[ציורי תנ"ך/ "אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה.." מתוך ההפטרה: הושע י"ד, ציירה: אהובה קליין (c)]

[לסדרת מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

עודכן ב- 26 מאי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פירוש המשנה[1] הינו אחת משלושת חיבוריו התורניים הגדולים של הרמב"ם. את הפירוש לשישה סדרי משנה,הכתוב בערבית, התחיל הרמב"ם לכתוב בשנת 1158, וסיימו בשנת 1168. את דבריו פותח הרמב"ם במבוא כללי לתורה שבעל פה, שהמשנה היא בסיסה.

הנחת היסוד המרכזית הייתה, שהתורה שבכתב חייבת להיות לצידה של התורה שבעל פה, כדי להיות מובנת וישימה : "...דע, כי כול מצווה שנתן ה' למשה רבנו – ניתנה לו עם פירושה..."[2] .

משה העביר את המסורת לבא אחריו, ומאותה עת החלה מסורת ההעברה של התורה שבכתב לצד התורה שבעל פה.

הרמב"ם מביא דוגמה ממצוות הסוכה. בתורה קיים ציווי לשבת בסוכה אולם פרט לכך היא אינה נותנת מידע מספיק לשם קיומה המעשי : "...למשל אומר לך, שה' אמר לו בסכות תשבו שבעת ימים, ואחר כך הודיעו, יתעלה, כי זאת הסכה חובה על הזכרים ולא על הנקבות, ואין החולים חייבים בה ולא הולכי דרכים, ולא יהיה סככה אלא בצומח מן הארץ... והאכילה והשתייה והשינה יהיו בה כול שבעת הימים, ולא יהיה בחללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב ולא יהיה בגובהה פחות מעשרה טפחים..."[3].לשון אחר- מסורת התורה שבעל פה, הופכת ציווי עמום להוראה ברורה שניתן להבינה וליישמה הלכה למעשה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי judi לאתר flickr. הכרזה: ייצור ידע]

לאחר מכן, מתאר הרמב"ם בקצרה את מסורת הלימוד של התורה שבעל פה. לדעתו, הייתה חזרה של ארבע פעמים על כול פרשנות של המצוות, תוך שימת דגש על העובדה כי כול אחד מן השומעים, שמע לפחות פעם אחת את הפרשנות מפיו של משה בעצמו.

אם אכן משה רבנו קיבל את ההסבר המלא אודות התורה שבכתב, כיצד ניתן להסביר את המחלוקות הרבות הקיימות בתורה שבעל פה?

התשובה של הרמב"ם היא, שאמנם משה רבינו קיבל את התורה שבעל פה אבל לא בהיקף מלא. למשה נמסרו במפורש, רק העקרונות ועיקרי ההלכות. בכך נשאר מרחב תמרון גדול לדורות הבאים כולל יצירת חידושים הלכתיים שלא היו קיימים קודם לכן.

היצירה ההלכתית התבססה על חמישה מובילי ידע מרכזיים :

"...

• החלק הראשון הפירושים המקובלים ממשה, שיש להם הוראה בכתוב, או אפשר להוציאם בהיקש, ואלו אין בהם מחלוקת לעולם...
• והחלק השני הם הדינים אשר נאמר בהם שהם הלכה למשה בסיני, ואין ראיה עליהם,כמו שזכרנו. ואלו גם כן ממה שאין בהם מחלוקת.
• והחלק השלישי הם הדינים המוצאים בדרכי היקש. ותיפול בהם המחלוקת... ויפסק בהם כדעת הרוב...
• והחלק הרביעי הם הדינים אשר תיקנום הנביאים והחכמים בכול דור ודור על דרך הסיג והגדר לתורה...והם אשר יקראום החכמים גזרות. ואפשר שתיפול גם בהם מחלוקת, כשיראה האחד לאסור כך וכך מפני כך וכך...והחלק החמישי- הם הדינים אשר נתקנו על דרך ההתבוננות והבאת התועלת בעניינים הנוהגים בין בני אדם... או בדברים שהם תקנת בני אדם בענייני התורה..."[4].

אופיין של ההלכות שחודשו לאחר תקופת משה, בהתאמה לחמשת החלקים האמורים לעיל, הוא גם מקור מחלוקתם. היו ומדובר בעקרונות כלליים, העוסקים במקור לשוני יש כר נרחב להבנות שונות ולעתים הפוכות בתכלית. ברור מכן, שאין מחלוקת בהלכות המקובלות במסורת ממשה. המחלוקת קיימות כאמור, רק על מגזר ההלכות המחודשות. למרות זאת, גם תוקפן של ההלכות המחודשות הוא מסיני, היות ושלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, נמסרו למשה במתן תורה.

