[בתמונה: "ויקח את המאכלת לשחוט את-בנו ויקרא אליו מלאך ה' מן-השמים ויאמר אברהם,אברהם ויאמר הנני" (בראשית כ"ב,י-י"א); ציורי תנ"ך / עקדת יצחק / ציירה: אהובה קליין (c)]

[לריכוז המאמרים אודות פיליסייד - רצח ילדים ע"י הוריהם, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב-10 במרץ 2020

המאמר נכתב על ידי מעיין לוי (מימין התמונה) וטל אבו  (משמאלה), סטודנטים לתואר שני בלימודי קרימינולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון. המנחה: ד"ר אבי ברוכמן.

*  *  *

"...וַיָּבֹאוּ, אֶל-המָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.  וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ.  וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה.."  (בראשית, כב', א'-יב').

מבוא 

רצח ילדים בידי הוריהם הוא סוג קיצוני של התעללות בילדים, ו- עבירת האלימות במשפחה בעלת ההשפעה השלילית והכואבת ביותר על החברה, והיא תופסת מקום חשוב בתקשורת ובדיון הציבורי בישראל, בעקבות הצטברות יוצאת דופן של מקרים, שחלקם זכו לתהודה תקשורתית משמעותית.

לתופעה זו מאפיינים ייחודים, אשר כמעט ואינם ניתנים לחיזוי, וההתמודדות עימה דורשת היערכות חברתית ובכלל זה היערכות מיוחדת של מערכת אכיפת החוק. מאמר זה הינו ניסיון לחקור ולהבין תופעה זו - מה מוביל אב או אם לרצוח את ילדיהם, שעל פי כל חוקי הטבע, נועדו להיות בבת עיניהם - ואת אופן התייחסותה וטיפולה של מערכת אכיפת החוק בתופעה.

בדרך כלל מיוחס למשפחה ממד של קדושה, וחברי התא המשפחתי - החולקים ביניהם רקע ביולוגי, קשרים רגשיים ואינטרסים משותפים - מקווים למצוא בו אהבה, תמיכה וכבוד.

במציאות, קורה לא אחת כי היחידה החברתית הבסיסית הזו מתפקדת בצורה כה גרועה, שהיא מהווה איום לחבריה. ילדים, שהם פגיעים במיוחד, עלולים להפוך לקרבן של מצבי הרוח וההפרעות האחרות של הוריהם, דבר שפוגע לעתים קרובות בטיפול בהם, גורם להם נזקים, ולפעמים אף עלול להסתיים ברצח ובמוות (Palermo, 2002).

הדוח העולמי בנושא אלימות נגד ילדים שהציא באוקטובר 2006 ארגון UNICEF עסק בין השאר ברצח ילדים בידי הוריהם. אפריקה שמדרום לסהרה וצפון אמריקה הם שני האזורים שבהם שיעור הרציחות של ילדים מתחת לגיל חמש בידי הוריהם הוא הגבוה ביותר. השיעור הנמוך ביותר הוא במדינות בעלות הכנסה גבוהה באירופה, במדינות מזרח אסיה ובמדינות מערב אסיה. עם זאת, הערכה מדויקת של שיעור מעשי הרצח של ילדים בידי הוריהם, אשר קורים על-פי רוב בתוך הבית, מצריכה מערכת מתוחכמת למדי של מעקב אחר מקרי מוות של ילדים, והיא אינה קיימת ברוב המדינות (רונן וטל, 2008).

רצח ילדים מהווה בארצות הברית בעיה משמעותית בבריאות הציבור. בשנת 2005 היה רצח הסיבה הרביעית המובילה של מוות בקרב ילדים בקבוצות גיל של שנה עד ארבע שנים ובגילאי ארבע שנים עד גיל ארבע עשרה. רוב הילדים שהיו קורבן לרצח, נרצחו בידי אחד ההורים.

נתונים מהעולם מצביעים על עלייה הולכת וגוברת בשנים האחרונות במספר מקרי המוות המדווחים כתוצאה מהתעללות והזנחה. בבחינת מקרי המוות בעקבות התעללות או הזנחה עולה כי מרביתם (כ-%70) נגרמו על-ידי המטפלים הישירים של הילד: האב, האם, שניהם או בני-זוגם. מותם של הילדים או הפגיעות הקשות שנגרמו להם היו לעתים עקב אירוע ספונטני חד-פעמי, ולעתים על רקע של התעללות ו/או הזנחה שנמשכו והסלימו לאורך זמן ושלא אותרו או לא טופלו כיאות. במחקרים שונים נמצא כי במרבית המקרים קדמו לאירוע שבו הילד מת או נפגע באופן חמור, אירועי אלימות ו/או הזנחה אחרים (דוח הוועדה הבין-משרדית, 2010).

נתונים שסיפק מרכז המחקר והמידע של הכנסת חושפים בשנים 2004-2014 נפתחו בישראל 30 תיקים פליליים על רצח ילדים במשפחה. הקרבנות, 42 במספר, היו 19 ילדים ו-23 ילדות. ב-20 מן התיקים הפליליים שנפתחו התוקף היה האב, בחמישה מהם האם, בשלושה תיקים אח או אחות ובשני תיקים קרוב משפחה אחר. גיל הקורבנות נע בין שנה ל-17 שנים, וב-33% מהמקרים אופן גרימת המוות היה חבלה  או התעללות.

מנתונים אחרונים ממשטרת ישראל, מן היחידה הארצית לביקורת ותלונות הציבור ועל פי המאגר שברשות חוליית אלימות ואמל"ח / חטיבת המודיעין של משטרת ישראל, עולה כי בשנים 2006-2015 התרחשו 36 אירועים שבמהלכם נרצחו 51 ילדים על ידי הוריהם.

