכלא, רחוק משיקגו... אז הוא ארגן זאת לעצמו: ב- 16 במאי 1929 נעצרו קאפונה ושומר ראשו - בצאתם מתאטרון בפילדלפיה - בגין הסתרת נשק. פסק הדין היה קשה מששיער קאפון: שנה בכלא. הוא עשה הכל כדי לקצר את תקופת המאסר, משוחד ועד תרומות לצדקה. זה לא עבד. על כן, נאלץ לעשות שימוש בזכויות הטלפון שלו בכלא כדי לנהל את עסקיו (ביוגרפיה, 20144).
'אין ארוחות חינם'...
החדשות אותם שמע מהבית היו קשות. ארגונו של קאפונה הפך רשמית למטרה של המשטרה הפדרלית. נשיא ארצות הברית עצמו, הרברט הובר, ראה ב'הקרסתו' של קאפונה מטרה חיונית.
הקושי הזה להפליל את קאפונה הביא לכך אנשי המשטרה יצרו תקדים נוסף בכל הנוגע ל'הקרסת' עבריינים בכירים: הם הבינו, שהדרך הטובה ביותר לתפוס פושעים היא לעקוב אחר הכסף, ולחפש ראיות לעבירות מס, שהן מטבען קלות יותר לגילוי. בתובנה זו נעשה שימוש מושכל היום, גם בישראל:
[להרחבת המושג: 'אין ארוחות חינם', לחצו כאן]
שני צוותי חקירה מיוחדים התמנו לצורך 'הקרסתו' של קאפונה:
- האחד, לאסוף ראיות בתחום ההפרות של חוק היובש.
- השני, לאיתור של עבירות מס.
עוד כשהיה קאפונה בכלא בפילדלפיה, הצליחו הרשויות להכניס רבים מאנשיו של קאפונה לכלא, בעבירות מס, כולל את סגנו, פרנק ניטי, ואת אחיו, ראלף. כשהשתחרר קאפונה מהכלא במרץ 1930, הוא כבר עמד בפני מציאות חדשה: ועדת הפשיעה של שיקאגו (Chicago Crime Commission) הכריזה עליו כ'אויב הציבור מס' 1' (ביוגרפיה, 2014).
[בתמונה: קאפונה מוכרז כ'אויב הציבור מס' 1' (ביוגרפיה, 2014)]
קאפונה הגיב בהגדלת נדיבותו לציבור. השפל הכלכלי היכה באזרחים והביא רבים לפת לחם. קאפונה פתח 'בית מרק' והאכיל 3,000 אנשים מידי יום. עובדה זו הפכה אותו לגיבור עממי בעיני התקשורת (ביוגרפיה, 2014).
צוות המסים הצליח - אחרי חמש שנות עבודה מאומצות - לתפוס קבלות שקשרו את קפונה ואנשיו לעסקי הימורים בלתי חוקיים ולהעלמת מס הכנסה. חוקי מסים חדשים -שנחקקו בשנת 1927 - אפשרו לממשלת ארצות הברית להאשים את קפונה בהעלמת מס הכנסה. העלמות המס הללו, בעוד רבים בארצות הברית משלמים מסים מכספם המידלדל והולך, כילו את הסימפטיה הציבורית שלו (ביוגרפיה, 2014).
קפונה נעצר והועמד למשפט בשנת 1931. חלק מאנשיו הורשע ונאסר עוד לפני כן. הוא הודה באשמה בתקווה לזכות בעסקת טיעון, אך השופט דחה אפשרות כזו. אנשיו ניסו לשחד ולאיים על המושבעים, אך המשטרה צפתה ניסיון כזה, וחבר המושבעים הוחלף כולו. קפונה הורשע לבסוף בחמישה סעיפי אישום מתוך 23, מה שהספיק לשלוח אותו לכלא ל-11 שנות מאסר (ביוגרפיה, 2014).
המשחק נגמר...
ב-4 במאי 1932 החל קפונה לרצות את עונשו בכלא באטלנטה, אך באוגוסט 1934 הועבר לכלא השמור באלקטרז, במטרה למנוע ממנו להמשיך לנהל את עסקיו. באלקטרז הוצבה עליו שמירה צמודה, ונמנע ממנו כל מגע עם העולם החיצון. הוא שרד ניסיון אחד של חיסול, כאשר אסיר אחד דקר אותו בגבו (ביוגרפיה, 20144).
במקביל, בעקבות ביטול חוק היובש, התמוטטו עסקיו של קפונה. הוא שוחרר בשנת 1939 כשבר כלי, ומת בגיל 48 מדום לב כתוצאה ממחלת העגבת (עגבת שלישונית, שאותה קיבל מאחת הפרוצות הרבות שעמן התרועע) ב-25 בינואר 1947, בעיר מיאמי ביץ' שבפלורידה.
[בתמונה: תעודת הפטירה של אל קאפונה. התמונה היא נחלת הכלל]
[לריכוז המאמרים על העבריינים שעיצבו את הפשע המאורגן, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- Janson Media (2009), Al Capone: The Untouchable Legend (Full Program), you tube, 6/7/07:
- Myalcaponemuseum (2015), Al Capone Home and Bunker, you tube, 8/11/14:
-
הוראס קינג (2011), מאפיוזו סיפורו האלמותי של אל-קאפונה, הוצאת בית עלים.
-
ויקיפדיה א': אל קאפונה.