[התמונה: ציורי תנ"ך/ מעמד הר סיני/ ציירה: אהובה קליין (c)]

המחלוקות ההלכתיות, לא יכולות היו להיות מוכרעות בדרך קבע על ידי הנביאים, היות והם אינם מקבלים תשובות נבואיות לשאלות ומחלוקות הלכתיות : "... ודע כי הנבואה אינה מועילה בעיון בפירוש התורה, ובהוצאת הענפים בשלוש עשרה מידות, אלא מה שיעשוהו יהושע ופינחס בעניין העיון וההיקש, הוא אשר יעשו רבינא ורב אשי..."[5].

יוצא מכן כי נביא אינו יכול לקבל תשובות הלכתיות מהאל לשאלות הלכתיות, בעיקר מהטעם והעיקרון של הבלעדיות של ההלכה. מעמד הנביא אינו נעלה מעל ההלכה, ובעצם אין לו נגיעה במקורה .התורה ניתנה באופן חד פעמי בסיני על ידי משה, והנביא נמצא בסטטוס כלפי אותה התגלות, בהשוואה מוחלטת  לכול אדם אחר. ברם, משה רבנו עומד במדרגה עליונה משאר הנביאים, היות וכול עם ישראל היה עד לגבי נבואתו במהלך ההתגלות בסיני : "... כי הנביא אשר הפליא כול באי עולם במופתיו, ואשר קבע ה' בליבנו אימותו והאמונה בו..."[6].

לעומתו, שאר הנביאים צריכים להוכיח את עצמם על ידי קיום אות או מופת, המספקים לנו הוכחה ראויה לשליחותם.הווי אומר שלא היו ולא יהיו מופתים ברמה של מופתיו  של משה רבינו, שבעצם עשייתם הודיע בעולם את אפשרות חלותם  ואת אפשרותה של תופעת הנבואה בכללותה. לאחר מכן ממשיך הרמב"ם בעניין אישיות הנביא, ויעודו שהוא בעיקר : "...שיקרא אל ה' ויזרז על תורתו, ויצווה בני אדם לקיים התורה בלי תוספת ובלי חסרון, כמו שאמר חותמם- זכרו תורת משה עבדי אשר צוויתי אותו בחורב...".

לאחר הדיון בנביא ובמשמעותו ההלכתית, חוזר הרמב"ם לדון אודות סדר השתלשלות של התורה שבעל פה. הוא מתחיל מדורו של יהושע בן נון, ועד לרבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה. קודם לכן הבאנו את חמשת מובילי הידע המרכזיים, והיכן יכולה ליפול בהם מחלוקת. בדברו כאן על רבי יהודה הנשיא, הוא טוען כי דעת היחיד הובאה במשנה למרות שלא נתקבלה להלכה, היות ואנו עוסקים בהלכות מחודשות, שיתכן כי בעתיד בית דין יחליט לפסוק על פי אותה דעת מיעוט. לפיכך יש ערך בשימור דעות שלא נתקבלו להלכה.

לאחר מכן דן הרמב"ם בתיאור מבנה התלמוד, האגדה התלמודית ותפקידה ולבסוף בתכלית האדם בעולם. החלק שאינו קשור לענייני הלכה בתלמוד, לא זכה להתייחסות הולמת מצד העוסקים בו. האגדה לעומת המשא ומתן ההלכתי נדחקה לקרן זווית ונותרה בצל.לדעת הרמב"ם, דווקא באגדות הקשות והסתומות לכאורה להבנה, משוקעים סתרי תורה : "...הדרש הנמצא בתלמוד, אין ראוי לחשוב שמעלתו נמוכה ותועלתו מעטה, אלא הוא תכלית גדולה, למה שכלול בו מן החידות הנפלאות...לפי שאותן הדרשות, אם יעוין בהן עיון פנימי- יובן מהן מן הטוב הגמור מה שאין למעלה ממנו, ויגלה מהן מן העניינים האלוהיים ואמיתות העניינים כול מה שלא רצו לגלותו  אנשי החכמה, וכול מה שכילו בו הפילוסופים דורות..."[7].

סתרי תורה אלה, נקראים "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה", שהם שמות אחרים לסודות הפיזיקה והמטאפיזיקה הקשורות לעולם ולאדם המצוי בו : "...שהלימוד להמון אי אפשר שיהיה אלא בדרך החידה והמשל, כדי שיכלול הנשים[8] והנערים הצעירים, עד שכאשר ישלימו השכלים- יודעו ענייני אותם המשלים..."[9].

