[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Giorgio Minguzzi לאתר flickr]
[לקובץ המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות ירושלים, לחצו כאן]
[מאמר זה הינו חלק ממאמר משותף של האלוף במיל' גרשון הכהן ופרופ' אפרים ענבר, שראה אור במקור בכתב העת 'השילוח'. הוא מובא כאן באישור המחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
זהו מאמר שני מתוך ארבעה בסוגיית העומק האסטרטגי. למאמרים האחרים לחצו:
- פנחס יחזקאלי: עומק אסטרטגי – המרחב בין האויב למרכזי הליבה החיוניים.
- פנחס יחזקאלי: מערכת מנהרות כעומק אסטרטגי.
- פנחס יחזקאלי: "לישראל אין שום עומק אסטרטגי". האמנם?
* * *
למעלה מ-60% מתושבי מדינת ישראל היהודים מתגוררים במישור החוף, בין חדרה לרחובות. מדובר ברצף אורבני צפוף ביותר בכל קנה מידה בינלאומי, והוא פרוס ברצועת החוף הצרה שרוחבה - בין נתניה לטול כרם - אינו עולה על 15 ק"מ. רצועה זו נשלטת לכל אורכה על ידי מורדות הרי השומרון והרי יהודה ממזרח, בשליטה המעניקה למי שמחזיק במורדות ההרים ממזרח, שליטה בתצפית ובאש ישירה ותלולת מסלול לעבר רצועת החוף הצרה.
[התמונה: צילום מסך מסרטון היו-טיוב: 2 דקות על ישראל]
ביום עיון - שנערך באפריל 1979, באוניברסיטת תל אביב - בסוגיית עומק אסטרטגי במלחמה מודרנית, נדרשו טובי המומחים הביטחוניים מאותם ימים למשמעות הסכם השלום עם מצרים על רקע הנסיגה מסיני שהייתה כרוכה באבדן העומק האסטרטגי הישראלי בזירת הדרום. (דפי אלעזר, יום עיון בנושא: עומק אסטרטגי במלחמה מודרנית, הוצאת עמיקם תל אביב ואוניברסיטת תל אביב 1981).
באורח מרתק, הרצאת הפתיחה לכנס זה ניתנה על ידי פרופסור יהושוע פראוור, שהציג את תפיסת המרחב הצלבנית להגנת ארץ ישראל. את רשת מבצריהם פרסו במרחב, בגילום ההבנה שאין ממשות קיומית לאחיזתם בערי החוף, ללא שליטה בסיני מדרום מערב, וברכסי ההרים ממזרח למישור החוף, עד רכסיי עבר הירדן המזרחי.
מכל היבט, גם בהתייחס לתנאיי העידן המודרני, איש מהדוברים בכנס זה לא העז לבטל את ערכו וחיוניותו של עומק מרחבי כתנאי מכונן לקיום המגננה. האלוף אהרון יריב הגדיר עומק אסטרטגי כ"מרחב שבין הקו הקדמי ביותר שבו יכולה מדינה להחזיק כוחות צבאיים להגנתה, (להלן הקו הקדמי) מבלי לפגוע בריבונותה של מדינה אחרת, לבין השטח החיוני שלה." (שם, עמ' 46). על פי הגדרה זו במרחב הישראלי הנתון ברצועת החוף הצרה למרגלות ההרים, לא מתקיימים תנאים למגננה. מלבד ריכוז האוכלוסייה הצפוף, ברצועה צרה זו פרוסים נכסים אסטרטגיים בהם: שדה התעופה בן גוריון, נמל אשדוד, תחנות הכוח, מרכזי ניהול הבנקים, מערכיי מאגר המידע הממוחשב, מתקניי צה"ל חיוניים ומפקדות ראשיות של מערכות הביטחון, הצבא המוסד והשב"כ. נכסים חיוניים אלה, חשופים לתצפית מלאה ממורדות ההרים ומצויים בטווח האש גם של הרקטות קצרות הטווח -פחות מ-40 ק"מ. בטווח הזה יעדים אלה נגישים בקלות יחסית, גם לפשיטות של כוחות קומנדו, ממונעים או רגליים.