[לכתבה המלאה ב- ynet לחצו כאן]

 רצח ילדים בידי  הוריהם בראי ההיסטוריה

ברומא היה נפוץ מאוד המנהג של נטישת ילדים, בנים ובנות כאחד, ובדרך כלל הייתה לאב זכות חוקית ("כוחו של האב") להחליט על גורלו של כל יילוד. זכות זו נבעה מהתפישה כי מי שיצר יכול להרוס את מה שיצר. גם באנגליה, בצרפת וברוסיה הייתה שכיחה תופעת רצח התינוקות. באנגליה של תחילת המאה ה-17 היו נהוגות שיטות מגוונות להמתת התינוקות. בצרפת באותה תקופה הייתה לאבות סמכות מוחלטת על בני משפחתם, בדומה לרומא העתיקה, וסמכות זו כללה גם את הכוח לבחור בחיים או במוות עבור ילדיהם (מרגולין וויצטום, 2010). רק במאה ה-20 הפך להיות סוג זה של המתה ממעשה בלתי מוסרי לפשע פלילי והמתת ילדים בידי הוריהם הפכה להיות מעשה רצח (מרגולין וויצטום, 2010).

מונח נוסף שמופיע בספרות המקצועית לרצח ילדים בידי הוריהם, במיוחד כאשר כוונת הרוצח או הרוצחת לפגוע בבן הזוג ולנקום בו, הוא תסביך מדיאה (Medea Complex), הקרוי על שם דמותה המיתולוגית של מדיאה (ראו משמאל), בתו היפה והחכמה של אייטס מלך קולכיס ונכדתו של אל השמש, אשר התאהבה ביאסון, מנהיג הארגונאוטים ונישאה לו.

[משמאל: Medea by Evelyn De Morgan. התמונה היא נחלת הכלל]

כעבור שנים אחדות, כאשר לבני הזוג היו כבר שני ילדים, התאהב יאסון בקריאוזה, והתכוון להינשא לה. מצוקתה של מדיאה היתה גדולה מאוד מאחר והיא נותרה אישה עזובה ונטושה שבעלה בגד בה, בודדה בארץ זרה ואם לילדים עזובים ואומללים שאביהם מתכחש להם. אמנם יאסון הבטיח לה כי הוא ידאג לעתיד הילדים, אך מדיאה לא האמינה לו. בייאושה הרב היא החליטה לנקום ביאסון ובכלתו והיא הרעילה את אהובתו של יאסון והרגה את ילדיהם המשותפים (מרגולין וויצטום, 2010).  

רצח ילדים בידי הוריהם

מבחינת גילו של הקרבן, רצח ילדים בידי הוריהם מתייחס לתופעה של רצח של יילוד, המבוצע בתוך 24 השעות הראשונות ללידתו, והמכונה בספרות המקצועית בשם Neonaticide. מונח זה מתייחס לרצח הילד כ-24 שעות לאחר הלידה לכל היותר, וכמעט תמיד מבוצע על ידי האם הביולוגית בעצמה. הסיבה הנפוצה לביצוע רצח הזה הוא חוסר הרצון בילד שזה עתה נולד ופאניקה בעקבות לידתו.

קשה לקבוע את שיעורי מקרי הרצח בקטגוריה זו מאחר ולרוב האם תסתיר את עצם הריונה במהלך כל תקופת ההיריון ולאחר הרצח הנטייה היא להשמיד או להעלים את גופת הקרבן. בישראל, המקרים שבהם נשים שהמיתו את תינוקותיהן הורשעו בעבירה זו הם ספורים.

לרצח של תינוקות בוגרים יותר, עד לגיל שנה, המכונה בשם Infanticide. המונח הכולל של תופעה זו קרוי Filicide והוא מתייחס לרצח ילדים בידי הוריהם כאשר גיל הילדים הוא בין שנה ל-18 שנה, אם כי יש הנוהגים להשתמש במונח בהכללה גם כאשר גיל הנרצחים הוא פחות משנה (עציוני, 2016; מרגולין וויצטום, 2010; CMC, 2013; Htters Fridman & Resnick, 2013). 

[בתמונה: Neonaticide, by Morrbido. לתמונה המקורית לחצו כאן]

היקף התופעה 

מהדוח של הוועדה הבין–משרדית לאיתור קטינים הנמצאים במצבי סכנה והתוויית רשת ביטחון להגנה בקהילה, שמונתה בידי המנהל הכללי של משרד הרווחה והשירותים החברתיים ביום כ' בכסלו התשס"ט (17 בדצמבר 2008), עולה כי בשנים האחרונות אירעו בישראל כשלושים ושישה מקרי רצח והריגה של קטינים בתוך המשפחה. או ההריגה בידי אחד ההורים או שניהם, בבית הקטין או בביתו של אחד ההורים (הצעת חוק מסירת מידע על קטין או על בן משפחתו ושיתוף במידע (הוראת שעה), התשע"ד-2014).

לפי נתוני המשטרה, בשנים 2008-2003 היו 18 מקרים של גרימת מוות של קטינים בידי קרובי משפחתם כאשר ברוב המקרים, 14 מתוך 18, (77.7%) המוות נגרם בידי אחד ההורים כאשר שבעה מהמקרים בוצעו בידי האב ושישה מהמקרים בוצעו בידי האם (רונן וטל, 2008).

יש מקרים של יילודים בני יומם, שנרצחים ללא ידיעת הרשויות (ראו דוגמה למטה), בייחוד אם נולדו מחוץ לבית חולים. במקרה של רצח יילודים הפוגעת היא לרוב האם הנתונה במצב פסיכוטי או דיסוציאטיבי, לעִתים אישה שהכחישה את הריונה ואף סבלה בילדותה מהתעללות גופנית או מינית. רבים מהתינוקות לא נולדו בבית חולים, וכשמדובר ביילודים, השכיחות גבוהה יותר דווקא בבנות. בגיל שבין יום לשנה דווקא האבות או האבות החורגים צפויים יותר לפגוע בתינוקות. תינוקות החיים לא עם הוריהם הביולוגיים נתונים בסיכון יתר (הרטמן, 2011).