לשון אחר, סתרי תורה אלה שייכים ונצרכים לכולם, אולם לא כול אחד מוכן ויכול להשקיע את מרצו והבנתו בהם. לכן הם קיימים באופן לטנטי, ואלה אשר השגתם השכלית תתעצם, יוכלו להשיגם בהתאמה לרמתם.

מכאן מגיע הרמב"ם לדיון בתכלית האדם. אין הכוונה לתכלית המוסרית אלא מה היא התכלית הטבעית של האדם : "...וכאשר מצאו שתכלית אלו כולם (כלל הנמצאים- חי, צומח- המצויים בעולם) מציאות האדם התחייב שנחקור גם כן למה נמצא האדם, ומה תכליתו... כי אי אפשר שתהיה תכלית האדם לאכול או לשתות או לבעול, או לבנות קיר או להיות מלך. לפי שכול אלה מקרים קורים לו, לא יוסיפו בעצמותו..." [10].

על כך עונה הרמב"ם בהמשך הדברים על אתר כך : "...והחכמה היא אשר תוסיף בעצמותו, ותעתיקהו ממצב שפל למצב נעלה, לפי שהיה אדם בכוח ושב להיות אדם בפועל... הנה התברר מאלו ההקדמות, כי תכלית עולמינו ומה שבו אמנם היא: איש חכם וטוב...". האדם העוסק במושכלות ומוציא את שכלו מהכוח אל הפועל, היא תכליתו ושלמותו האמתית. האכילה והשתייה ושאר הפעולות הגופניות שייכות לאופי הטבעי של האדם אולם אין בעשייתם אותם הגעה לשלמות האנושית ותכליתה. כמובן שכוונת הדברים שהאדם יגיע לעסוק, באמצעות שכלו, בחכמה האלוהית העליונה, שהיא תכליתו האמתית. ראוי לציין, כי בדבריו אלה מנסח הרמב"ם את השאלה מהי תכלית האדם, ואת המענה לכך, באופן פילוסופי- אוניברסלי, וללא קשר ישיר לתורת משה, רמז נאות ליחס שלו לפילוסופיה הכללית של תרבות יון, שהרמב"ם היה מתומכיה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי mulan לאתר flickr. הכרזה: ייצור ידע]

[לסדרת מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

הערות

[1]  ראה- שילת. י, הקדמות הרמב"ם למשנה, מהדורה מדויקת על פי המקור הערבי,מעליות, תשנ"ב(=להלן- שילת הקדמות)

• אודות הפירוש של הרמב"ם  למשנה, ראה את מהדורתו של הרב יוסף קאפח, ירושלים, תשכ"ג- תשכ"ט, מקור ערבי ותרגום     על פי כתב היד המקורי עם מבוא והערות.
• בלאו. י, האומנם יש בידינו טופס של פירוש המשנה בעצם כתב ידו של הרמב"ם, תרביץ, כ"ז, תשי"ח, עמודים 536- 543
• יערי. א, פירוש המשנה להרמב"ם במקורו- ביבליוגרפיה של חלקי הפירוש שהוצאו מתוך כתב יד, קריית ספר, ט', תרצ"ב- תרצ"ג, עמודים 101- 109; 228- 234
• כהנא. ק, פירוש המשנה של הרמב"ם בכתב ידו?, המעיין,כ"ו,א', תשמ"ו, עמודים 55- 63; כ"ו, ב', עמודים 54- 64
• צורבל. ת', לשון המשנה באוטוגרף פירוש המשנה לרמב"ם, עבודת דוקטורט,האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשמ"ו
• שטרן. ש, מ, פירוש המשנה בכתב ידו של הרמב"ם, תרביץ, כ"ג, תשי"ד, עמודים 72- 88

[2] שילת, הקדמות, עמוד כ"ז.

• וראה גם- לוינגר. י, על תורה שבעל- פה בהגותו של הרמב"ם, תרביץ, ל"ז, תשכ"ח, עמודים 282- 293

[3] שילת, הקדמות, עמוד כ"ח

[4] שם, עמודים מ'- מ"ב.

[5] שם, עמוד כ"ט.

[6] שילת, הקדמות, עמודים  ל'- ל"א.

[7] שם, עמוד נ"ב.

[8] על גישתו השלילית של הרמב"ם לנשים ראה- קלנר. מ, שנאת נשים פילוסופית בימי הביניים, הרלב"ג לעומת הרמב"ם, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, 14, תשנ"ח, עמודים 113- 128. על אתר מצויה השוואה לאבן רושד שגישתו הכללית כלפי נשים שונה בתכלית.

[9] שילת, הקדמות,, עמוד נ"ג.

[10] שם, עמוד נ"ז.