[בתמונה: משל למצבה של אירופה... ג'ייק הארפר (ג'ון קראייר) ו- וולדן שמידט (אשטון קוצ'ר). תמונת מסך מקומדיית מצבים אמריקאית של רשת CBS, שני גברים וחצי]
[מאמר זה הופיע לראשונה באתר ג'וקופוסט. למאמר המקורי לחצו כאן]
אחרי תקופה קשה לאיחוד האירופי - של טרור גובר, עליית הימין הקיצוני, פרישת בריטניה ועליית נשיא אמריקני עוין - מסתמנים רגיעה זמנית, ותקווה לשינוי:
- הימין הקיצוני נבלם לעת עתה בצרפת, עם עלייתו של עימנואל מקרון, האיחוד ניצל מפירוק בידיה של מארין לה-פן, והשותפות עם צרפת התהדקה.
- דווקא ברגעי השפל של אנגלה מרקל במסע הבחירות שלה, אפשרו לה התנכרותו של דונלד טראמפ מחד גיסא; והתגייסותו של ברק אובמה לצידה, מאידך גיסא, להפגין עצמאות ותוקפנות, שיצרו 'מנוף' של גאווה לאומית ופאן-אירופית, שתעזור לה מאוד לנצח את מערכת הבחירות שלה.
- לאחר ההחלטה על ה'ברקזיט', תומכי האיחוד בבריטניה שוב צוברים תאוצה, וההימור של ראש הממשלה תרזה מיי על בחירות, מתגלה שוב כטעות, וצפוי לחייב אותה אחריהן ליצור קואליציה, ואולי אולי, יתרחש אף מהפך...
זה לא צריך להפתיע. אחד הדברים המאפיין מערכת מורכבת הוא היפוך כוחות תמידי. לאורך זמן, יפעלו תמיד כוחות נגדיים על מנת לאזן מצבים בלתי מאוזנים. פעולות אלה קרויות פעולות מאזנות. הן מהוות תגובת נגד של תתי מערכות – המנסות לשמר את הסטטוס קוו – לשינוי שמנסה ליצור תת מערכת אחרת בסביבתן.
כל אלה יוצרים סיכוי לשינוי באופן שבו מתנהל האיחוד האירופי: אם תזכה כצפוי אנגלה מרקל בבחירות בגרמניה, היא והנשיא הטרי של צרפת, עימנואל מקרון עשויים להוביל את אירופה לשינוי מהותי ול'קפיצת מדרגה' משמעותית שיאפשרו אולי 'טיפול שורש' בחוליים הרבים שממנו האיחוד סובל.
על איזה שינוי מדובר? רמז לכך נתנה אנגלה מרקל לאחרונה בהצהרתה: "עלינו האירופים לסמוך רק על עצמנו, ולקחת את עתידנו בידנו שלנו" (ראה בכתבה למטה):
[בתמונה: אנגלה מרקל: "עלינו האירופים לסמוך רק על עצמנו" (חדשות וואלה, 2017)]
'שני גברים וחצי' כמשל...
מצבה של אירופה מאז תום מלחמת העולם השנייה, מזכיר מאוד את מצבו של ג'ייק הארפר (ג'ון קראייר) בקומדיית מצבים אמריקאית של רשת CBS, שני גברים וחצי (Two and a Half Men). ג'ייק המטופל בילד, מצליח לשרוד אחרי גירושיו, נגד כל הסיכויים, כשהוא חי חיים טובים בלי לממן אותם: הוא מתעלק על אחיו, צ'ארלי הרפר (צ'ארלי שין) - רווק גרוש ובודד, שמנהל אורח חיים נהנתני - ועובר לחיות עם בנו בביתו של צ'רלי, ועל חשבונו. הוא מצליח להתמיד בכך גם כשצ'רלי מת, והבית נמכר לוולדן שמידט (אשטון קוצ'ר) בחור עשיר עם לב שבור...
אחרי מלחמת העולם השנייה בורכה מערב אירופה בנדיבות יוצאת דופן של האמריקנים, ששיקמו אותה בכספם (תכנית מרשל). יתרה מכך, עם התקררות היחסים עם ברית המועצות והתהוות 'מסך הברזל' בין מזרח למערב, הגנו האמריקנים על המערב-אירופים בגופם ובכספם, ואפשרו להן להתאושש ולצמוח.
כל עוד מדינות מערב אירופה היו חלשות ועניות, הייתה הצדקה לכך, שכן, הן היו קורסות מהנטל הכספי שהתחייב מהוצאות ההגנה שלהן מול ברית וורשה. אולם, עם השנים צברה אירופה עוד ועוד שומן, ויכולה הייתה לבנות כוח צבאי, שיוריד את הנטל מעל האמריקנים. אבל, לחיי הפקרות מתרגלים מהר. ככל שצברו שומן, קיפלו את צבאם, התנוונו כלאומים (אחוזי ילודה אפסיים) ואיבדו את הנכונות לאחוז בנשק.