[לכתבה המלאה במאקו לחצו כאן]

משיחות שהתקיימו עם אנשי מקצוע שונים, שהיו מעורבים בחלק מאירועים אלו, עלתה בצורה ברורה התופעה של קושי בהעברת מידע בין השירותים השונים מחד גיסא, והסתגרות הפרופסיות ושמירה על חיסיון וסודיות מאידך גיסא. נמצא כי לעתים קרובות אין זרימת מידע שוטף ומלא בין גורמי המקצוע השונים המטפלים בילדים או הנמצאים עמם בקשר, דבר הפוגע במתן טיפול לילדים ולהוריהם. על רקע תופעה זו יזם מנכ"ל משרד הרווחה והשירותים החברתיים הקמת ועדת מנכ"לים בין-משרדית בה שותפים משרד החינוך, הרווחה, הבריאות, הקליטה, התמ"ת וביטחון הפנים. על הוועדה הוטל לעסוק בנושא של איתור קטינים נפגעי התעללות, והגנה עליהם, ולבחון את הדרכים לקידום שיתופי פעולה בין גורמים מקצועיים כדי ליצור רשת ביטחון להגנה על ילדים בקהילה (הצעת חוק מסירת מידע על קטין או על בן משפחתו ושיתוף במידע (הוראת שעה, התשע"ד-2014).

ההגדרות של רצח והתעללות משתנות ממקום למקום ומרשות לרשות, ולכן ברור כי מספר הדיווחים על מוות מהתעללות קטן מהמספר האמִתי של המקרים (הרטמן, 2011). 

אימהות רוצחות ואבות רוצחים 

דיווחי התקשורת בישראל על רצח ילדים נחקרו הן ביחס לרצח שמבוצע בידי אימהות והן ביחס לרצח שמבוצע בידי אבות. ביחס לאימהות, הדיווחים שנסקרו כללו 19 מאמרים שפורסמו בשלושת העיתונים הנפוצים במדינה ואשר סיקרו שישה מקרים בולטים של רצח ילדים בידי אימהותיהם שנעשו בין השנים 1992 ו-2001. דרכי ההמתה היו שונות ומגוונות. בניגוד לאבות, נראה כי כל האימהות שרצחו את ילדיהן עשו זאת תוך שימוש בידיהן בלבד ככלי הרצח. בממצאי המחקר נמצא כי במקרים אלה של רצח ילדים בידי אימהותיהם, אבי הקרבן לא היה נוכח. בחמישה מבין ששת המקרים האב לא היה חלק מהטרגדיה ואף לא היה מושא לנקמה מצד האם. מעשי האימהות כוונו כלפי הילדים בלבד, וזאת בניגוד לאבות שרצחו את ילדיהם, שמעשיהם היו מכוונים יותר כלפי האם בתיווכם של הילדים. ביחס לאימהות, ניתנו תיאורים של הבעות פנים ותנוחת גוף ואלו אף פורשו בתקשורת ואצל המרואיינים כסימן לאי שפיות ולכאב אמתי. אימהות אלו לא תוארו כרובוטים, מכונות, מפלצות או חיות, כפי שנמצא בתיאורים שהובאו ביחס לאבות שרצחו את ילדיהם. לבד מציון הבעת הפנים, כלי התקשורת יצרו בציבור רגישות והזדהות במיוחד כאשר האם הרוצחת ביטאה צער וכאב והודתה במעשה שביצעה. בכמה תיאורים של אם מופרעת (Mad) ועצובה (Sad), רוככה הופעתה החיצונית על ידי שימוש בסטריאוטיפים נשיים ("לבוש מסודר", "אישה נאה, שקטה, עדינה ושבירה, שאינה מסוגלת לפגוע בזבוב"), לעומת הדימוי הבלתי אנושי שניתן לאבות אשר רצחו את ילדיהם ("שטני", "מעשה אכזרי שתוכנן מראש ובאופן רציונלי") (Cavaglion, 2009; Cavaglion, 2008).

[למאמר המלא של יגיל הנקין ב'מידה', לחצו כאן]

שיעורי רציחות הילדים בקרב אבות ואימהות הם דומים. עם זאת, כשהאם רוצחת, הקרבנות הם, בממוצע, צעירים יותר. אבות נוטים יותר לרצוח באימפולסיביות, מתוך שכרות ושימוש בשיטות אלימות יותר. סביר יותר שאימהות שרצחו את ילדן ימשיכו בקו הגנה הטוען לאי שפיות וסביר יותר שיצליחו בכך לעומת אבות שרצחו את ילדיהם. לכן, לאחר ביצוע רצח, לעתים קרובות האבות הרוצחים יהיו כלואים בעוד האם מאושפזת במוסד פסיכיאטרי. בנוסף, אבות רוצחים נוטים להתאבד לאחר שרצחו את ילדם יותר מאשר אימהות ויותר מכך, נוטים גם להרוג את כל המשפחה, מעשה המכונה familicide (Htters Fridman & Resnick, 2015).

רוב הנשים הממיתות את תינוקן, כמו רוב הנשים ככלל, הן המגדלות העיקריות של התינוק ורבות הן המגדלות היחידות.  גידול תינוק היא מטלה תובענית ביותר, בוודאי כאשר היא מתבצעת ללא סיוע. האימהות נתפסת בחברה כתפקיד מובן מאליו שאינו בגדר "מטלה", ורבות מהאמהות המוצאות את עצמן מותשות מהמשימות הרבות, מתייחסות לתשישות כאל כישלון אישי שלהן וממאנות לבקש עזרה. הקושי כמובן רב יותר ככל שהמצב הכלכלי של האם קשה יותר, והיא אינה יכולה לשלם עבור גורמי טיפול חיצוניים (עציוני, 2016).

