[התמונה: האופן שבו הדיילי מוניטור מתייחס לעסקאות הטיעון... 21 באפריל 2016]
[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]
ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.
יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.
לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.
* * *
דובר פרקליטות המדינה, עו"ד נועם שרביט, הסביר ברשימה "הפרקליטות לא פראיירית", ש"החלטה להגיע להסדר טיעון היא החלטה מורכבת ולא קלה." על טענתו כי" "בעת כריתת ההסדר הפרקליטות בוחנת בכובד ראש את סיכויי ההרשעה ואת השאלה אם קיימים קשיים וחוסרים בחומר הראיות שאספה המשטרה, העלולים להביא לזיכוי", ענה פרופ' בועז סנג'רו ברשימה נפרדת, זיכוי איננו רעה חולה.
שאר השיקולים שמנה שרביט לכריתת עסקאות טיעון, "תוצאה של הסדר טיעון, שלצדו הרשעה בטוחה, עדיפה במקרים רבים על ניהול תיק בתנאי אי־ודאות, גם אם עלול להיות לכך מחיר מסוים בחומרת העונש שיוטל. כמו כן, ניתן משקל נכבד לאי־רצונם של עדים להתייצב על דוכן העדים", מעוררים קשיים נוספים.
בדיונים שנערכו בשנת 2012 בוועדת החוקה חוק ומשפט בהצעת החוק עסקאות הטיעון, אמרה לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחות ונרצחים: "99% מהמשפחות אומרות: אפילו אם יהיה זיכוי זה עדיף לנו על עסקה עם השטן ולחיות עם זה", וליאת קליין, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, הסבירה כי "פעמים רבות עושים שימוש בטענה שנפגע העבירה לא רוצה להעיד כמניע מרכזי ללכת לעסקת טיעון, "והרבה פעמים זה משמש איזה עלה תאנה לסגור עסקאות שלא בהכרח עולות בקנה אחד עם רצון הנפגע... וזה עלול להרתיע נפגעי עבירה אחרים לגשת ולהתלונן".
היבט בעייתי נוסף העלה פרופ' אורן גזל-אייל מאונ' חיפה, שהשתתף בדיוני הוועדה, "אם נרשה לתביעה לפעול להרשעת הנאשם בהסדר, אף שיש לה ספק רב אם ניתן להרשיעו בהליך מלא, נוכל אולי להתגבר על קשיים ראייתיים במקרים המתאימים, אולם במקביל גם נאפשר לה להביא להרשעה כשהקשיים הראיתיים ילמדו על קיומן של ספק סביר באחריות הנאשם. הערכת התביעה כי הנאשם אשם למרות הקשיים בראיות עלולה להיות מוטעית. זו החלטה המתקבלת בהליך פנימי, בדלתיים סגורות, בלא שניתנת לנאשם זכות טיעון ובלא מנגנוני ההגנה האחרים העומדים לרשותו בהליך הפלילי." במאמרו, "הסדרי טיעון ובעיית החף" משפטים לה 1 (2005).
[אותה בעיה בכל מקום... המקור: China Law & Policy מתאריך: 29/8/12]
גם הטענה כי עסקאות הטיעון אינן רק, "אמצעי להחשת שמיעתם של משפטים, אלא בחשבון הכללי יכולים הסדרי טיעון להביא לתוצאות צודקות יותר", שגויה. בישראל, בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, היו בתי המשפט הגורם המרכזי בבחינת הראיות ובקביעת תוצאות ההליך. כ-30% מהנאשמים זוכו מכל סעיפי כתב האישום, ורק כ-70% הורשעו הרשעה חלקית או מלאה. עם השנים עבר תפקיד בתי המשפט בבחינת הראיות לידי הפרקליטות והתביעה המשטרתית. כיום פחות מ-7% מהכרעות הדין בפלילים מתקבלות לאחר דיוני הוכחות, וכ-1% בלבד מהנאשמים מזוכים מכל סעיפי האישום.
הבעיה המעגלית של מערכת המשפט הפלילי, היא שאין קשר ישיר בין הבעיה לפתרון. עסקת הטיעון , שבתחילה מעניקה הקלה מסוימת, היא תרופה לסימפטום המחריפה את המחלה. למרות הגידול העצום בשימוש בעסקאות הטיעון כחלופה לניהול משפט מלא, ההליך המשפטי הפלילי התארך וגרם לירידה התלולה בתפוקת בתי המשפט. התוצאה אינה רק עינוי דין מתמשך לנאשמים ולקרבנות, אלא צמצום מספר התיקים שבהם המערכת מסוגלת לטפל, צמצום שבעקבותיו לא נערך בירור דין עם אלפי חשודים, וניתן זיכוי עקיף לאשמים רבים שהדין עמם לא מוצה.
ביולי 2010 עברה הצעת חוק עסקאות הטיעון בקריאה ראשונה בכנסת, בינואר 2012 החלו הדיונים בוועדת החוקה חוק ומשפט לצורך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית אלא שהדיונים לא הושלמו קודם לפיזור הכנסת השמונה עשרה. בינואר 2014 הודיעה הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת החוק התקבלה במליאת הכנסת, ויש לתמוה מדוע לא חודשו הדיונים. אלא שעם התפרקות הממשלה בדצמבר 2014, פקע דין הרציפות.