אלוף אהרון יריב (בתמונה משמאל) הוסיף: "ביטוי מלא למושג עומק אסטרטגי יינתן רק אם נוסיף עליו גם את הנתונים הבאים: אורכו של הקו הקדמי, היחס בין אורכו של קו זה לגודל המרחב עליו יש להגן" (שם עמ' 46). השלכת אמירה זו לסוגיית הגנת מישור החוף, מדגישה את גודל המצוקה המבצעית הנובעת מן היחס הבעייתי בין אורכה לרוחבה של רצועה זו.
[תמונתו של האלוף אהרון יריב משמאל היא נחלת הכלל]
מאז סיום מלחמת העצמאות והתייצבות מדינת ישראל בקווי שביתת הנשק, הידועים כגבול 1967, היה ברור להנהגה המדינית ולמטה הכללי של צה"ל, כי בקו הגבול המזרחי למול ירדן, ברצועה הצרה והארוכה של מישור החוף, לא מתקיימים כלל התנאים הנחוצים למגננה. לכן, התבססה תפיסת הביטחון של בן גוריון על העתקה מהירה של המלחמה אל שטח האויב, משמע, מעבר מידי למתקפה.
אם חלילה תוקם מדינה פלסטינית בקווי 67, תשוב רצועת מישור החוף למצבה הקודם, כמרחב החסר את העומק הנדרש למגננה. לנוכח רעיון שתי המדינות, על פי מתווה קלינטון - המכתיב למדינת ישראל נסיגה כמעט מלאה, לקווי 1967 - ישוב קו הגבול וקו ההערכות הקדמי של צה"ל, להשתרע למרגלות ההרים, בתוואי כביש 6, כמרחב הגנה ארוך וחסר כל עומק, הנתון כולו תחת איום אש תלולת מסלול ואיומיי פשיטה מפתיעים, ללא כל טווח התרעה.
בעשרות השנים האחרונות, לנוכח איום הרקטות ארוכות הטווח, ובמיוחד לאחר מתקפת הטילים העיראקיים אל מדינת ישראל במלחמת המפרץ ומגמת הנסיגות של הסכמי אוסלו, ביקשו תומכי מגמת הנסיגות לשכנע כי עומק טריטוריאלי, כתנאי ביטחוני הכרחי, הפך בעידן החדש לבלתי רלבנטי. אלא שמכל היבט מקצועי, טענה זו רחוקה מביסוס ממשי. לא זו בלבד שטווח הירי קובע גם את זמן ההתרעה וסיכוי היירוט של רקטה, כאשר הטווח הוא תוצאתו הישירה של עומק המרחב המוחזק בידינו, אלא שגם בעידן האש תלולת המסלול, לא תמו איומי המתקפה הקרקעית. גם כוחות חיזבאללה בגבול לבנון וגם כוחות החמאס בגבול עזה, מציבים איום הולך וגובר לפשיטות קרקעיות לתקיפת עורף המרחב הישראלי. בהיבטים אלה, גם בעידן האש הרקטית, עומק מרחב הלחימה הנתון בידי כוחותינו כתנאי יסוד למגננה, ממשיך להיות מרכיב רב משמעות בתכנון המערכה המגננתית.