בפרשת דוידוביץ', הנאשמת הטביעה את שתי בנותיה למוות באמבטיה והואשמה ברצח לפי סעיף 300(א). עם מעצרה נשלחה הנאשמת לאבחון פסיכיאטרי בשל נסיבות המקרה. הנאשמת הודתה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, אך טענה לאי-שפיות, בהתאם לסעיף 19 לחוק העונשין. במהלך המשפט קבע אחד המומחים, כי הנאשמת סבלה מתסמינים המעידים על דיכאון בדרגה בינונית (דיכאון, מאז הולדת הילדה הראשונה, שהתבטא בחוסר תפקוד, חוסר יכולת לטפל בבנות, אי-קשירת יחסי חברות, חשש לצאת מהבית, תחושת בדידות ורגשי אשם, תפקודה כאימא רעה, דכאון עונתי בחורף). עם זאת, אין מדובר בדרגה 10 של פסיכוזה. במקרה זה, חלקה מחלוקת בדבר מצבה הרפואי של הנאשמת, מחד, ניתנו חוות דעתן לפיהן ההפרעות הנפשיות של הנאשמת לא התגבשו לכדי מחלת נפש, ועסקינן במעשה בעל כוונה ותכנון. מאידך, השופט נ' קליינברגר סבר, כי ניסיון ההתאבדות של הנאשמת מתיישב עם מצב המאופיין כדיכאון פסיכוטי, אשר טומן בחובו סכנה לילדים ולא רק התאבדות. ד"ר שינקמן, הציגה התנהגותה של הנאשמת מיד לאחר המעשה, לרבות חרטה, וצידוק למעשה בטענה שיציל את בנותיה מחיי הסבל והייסורים כפי שהיא חווה אותם. ד"ר דוידסון, הוסיף כי, אומנם לדעתו ידעה הנאשמת כי המעשה אסור אך ה"דחף" לבצעו היה חזק יותר. ד"ר שינקמן וד"ר פולק תמכו בדעתו של ד"ר דוידסון לפיה, בשעת ביצוע המעשה הנאשמת הייתה שרויה במצב הפסיכוטי אשר שלל ממנה לחלוטין את חופש הבחירה והיכולת להתגבר ולמנוע את ביצוע המעשה. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט כי הנאשמת לא הייתה כשירה בשעת ביצוע המעשה והורה על אשפוז דוידוביץ בבית-חולים פסיכאטרי לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991" (מדינת ישראל נ' מרינה דוידוביץ).

[בתמונה: כתבתה של אתי אברמוב על פרשת דוידוביץ' במוסף לשבת של ידיעות אחרונות]

מספר מחקרים הראו כי הורים שביצעו רצח של ילדיהם, חוו מגוון מצבי לחץ לפני המעשה. בקרב אימהות ניתן היה לזהות מצבי לחץ שונים כמו מצבים שבהם האם היא חד הורית ומטפלת לבדה בילד, אבטלה או בעיות כלכליות ואם האם הייתה נתונה תחת מערכות יחסים אינטימיות מתמשכות ופוגעניות והיא מוגבלת בתמיכה חברתית. בקרב אבות זוהו גורמי לחץ שונים כמו קשיים כלכליים, פרידה אשר עתידה להגיע ועומדת באוויר או פרידה ממשית מבת הזוג ובת זוג אשר מנהלת רומן (Kirkwood, 2012).

בשנת 2010 רצח איתי בן דרור את שלושת ילדיו, אור בן החמש, רוני בת השמונה ועומר בן העשר, בביתו בנתניה. הוא עשה זאת ביום הולדתה של גרושתו, כנקמה על שנפרדה ממנו. הוא תכנן עבורם "יום כיף ," אשר בערבו, עת חזרו הארבעה לדירה, מהל כדורי הרגעה ושינה בכוסות המים שלהם. לאחר נרדמו הילדים, נטל בן דרור מגבת, חנק כל ילד בתורו ודקר אותם יותר מ-150  פעמים בכל חלקי גופם. לאחר מכן בלע מספר רב של כדורים ושתה כמויות גדולות של אלכוהול במטרה להתאבד. עם מעצרו, נשלח הנאשם לאשפוז פסיכיאטרי לצורך גיבוש חוות דעת בעניין כשירותו לשהות במעצר, כאשר הפסיכיאטר המחוזי דרש ארכה של שבועיים לפני מסירת חוות דעתו. בן דרור אובחן בעבר כסובל ממחלת נפש, שבגללה אף אושפז בבית חולים פסיכיאטרי לתקופה ארוכה בטרם הרצח. טרם הפרידה נהג כלפי אם ילדיו באלימות מילולית וכלכלית, אך לא פיזית. לאחר התמודדות עם מצב כלכלי קשה והחמרה במערכת היחסים נפרדו השניים והתגרשו, והילדים נשארו בחזקתה עם הסדרי ראייה גם במקרה זה היה ניתן לראות כי הוגשו חוות דעת סותרות מטעם הצדדים. הראיות הצביעו על כך שמעשה הרצח בוצע כנקמה בגרושתו של הנאשם, כאשר חשין התייחס בפירוט לאופן ונסיבות ביצוע הרצח:

"מוחו של בן אנוש אינו יכול להבין כיצד ניתן לבצע מעשים כאלה, כיצד יכול אב, מתוך רצון לנקום בגרושתו, ליטול סכין ולעבור מילד אחד למשנהו וליטול את חייו בקור רוח ותוך תכנון מפורט. אין לך בלשון בני אדם מילים שיוכלו לתאר את גודל הזוועה ואת תחושת שאט הנפש ממנה" (מדינת ישראל נ' איתי בן דרור). 

בנוסף, ממחקר שפורסם בשנת 2010 (Dave et al., 2010) עולה כי הסיכון להופעת דיכאון אצל הורים מגיע לשיאו בשנת החיים הראשונה של צאצאם, ורגישות מיוחדת קיימת בקרב הורים שסבלו בעבר מדיכאון, בקרב הורים בגיל צעיר יחסית וכן בקרב הורים שבאים מרקע של עזובה רגשית.

