[צילום מתוך הרצאה בכנס ישע 2015]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

לקראת ביקור הנשיא טראמפ בשבוע הבא, נפתחה מערכה חדשה על עתיד עם ישראל בארץ אבותיו. לליבוי מחודש של תקוות דורשי ההיפרדות והנסיגה ביהודה ושומרון ובירושלים, הצטרף אהוד ברק  בביקורת נחרצת על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67". (הארץ, מוסף ספרים,  12.5.2017 )  מוקד הדיון, במיוחד במה שקשור להתעניינותו של כל אזרח ישראלי, הוא השאלה: האם יכולה מדינת ישראל להגן על עצמה כראוי, גם לאחר נסיגה מיהודה ושומרון?

תשובתו של ברק לשאלה זו פסקנית: הימנעות ישראלית מהפרדות מהפלסטינים ומנסיגה לקווי 1967, בתיקוניי גושי ההתיישבות, היא בעיניו: "איום קיומי וודאי על עתיד המפעל הציוני", ואילו האיומים העלולים להתהוות ממרחב זה לאחר הנסיגה הם: "סיכונים טכניים צבאיים".  את הנחות היסוד של הימין המזהות בנסיגה  פוטנציאל איום רציני, ברק מבטל כמופרכות. ישראל בעיניו, היא "המדינה החזקה ביותר באזור מבחינה צבאית".  אם רק תשכיל  לממש את הצעדים המצופים ממנה,   יש ביכולתה לפי הערכתו, להתמודד עם סיכונים צבאיים מכל מגוון האפשרויות.  אלא  שההיסטוריה מלמדת שגם כוחות מעצמתיים עלולים להיכשל , דוגמת הרוסים והאמריקאים באפגניסטן.

מאז ההתנתקות מעזה בקיץ 2005, קיים לעם ישראל מודל יחוס קונקרטי למה שעלול לקרות ולאיים על ביטחוננו ממדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון. את השאלה כיצד אפשר להבטיח שהתרחשות בהגיון דומה לרצועת עזה, לא תתרחש בעצמה רבה יותר ביהודה ובשומרון, והפעם למול עיקר ריכוזי האוכלוסייה הישראלית במישור החוף, אפשר להסביר לילד בן חמש. אהוד ברק ותומכיו מבטיחים כי המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. ראוי לברר עד כמה אם בכלל,  הבטחה כזו בת מימוש,  במיוחד בעידן החדש: לנוכח תפוצת הנשק הגלובלית הזמינה לכל מרבה במחיר, ביכולת ההברחה שאינה ניתנת לפיקוח, כפי שמתרחש בזרימת הנשק לחמאס בעזה ולחיזבאללה בלבנון, יחד עם כושר היצור המקומי ההולך ומשתכלל.  הגישה האחרת,  אותה מבטל ברק כגישת ימין מופרכת, טוענת כי  לקיום  ושימור מצב הפירוז, חיוני לקיים במרחבי יהודה ושומרון מאמץ ביטחוני מתמיד מתוך בידוד מלא של המרחב  ומתוך נוכחות אזרחית ישראלית, המקיימת במרחב שגרת חיים.

נניח לרגע כטענת ברק, שאנשי ימין באמת לוקים בעירוב האידאולוגיה שלהם עם ראייתם את המציאות.  אבל מה לעשות שהצורך בעומק אסטרטגי לרצועת החוף הצרה, לא נולד בהגות אנשי הימין...

בספרו "כעת מחר" (ראו תמונת כריכה משמאל) שיצא לאור ב- 1978 כתב שמעון פרס: "אם תקום מדינה פלסטינית נפרדת, היא תהיה חמושה מכף רגל ועד ראש. יהיו בה גם בסיסים לכוחות המחבלים הקיצונים ביותר, ואף הם יהיו מצוידים בטילי כתף נגד מטוסים וטנקים, המסכנים לא רק עוברי אורח, אלא כל מטוס ומסוק שימריאו בשמי ישראל, כל כלי רכב שינוע בעורקי התנועה העיקריים בשפלת החוף. .. הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז, אלא קיומו של הסכם שכזה, הלכה למעשה." ( עמ' 255) דברים דומים אמר וכתב משה דיין.