לא רק שהמערב אירופים לא השתתפו משמעותית בהוצאות הביטחון של עצמם, האיחוד האירופי והעושר הגבירו את תחושות העוצמה שלהם. הם הרגישו חופשיים לפתח מדיניות לעומתית לארצות הברית, ולבקש לתפוס מקום בצמרת מאזן העוצמה העולמי, כאילו הם מעצמה אמתית (שני מאפיינים בסיסיים של מעצמה הם, כידוע, כוח צבאי מחד גיסא, ונכונות להשתמש בו מאידך גיסא. לאירופים אין אף אחד משני המרכיבים הללו...).
היום, כשרוסיה מתעוררת ומגלה תוקפנות על גבולו של האיחוד האירופי, מגלים האירופים פתאום, שהם לבד. הבריטים פורשים, האמריקנים החליטו (בינתיים) להפסיק להיות 'פריירים', ואנגלה מרקל - אחרי ניסיונות התקרבות עקרים לדונלד טראמפ - נאלצה להצהיר: "עלינו האירופים לסמוך רק על עצמנו, ולקחת את עתידנו בידנו שלנו".
מה המשמעות של "סומכים רק על עצמנו"?
קיימת רק דרך אחת לממש את המשפט "סומכים רק על עצמנו": כדי להבין אותה, אפשר לראות את המהפך שעשתה יפן בשנים האחרונות, בהשתחררותה מהתלות באמריקנים.
יפן עברה דרך דומה לאירופה. שיקומה נעשה בכסף אמריקני, והיא השקיעה את עושרה ברווחתה, כשהאמריקנים המשיכו לשאת בהוצאות הביטחון. האסימון (שלה ושל דרום קוריאה, שנהנתה ממצב דומה) 'נפל' בימי ממשל אובמה, כשהסינים ניצלו את הוואקום שיצרה ההתקפלות האמריקנית והחלו להרחיב באגרסיביות את המים הטריטוריאליים שלהם, בין היתר על חשבון יפן. כיום, הן יפן והן דרום קוריאה, משקיעות הון ומשאבי כוח אדם בבניית צבא ובחימושו המהיר.
מכאן, שללא 'גב' אמריקני, עם טרור אסלמי גובר בתוכו ועם אגרסיביות רוסית גוברת על גבולותיו, אין לאיחוד האירופי ברירה - אם הוא חפץ חיים - אלא להאיץ את תהליכי האיחוד הפנימי בתוכו, גם לתחומי הצבא והשיטור:
- בעוד הטרוריסטים נהנים משפה משותפת ומגבולות פתוחים, מוגבלות המשטרות האירופיות על ידי גבולות, סמכויות נפרדות, מכשולי שפה ומערכות מחשוב וקשר לא מתואמות. איחוד - ולו חלקי - של מערכות השיטור באיחוד, יכול לשפר מאוד את האפקטיביות שלהן, ולתרום תרומה של ממש לחיזוקו.
- אין מנוס מבניית כוח צבאי של ממש - כיאה למעצמה - מחימושו (עד פה החלק הקל...), ומשינוי התרבות השלטת של חוסר נכונות להילחם ולשאת בנפגעים (מסובך מאוד!). האיום הרוסי שנתפס ממשי בעיני רבים כממשי יכול לסייע מאוד בתחושה, ש'צריך להילחם על הבית'. צבא גדול הוא גם פתרון לא רע לצעירים המובטלים הגודשים את אירופה. בעיקר למעמדות הנמוכים שבהם.
נכון. זה יגרור השקעה מסיבית של תקציבי עתק. אבל, איזה ברירה עומדת לאירופה? שהרי, שעורי המהגרים המוסלמים גדלים והולכים, המאבק על התרבות האירופית בעיצומו והוא לא מבשר טובות... האיחוד האירופי, במתכונתו הנוכחית, לא מהווה מענה נאות לחזון הברור של מפלגות הימין הקיצוני; ואם לא ינקטו צעדים דרסטיים, תעבור גם שעת החסד הזו, האוכלוסייה תרגיש מאוימת יותר ויותר, והמהפך יבוא בבחירות הבאות!
זהו רעיון מחולל משנה מציאות למרקל ולמקרון
כך, ב'הפוך על הפוך', נתגלגלה לידיהם של מנהיגי המעצמות המובילות את האיחוד האירופי שעת חסד ופתרון אפשרי. עזיבת בריטניה משאירה איחוד אירופי מפוצל פחות, שהאיומים מבפנים (הטרור האסלאמי) ומבחוץ (רוסיה) מקלים עליו להנהיג צבא ומשטרה משותפים.
אם מרקל תיבחר, וסביר להניח שכך יהיה, האג'נדה הזו יכולה להוות משב רוח רענן, שימלא את הקדנציות שלה ושל עימנואל מקרון - בדינמיות של עשיה, שערך רב בצידה, להם ולאירופה כולה.
כמו שזה נראה כרגע, המהפך הזה גם נכון וגם כדאי...