קשה לזהות ולאתר מראש הורים אלה; לרוב מדובר בשילוב של כמה גורמי לחץ, היבטים סביבתיים ומולדים החוברים להגברת היתכנותה של התופעה. בין הגורמים הללו ניתן למנות דיכאון של ההורה, אלימות פיזית ונפשית בתוך המשפחה (אף אם אינה מופנית רק כלפי הילדים), וכן גורמים המגבירים  מצבי אלימות כגון נתק בין ההורים למשפחה, הורים שגדלו במשפחה עם עזובה נפשית  והמתקשים  ליצור קשר רגשי עם הילד, סמים ואלכוהול המשחררים עכבות ומגבירים תוקפנות קיימת, ואף הגירה המלווה בתחושת תלישות ואבדן שורשים, הפוגמת בתחושת השלמות המשפחתית (עציוני, 2016).

[התמונה היא נחלת הכלל]

הגורמים לתופעה 

בספרות המקצועית, המונח המתייחס לרצח ילדים בידי הוריהם הוא Filicide, שמקיף וכולל גם רצח יילודים ותינוקות. פרסום חלוצי בנושא היה מאמרו של רזניק שפורסם בשנת 1969 (Resnick, 1969) והוא מהווה ניתוח רטרוספקטיבי ומקיף של הספרות הקשורה בנושא משנת 1751 ועד 1967. רזניק קיבץ נתונים מתוך 131 מקרים, ולאחר שניתח את ממצאיו, הוא הגיע למספר מסקנות. הראשונה היא כי התקופה המסוכנת ביותר לקורבנות היא מחצית השנה הראשונה לחייהם ושככל שהילד צעיר יותר, כך האם רואה אותו יותר כרכושה האישי ובנוסף הוא מצא כי במקרים שבהם רצח התינוק נעשה מייד לאחר לידתו, היא חווה את תינוקה כשלוחה של עצמה.

רזניק (Resnick, 1969) הציע לחלק את רצח הילדים בידי הוריהם לחמש הקטגוריות הבאות: א. אלטרואיסטית, הכוללת רצח הקשור בהתאבדות ובכוונה להקל על סבלו של הילד; ב. מעשי רצח על רקע של פסיכוזה חריפה, שבהם ההורים מבצעים את המעשה בהשפעתן של הזיות שמיעה פוקדות או כחלק ממערכת פרנואידית דלוזיונלית; ג. רצח ילדים שאינם רצויים; ד. רצח ילדים שמקורו בתאונה; ה. רצח ילדים הקשור לנקמה כלפי בן/ בת הזוג.

חלק ממקרי הרצח של ילדים בידי הוריהם, מתבצע בעקבות פרידת בני זוג ומכונים בספרות כ"רצח תגמול". מקרים אלו מונעים על ידי כוונה לפגוע בהורה השני ומתבצעים בעיקר על ידי האבות (Kirkwood, 2012).

הסבר אפשרי לרצף של מעשי רצח מסוג זה, וכן של מעשי התאבדות, הוא תופעת החיקוי. החיקוי הוא התנהגות אנושית טבעית, והיא עשויה להפוך לבעייתית בנסיבות קיצוניות. אנשים הנתונים ממילא ללחץ בשל גורמים שונים ונמצאים "על הקצה" מבחינה נפשית עלולים לחקות התנהגויות אלימות שקיבלו פרסום נרחב. חיקוי התנהגויות אלימות אופייני במיוחד במקרים של רצח והתאבדות שפורסמו בהרחבה באמצעי התקשורת. תופעת החיקוי של התנהגות אלימה בעקבות פרסום מקרים דומים מכונה "הדבקה חברתית", או "אפקט החקיין" Copycat Effect)). תופעה זו ידועה יותר ממאה שנים, ואופיינית במיוחד במעשי התאבדות ובגילויים של אלימות בתוך המשפחה. מהות התופעה היא העתקת ההתנהגות השלילית בידי אנשים שנתונים במצבי לחץ ומצוקה ומקבלים מעין לגיטימציה להוציא אל הפועל מחשבות קיצוניות שקיימות אצלם ממילא (רונן וטל, 2008).

אצל אנשים הנתונים במצוקה ובתחושה של חוסר מוצא הפרסום אינו גורם לזעזוע ולרתיעה אלא להפך – להסרת הבלמים המוסריים ולביצוע מעשים דומים. לדברי ד"ר שאול שרייבר, הגורם המנבא הטוב ביותר להתנהגות אלימה הוא התנהגות דומה קודמת, ולפיכך לאנשי המקצוע אין כיום דרך לנבא התנהגות אלימה על- סמך מאפיינים אחרים (רונן וטל, 2008).

בדיקה פסיכיאטרית על הורים שהרגו את ילדיהם מצביעה על דפוסים בקרב הורים ובדינמיקה משפחתית. בחינה של מניעים הוריים משותפים עשויה לעזור להבין מדוע הורה הורג. גורמים סיבתיים כוללים בין היתר התעללות קטלנית, לידתו של ילד לא רצוי, מניעים אלטרואיסטיים, הורה במצב פסיכוטי חריף או רצון להתנקם בבן או בבת הזוג (Friedman, 2010&Hatters Friedman).

[למקור התמונה לחצו כאן]

סקוט (Scott, 1973) הציע לסווג הורים שרצחו את ילדיהם לפי המניע והוא תיאר חמש קטגוריות: א. סילוק ילדים שאינם רצויים; ב. רצח מתוך רחמים; ג. תוקפנות שמקורה בהפרעה נפשית קשה; ד. מניע שמקורו אינו קשור לקורבן (התקה של כעס, הימנעות מביקורת, אובדן סטטוס, אובדן של חפץ אהוב); ה. מניע שמקורו בקורבן (הורים מכים). בסקירתו נמצא כי אף לא אחד ממבצעי הרצח של תינוקות בשנת חייהם הראשונה היה נשוי. מבחינת האבחנות שנקבעו לרוצחים, הן כללו הפרעת אישיות, דיכאון תגובתי או מחלה פסיכוטית.