כמו רבים ממצדדי הנסיגה, ברק תומך את טיעוניו  בעובדה שמרבית מומחי מערכות הביטחון תומכים בגישתו. מספרית זה נכון. אבל מה זה אומר?   מגלילאו וקופרניקוס, למדנו עד כמה  הקדמה תלויה בחשיבה מדעית ביקורתית ופתוחה. הטיעון שדעה נעשית  אמת מדעית בזכות היותה דעת הרוב, במיוחד דעת בעלי הסמכות,  שייך לכנסיה, או לממסד הרבני הלכתי.  לא איינשטיין ולא שכטמן זכו בראשית מאבקם לתמיכת רוב בקהילה המדעית.

לפנינו הזדמנות לברר את תוקף מומחיותם של בכירים במערכות הביטחון, בבואם לדון בשאלות אסטרטגיות. בתחילת מלחמת העצמאות, בדיון עם אלופי המטכ"ל, בן גוריון קבע: "לעניינים הטכניים נשתמש בעצת המומחים. אולם הפוסקים בכל דבר לא יהיו המומחים, אלא נציגים ציביליים של העם. לא המומחה קובע אם לעשות מלחמה או לא, לא המומחה קובע אם להגן על הנגב או לא."(בהילחם ישראל, עמ' 80)

גם בשאלת עתידנו ביהודה ושומרון, למומחים יש מקום  בחיווי דעתם, אך יש לזכור כי בסוגיה זו אינם אנשי מקצוע נטולי השקפת עולם או הטיה פוליטית. בסוגיות אסטרטגיות, בשונה מסוגיות טכניות, המומחים בקיאים במקרה הטוב במה שקרה, אולי גם במה שקורה, לא במה שיקרה.

ברק במאמרו מגן למעשה על הסכמתו כראש ממשלת ישראל ב-2000  לפתרון שתי המדינות, במתכונת מתווה קלינטון. הפער בין קווי המתאר - שעליהם הסכים יצחק רבין בתהליך אוסלו - לבין מתווה קלינטון, הוא פער מהותי. בנאומו האחרון בכנסת ב- 5 אוקטובר 1995, הדגיש רבין ארבעה עקרונות מנחים:

• הראשון: "אנו שואפים להגיע לכינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שלפחות 80% מאזרחיה יהיו יהודים".
• העיקרון השני: "בראש ובראשונה, ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל."
• העיקרון השלישי: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל, יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה."
• העיקרון הרביעי: לגבי זהותה של הישות המדינית הפלסטינית שתקום במרחב ארץ ישראל שממערב לירדן : "תהא זו ישות שהיא פחות ממדינה ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה. "

מתווה קלינטון - עליו הסכימו ברק ואולמרט - מוביל לעומת זאת, לחלוקת ירושלים, ולנטישת האחיזה הרחבה במרחב בקעת הירדן. זו ממש סטייה מתפיסת רבין שתבעה  אחיזה במרחב הבקעה ב"פירוש הנרחב ביותר", דהיינו תכנית אלון בביטוי התיישבותי נרחב.

[צילום מסך מתוך סרט של הערוץ הראשון]

בדפוס חשיבה בינארי, תאר ברק את צמתיי ההחלטה שלנו כמחייבות בחירה בין שתי דרכים בלבד:

• או נסיגה מיהודה ושומרון;
• או התדרדרות למדינת אפרטהייד.

אחרי מימוש מרכיבים עיקריים בהסכם אוסלו, מתבקשת השאלה כיצד ניתן  באופן רציני לדבר על המשך שליטתנו בעם אחר במגמת אפרטהייד?  הרי מאז ינואר 1996,  לאחר נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים המאוכלסים ביהודה ושומרון, שטחי A,   B  ונסיגה בעזה שהושלמה כבר במאי 1994, תם למעשה שלטוננו על עם אחר.  כ-  90%  מכלל אוכלוסיית יהודה ושומרון הפלסטינית, מצויה  מאז,  בשליטת הרשות הפלסטינית.  שלא לדבר על אוכלוסיית רצועת עזה המנוהלת במלואה על ידי חמאס.  נותרה המחלוקת  על מרחב ירושלים ועל המרחב הנתון ביהודה ובשומרון בשטחי C.  מרחבים אלה, באחיזתם בידינו - בהם כל ההתנחלויות מחנות צה"ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן -  היו בתפיסת רבין  המינימום הנדרש לשימור מרחב ישראלי בר הגנה.

לקראת ביקור טראמפ וציפייתו "לממש עסקה",  ראוי להביע עמדה ישראלית בעלת בסיס הסכמה לאומי רחב: כן למתווה רבין, על בסיס  עקרונות נאומו האחרון, לא למתווה קלינטון- ברק.