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Thomas Quine לאתר flickr]
בכירי מערכת הביטחון התומכים בנסיגה הכרוכה ביישום רעיון שתי המדינות, מודים כי אם יתפתח איום מן המרחב הפלסטיני, יידרש צה"ל לשוב ולפעול באורח התקפי קרקעי לביטול האיום. מזכירים לנו כיצד זכינו ביוני 1967 בניצחון מזהיר, במתקפת בזק מגבולות 1967. אלא, שהם מתעלמים לחלוטין מתנאיי המלחמה החדשה, העלולה להתקיים למול הערכות האויב הפועל בהגיון חיזבאללה אותו חווינו ב-2006 במלחמת לבנון השנייה וברצועת עזה, בשלושת המערכות האחרונות שנערכו מאז ההתנתקות ב- 2005. קיצורו של דבר, בתנאיי המלחמה החדשה, הצטמצמו מאוד התנאים שאפשרו לצה"ל להשיג ב- 1967 הכרעה במתקפת בזק.
בכל היבט מבצעי מערכתי, מסע מלחמה למרכזי הערים ביהודה ושומרון שיתחיל משפלת החוף, יסבול מקשיים מהותיים: החל מקשיי התארגנות בשטחי כינוס והערכות החשופים לתצפית ולאש ממורדות ההרים, וכלה בתנועה בצירים הרריים במרחב אורבני צפוף העלול להתארגן כמו בלבנון להגנה עיקשת.
המוצא היחיד ממצוקה מערכתית בסיסית זו מצוי בפוטנציאל המערכתי הגלום באחיזה הישראלית בירושלים רבתי. גם במלחמת ששת הימים, שימש פרוזדור ירושלים כטריז בלב שדרת גב ההר, ממנו התפתח מאמץ ההתקפה המרכזי של פיקוד המרכז לכיבוש מרחב רמאללה מצפון ולכיבוש חברון מדרום.
ירושלים, מלבד היותה מוקד נצחי לכיסופיי העם היהודי, מהווה בהיבט הגאוגרפי, מרחב חיוני מן המעלה העליונה להגנת מרכזי האוכלוסייה והתשתיות הפרוסים במישור החוף. למיצוי תפקיד מערכתי זה של האחיזה הישראלית במרחב ירושלים, נדרשת ירושלים להתקיים כעיר מטרופולינית, הכוללת את גוש עציון מדרום לה את מעלה אדומים ומישור אדומים עד ים המלח ממזרח ואת יישובי חבל בנימין, בית אל, תל ציון, מכמש ועופרה מצפון. אחיזה מרחבית זו הייתה הבסיס לתנופת המתקפה, שמומשה בפסח 2002 בחומת מגן.
הבלטת תפקידו מערכתי זה של מרחב ירושלים, מטילה אור אחר על כל סוגיית חלוקת העיר, כפי שסוכמה במתווה קלינטון. לא זו בלבד שאין תנאים להגן על קווי התפר העירוניים שישתרגו זה בזה ביישום חלוקת העיר בין שתי ישויות מדינתיות, אלא שתיפגע מאוד היכולת הישראלית להשתמש במרחב ירושלים כמרחב עומק אסטרטגי להגנת מישור החוף.
לסיכום: ירושלים כמרחב מטרופוליני אחוד מהווה מרחב חיבור כצומת מרכזית למזרח לבקעת הירדן, לדרום לכיוון חברון ולצפון לכיוון רמאללה ושכם. ירושלים כעיר מטרופולין המשתרעת במרחב הרחב של עוטף ירושלים, היא מפתח לשליטה בארץ ישראל. חלוקת ירושלים לא רק תהפוך את ירושלים לעיר קצה, פרבר של גוש דן, היא גם תשמוט מידי מדינת ישראל את התנאים הגאוגרפיים לשליטה בגב ההר ובבקעת הירדן. היא תצמצם את מדינת ישראל למדינת חוף ברצועה הצרה לאורך הים, עליה כבר כיום מרוכז רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית בארץ. ללא מרחב ירושלים הנתון באחיזה ישראלית במלוא היקפו, לרצועת החוף הצרה הנשלטת מרכסי ההרים ממזרח אין יכולת קיום ממשית.
[לקובץ המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות ירושלים, לחצו כאן]
.