רצח ילדים בידי הוריהם בעקבות גורם אלטרואיסטי מתאפיין במניע של הגנה על הילד מפני סבל אמיתי או מדומה. הדבר יכול לכלול הקלה על סבלו הצפוי של הילד בעקבות התאבדות ההורה. במקרים מסויימים הדבר יכול לנבוע עקב מחלה או מום קשה של הילד וזהו סוג של רצח ילדים המכונה בפי חלק מהחוקרים "המתת חסד". במקרים אחרים התפיסה של ההורה כי האינטרס ברצח הילד נשען על טובתו של הילד בלבד, היא הזיונית. אלו הם גם המקרים המכונים בפי החוקרים "אהבה המפורשת לא נכון" (Kirkwood, 2012). זהו רצח הקשור בהתאבדות ובכוונה להקל על סבלו של הילד, רזניק מצא כי מחצית ממקרי הרצח שבוצעו לוו בהתאבדות מצד ההורה, כאשר ניתן להבדיל בין שתי קבוצות, הורים שביצעו את הרצח "מתוך אהבה" והורים אשר סרבו "להפקיר" את ילדיהם והרגישו כי הילד מהווה חלק בלתי נפרד מגופם. רזניק סבור, כי הורה שרוצח את ילדו ומתאבד, לא רק הורס את עצמו – הוא מבטא אקט של מחיקה עצמית, בו הוא מקפיד גם לא להותיר שריד ממנו בעולם, לחסל כל בשר מבשרו. בנוסף, יש רצח על מנת להקל על סבל, אימהות אשר נוטלות את חיי ילדיהם תוך תחושה, כי הן מצילות אותם מגורל נורא ומהסבל ופרנויה (Resnick, 1969).

מחקרים מצאו שגם בקרב אמהות שרצחו את ילדיהם וגם בקרב אבות שרצחו את ילדיהם נמצא עבר של התעללות נפשית בילדות מצד הוריהם. התמכרות ושימוש לרעה באלכוהול, אלימות במשפחה ומחלת נפש אצל אחד ההורים או שניהם, היו גם גורמים אצל רוב ההורים שרצחו את ילדיהם. במחקר שנערך על הורים שרצחו את ילדיהם נמצאו מספרים דומים של אבות ואימהות אשר חוו התעללות בילדותם מצד הוריהם (Kirkwood, 2012).

בספרות המחקרית צוינו מספר גורמים המתקיימים באירועי רצח ילדים בידי אמותיהם  ביניהם בידוד חברתי, קושי ביצירת קשרים בין-אישיים טובים ויציבים וקיומה של הפרעה נפשית אצל האם, שגורמת להגברת היתכנותו של ביצוע מעשה שכזה. מבחינה אבחנתית צויין כי אמהות צעירות הרוצחות את ילדיהן עושות זאת בדרך כלל כשהן במצבים של פחד, אימה, דיכאון או פסיכוזה, או כשהן שרויות במצב דיסוציאטיבי. נוסף על כך מצביעים הממצאים על כך שרבות מן האמהות שממיתות את ילדיהן סבלו בעברן מהתעללות. עם מאפייני האישיות המיוחסים למי שסבלו התעללות נמנים הערכה עצמית נמוכה, שליטה לקויה בדחפים,  דיכאון וחרדה והתנהגות אנטי-חברתית הכוללת תוקפנות ושימוש בסמים (עציוני, 2016).

תכונת מפתח של כמה ממקרי רצח ילדים בידי הוריהם היא שילדים, לעיתים קרובות, נהרגים בעקבות פרידה של הוריהם. למשל במחקר שנערך נמצא שכ-55 אחוזים ממקרי רצח הילדים בידי הוריהם שסווגו תחת הקטגוריה של מחלת נפש, קרו לאחר פרידת בני הזוג. מחקר נוסף מצא שרצח ילדים לאחר פרידת ההורים מהווה חמישית מכלל מקרי רצח הילדים בידי הוריהם, ומחקר נוסף שנערך בויקטוריה שבאוסטרליה מצא כי כאשר אב הורג את ילדיו, הדבר לעיתים קרובות נובע ממצב שבו בני הזוג פרודים או שהאב מאמין כי הפרידה צפוייה להגיע (Kirkwood, 2012).

הורים שרצחו את ילדיהם, במטרה מכוונת לגרום סבל לבני הזוג שלהם. תופעה זו, המניע לביצוע הרצח בהתאם לקטגוריה זו, עתיק יומין ואף מוזכר בספרות כתופעה המוכרת בתרבות ובחברה האנושית. מסופר למשל סיפורה של אישה בת 29, פרודה, שהכתה למוות את ביתה בת ה-3 באמצעות פטיש דוקרנים. בעלה רצה שהילדה תחיה אצלו, אבל היא העדיפה ''להציע את התינוקת לאלוהים'', ולא לתת לו לגדל אותה. היא האמינה שבעלה עזב אותה לטובת אישה אחרת. החוקר האמין שהאישה התייחסה לביתה התינוקת כמתחרה נשית, שהתחרתה בה על בעלה (McCloskey, 2001; deMause, 2011).

[למקור התמונה לחצו כאן]

בשנת 2010 פרסם מכון חורב פרופיל לזיהוי הורה אשר עלול לרצוח את ילדיו הכולל נסיבות וסימנים שעשויים להוות תמרור אזהרה להסתברות של מקרים אלה תוך דגש על קבוצות אוכלוסייה מסוימות, כגון הורים בגיל ההתבגרות (הורים צעירים),הורים שסבלו מהתעללות בילדותם, הורים בעלי חוסר בגרות או בשלות נפשית, משפחה חד הורית, מעמד סוציו אקונומי נמוך, הערכה עצמית נמוכה, שימוש בסמים או אלכוהול, מחלת נפש, בידוד חברתי וכן מצב של הריון לא רצוי ובעיות בחיי הנישואים. בנוסף, סבור המכון כי הסבירות לרצח גבוהה משמעותית ביישובים בעלי רמת פשיעה גבוהה, רמת אבטלה גבוהה או רמת עוני גבוהה וכן בישובים בהם אין שירותים חברתיים מתקדמים. לסיום, במכון חורב מציינים כי קיימים גם גורמי סיכון הקשורים לילד עצמו. כך למשל, ילדים בלידה מרובת ילדים (תאומים, שלישייה וכו') הם בעלי סיכון סטטיסטי גבוה יותר, וכמותם גם ילדים בעלי נכות או פגים. גורם נוסף אותו מזכירים בהקשר של הילד הוא היפראקטיביות או נטייה לחוסר שליטה (רבין, 2010). 

מערכת אכיפת החוק ביחס לרצח ילדים בידי הוריהם 

לפי סעיפים 298-311 לחוק העונשין בישראל פגיעת אדם בשלמות גופו של האחר, מהווה העבירה חמורה ביותר הטומנת בחובה עונשים כבדים, לרבות מאסר עולם ובמדינות אחרות גם עונש מוות (חוק העונשין, התשל"ז).

ב-1989 חוקק בישראל חוק העונשין המחייב כל אזרח בכלל ואנשי מקצוע בפרט לדווח כאשר יש חשש שילד נפגע בידי הוריו או בידי האחראי לו. הבסיס לחוק נוצר בעקבות הרצח של הילדה מורן בטבריה, כשנה קודם לכן. מורן הוכתה למוות בידי דוד שלה, ההורים היו מוגבלים והדוד ”לקח את האחריות לידיו", תרתי משמע. הוא היה אדם אלים, על מורן היו כל הזמן סימנים של מכות, אך אנשי המקצוע ראו והעלימו עין, לא התערבו. בסופו של דבר הגיעה מורן אל בית החולים מחוסרת הכרה, ולאחר מכן מתה. לרצח הזה היה הד גדול כל כך, עד שמיד התכנסו וחוקקו את חוק העונשין. החוק מבטא את המאמץ למנוע רצח או התעללות ובעצם מדגיש את הערבות ההדדית. עם זאת, נראה שהוא לבדו איננו מספיק.  המערכת הממסדית כולה התגייסה ונדרשה לתת מענה למצב ההולך ומחריף. לעצור ולחשוב איך, ואם בכלל אפשר, רגע לפני שמתרחש רצח – למנוע אותו ולהציל חיי אדם (חסן, 2011).

סעיפים 322–326 בפרק י' סימן ג' לחוק העונשין עוסקים באחריות לשלום אדם. אלו הם סעיפים המקיימים חובות עשה מקום שבו יש בעיני החברה, ולכך גם על פי החוק, חשיבות בחיוב ה"מגן" להגנה על ה"מוגן". סעיף 323, שעניינו חובת הורה או אחראי לקטין, החובה כלפי ילדו, הדאגה לבריאותו ומניעת התעללות בו או חבלה בגופו מנוסח כך:

"הורה או מי שעליו האחריות לקטין בן ביתו שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים,  חובה עליו לספק לו את צרכי מחייתו, לדאוג לבריאותו ולמנוע התעללות בו או חבלה בגופו, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של הקטין מחמת שלא קיים את חובתו האמורה" חוק העונשין, התשל"ז).

רצח פעוטות הוא מטיבו המתה בלתי רצונית, שכן ילדים אינם יכולים לרצות במותם. הוא גם,  מעצם הגדרתו, מעשה בו הקרבן הוא בהכרח פסיבי, שכן הוא עצמו אינו יכול להביא למותו בעצמו. רצח פעוטות, בעיניים מערביות בנות ימינו, הנו מעשה אכזרי ובלתי אנושי שמבוצע על ידי פרטים נואשים ופרימיטיביים החיים בסביבה קשה. זהו רצח של חבר חסר ישע במשפחת בני האנוש ומנוגד לחובה הלכאורית להעמיד צאצאים. רצח פעוטות מנוגד גם לחובה שלא להשמיד אדם פוטנציאלי, המעשה מהווה עוול למין האנושי, הואיל ופעוטות הם בני אנוש ומעשה הרצח משמיד אותם (עציוני, 2016).

כיום, ישנן שתי קטגוריות מקובלות לביצוע הבחנה, הפסיכופתים או הפסיכוטיים. בקטגוריה הפסיכופתים נמנים ההורים הסדיסטים, הסוציומטים, הנוקמים והנרקיסיסטים, אשר מורשעים בעבירת רצח או הריגה. בקטגוריה הפסיכוטיים נמנים ההורים שבזמן הרצח היו שרויים במצב פסיכוטי, דכאוני או מאני עם מחשבות מסוג רדיפה או גדלות, רבים מקבוצה זו זכו להגנה על רקע אי השפיות (Kunst, 2002).

סיכום ודיון 

בשנים האחרונות נדמה שרצח במשפחה הפך מאירוע של מקרים נדירים, בשולי החברה, לתופעה שחוזרת על עצמה בתדירות גבוהה. ברור – כל רצח מזעזע, אולם רצח במשפחה מעורר בנו רגשות עזים יותר. מאז קיץ 2008 ,שאז נרצחה רוז פיזם בת הארבע, אותו קיץ שנרצחו בו גם אלון ומיכאל, האסונות הולכים ומתרבים. הדמיון בין המקרים מזעזע, ואפקט הדומינו מדאיג עוד יותר. רצח ילדים בידי הוריהם זו תופעה ארוכת שנים וניתן היה להיתקל בה לכל אורך המאות ובכל המדינות.

[בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

משיחות שהתקיימו עם אנשי מקצוע שונים, שהיו מעורבים בחלק מאירועים אלו, עלתה בצורה ברורה התופעה של קושי בהעברת מידע בין השירותים השונים מחד, והסתגרות הפרופסיות ושמירה על חיסיון וסודיות מאידך. נמצא כי לעתים קרובות אין זרימת מידע שוטף ומלא בין גורמי המקצוע השונים המטפלים בילדים או הנמצאים עמם בקשר, דבר הפוגע במתן טיפול לילדים ולהוריהם. על רקע תופעה זו יזם מנכ"ל משרד הרווחה והשירותים החברתיים הקמת ועדת מנכ"לים בין-משרדית בה שותפים משרד החינוך, הרווחה, הבריאות, הקליטה, התמ"ת וביטחון הפנים. על הוועדה הוטל לעסוק בנושא של איתור קטינים נפגעי התעללות, והגנה עליהם, ולבחון את הדרכים לקידום שיתופי פעולה בין גורמים מקצועיים כדי ליצור רשת ביטחון להגנה על ילדים בקהילה (הצעת חוק מסירת מידע על קטין או על בן משפחתו ושיתוף במידע (הוראת שעה, התשע"ד-2014).

[לריכוז המאמרים אודות פיליסייד - רצח ילדים ע"י הוריהם, לחצו כאן]

מקורות 

• איתור קטינים הנמצאים במצבי סכנה והתוויית  רשת ביטחון להגנה בקהילה. דוח הוועדה הבין-משרדית (2010). נדלה ב- 25 במאי 2017: http://www.kibbutz.org.il/politittakam/archiv/100422_Interministerial_report__6_.pdf
• הצעת חוק מסירת מידע על קטין או על בן משפחתו ושיתוף במידע (הוראת שעה) התשע"ד- 2014. נדלה ב5 ביוני 2017: http://knesset.gov.il/Laws/Data/BillGoverment/862/862.pdf
• הרטמן, ע' (2011). תסמונת המוות בעריסה והקשר בינה לבין רצח תינוקות. נקודת מפגש 3, 21-23.
• חסן, י' (2011). כולם בשביל אחד: על יחס המערכת לרצח במשפחה. נקודת מפגש 3, 15-20.
• מרגולין, י' ו-ויצטום, א' (2010). רצח ילדים בידי הוריהם (Filicide). MEDICINE פסיכיאטריה, 16,18-25.
• עומר רבין, "מכון חורב באזהרה לציבור: כך תזהו הורה שעלול לרצוח את  ילדיו", מתוך כתבה באתר "גלובס" – זירת העסקים של ישראל, פורסם בתאריך: 11.11.2010. נדלה בתאריך 5 ביוני 2017.
• עציוני, ל' (2016). רצח ילדים בידי הוריהם. נבו הוצאה לאור בע"מ: צפרירים.
• רונן, י' וטל, א' (2008(. גרימת מוות של ילדים בידי קרובי משפחתם. הכנסת - מרכז המחקר והמידע. נדלה ב25 במאי 2017: ttp://www.knesset.gov.il/mmm/data/docs/m02144.doc.
• Cavaglion, G (2008). Bad, mad or sad? Mothers who kill and press coverage in Israel Crime, Media, Culture 4: 271-278.
• Cavaglion, G (2009). Fathers who kill and press coverage in Israel. Child Abuse Review 18: 127-14.
• Crime and Misconduct Commision (2013). Vulnerable victims: child homicide by parents. Research and Issues, Queensland. 
• Dave, S., Petersen I, Sherr, L. and Nazareth, I. (2010). Incidence of maternal and paternal depression in primary care: A cohort study using a primary care database. Archives of Pediatrics & Adolescent Medicine. 
• DeMause, L. (2011). History of Childhood. New York: Psychohistory Press. 
• Hatters Friedman,S.. Friedman, J.B. (2010). Parents Who Kill Their Children. American Academic Of Pediatrics: Chicago.
• Hatters Fridman, S.. Resnick, P.J. (2013). Parents Who Kill: Clinical and Legal Perspectives. Published on Psychiatric Times (http://www.psychiatrictimes.com). 
• Kirkwood, d. (2012). Just Say Goosbye. Domestic Violence Resource Centre Victoria: Australia.
• Kunst, J.L. (2002). Fraught with the utmost danger: The object relations of mothers who kill their children. Bulletin of the Menninger Clinic 66: 19-38. 
• McCloskey, L.A. (2001). The "Medea Complex" among men: The instrumental abuse of children to injure wives. Violence and Victims 16: 19-37. 
• Palermo, G.B. (2002). Murderous Parents. International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology 46: 123-143. 
• Resnick, PJ (1969). Child murder by parents: A psychiatric review of filicide. American Journal of Psychiatry 126: 73-82.
• Scott, P.D. (1973). Parents who kill their children. Medicine, Science and the Law 13: 120-12.

פסקי דין

• תפ"ח 28247-08-10 (מרכז) מדינת ישראל נגד איתי בן דרור (2012).
• ת"פ 165/92 (חיפה) מדינת ישראל נ' מרינה דוידוביץ, תשנ (3) 177 (1993).

 חקיקה

• חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א 1991.
• סעיף 19 לחוק העונשין התשל"ז- "דרישת מחשבה פלילית".
• סעיף 298 לחק העונשין התשל"ז-1977- "הריגה".
• סעיף 299 לחוק העונשין התשל"ז-1977- ללא כותרת.
• סעיף 300 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "רצח".
• סעיף 300 א' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 - "עונש מופחת".
• סעיף 301 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "כוונה תחילה".
• סעיף 302 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "שידול או סיוע להתאבדות".
• סעיף 303 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "המתת תינוק".
• סעיף 304 לחוק העונשין התשל"ז-1977-"גרימת מוות ברשלנות".
• סעיף 305 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "נסיון לרצח".
• סעיף 306 לחוק העונשין התשל"ז-1977- ללא כותרת.
• סעיף 307 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "איום בכתב לרצוח".
• סעיף 308 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "אדם מאימתי".
• סעיף 309 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "גרימת מוות מהי".
• סעיף 310 לחוק העונשין התשל"ז-1977- ללא כותרת.
• סעיף 311 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "העלמת לידה".
• סעיף 322 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "אחריות לחסרי ישע".
• סעיף 323 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "חובת הורה או אחראי לקטין".
• סעיף 324 לחוק העונשין התשל"ז-1977- ללא כותרת
• סעיף 325 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "חובת הממונה על מעשה שיש בו סכנה".
• סעיף 326 לחוק העונשין התשל"ז-1977- "חובת הממונה על דבר שיש בו סכנה".
• סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 - "חבלה בכוונה מחמירה".
• סעיף 382 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 - "תקיפות בנסיבות מחמירות".

תנ"ך

• בראשית כב', א-יב'