[בתמונה: תמונה משטרתית של צ'ארלס 'לאקי' לוצ'יאנו. התמונה היא נחלת הכלל]

[לריכוז המאמרים על העבריינים שעיצבו את הפשע המאורגן, לחצו כאן]

אברהם מילרום גדל והתחנך בארצות הברית. הוא עלה לארץ ושרת כחייל בודד בצה"ל. בעל תואר שני (MBA) במנהל עסקים בינלאומי, אוניברסיטת בר אילן.

*  *  *

אם יש גנגסטר אחד, ששינה את המבנה של הפשע המאורגן, הריהו צ'ארלס 'לאקי' (משמע, בר מזל) לוצ'יאנו (Charles "Lucky" Luciano; 1962-1987). הוא היה זה שגיבש את המאפייה במבנה התפקוד הנוכחי שלה היום.

לוצ'יאנו יצר את מה שנודע בשם 'הסינדיקט' - 'מועצת המנהלים' של מנהיגי המאפייה ברחבי ארצות הברית. נבנתה מערכת של כללים, נהלים, בדיקות ואיזונים,לפיהם יש לפעול בדרך אותה התוו ה'דירקטורים'. הפשע הפסיק להיות רנדומלי וכאוטי. הוא הפך נשלט ומוסדר, בדומה לדרך שבה תאגידים מסדירים כללים והנחיות כדי להרוויח כסף.

הוא נולד בשם סלווטורה לוצ'יאנו בסיציליה, ובא ממשפחה ענייה, שחיפשה לברוח ולחפש חיים טובים יותר. בשנת 1907 עזבו לוצ'יאנו ומשפחתו את סיציליה והגיע לניו יורק. כמו מהגרים רבים מאיטליה, הם התיישבו בשכונה, בצידו המזרחי של רובע מנהטן.

צמיחה והתפתחות

כדרכן של שכונות מהגרים, הייתה זו שכונת פשע. לוצ'יאנו עזב בגיל 14 את בית הספר, והצטרף לכנופיית רחוב. הוא ניצל את עבודתו, בחלוקת כובעים (עבור $ 14 בשבוע), כדי להכניס הרואין וקוקאין בשולי הכובעים, ולמכור אותם לאורך נתיבי המסירה שלו.

השלב הבא היה הצטרפות לכנופיית רחוב עממית הידועה בשם "כנופיית חמש הנקודות" (“The Five Points Gang”), שעסקה - כדרכן של כנופיות - בסחיטת סוחרים מקומיים ובגביית דמי הגנה. אז החל לוצ'יאנו ללמוד לעבוד בצוות, ולפגוש עבריינים נוספים.

'כנופיית חמש הנקודות' שילבה בתוכה עבריינים מרקעים שונים, כולל אירים ויהודים. שם פגש לוצ'יאנו במאיר לנסקי (Meyer Lansky; 1983-1902) ובבנימין "באגסי" סיגל (Benjamin 'Bugsy' Siegel; 1947-1906). שלושתם נחשבים לאבות המייסדים של הפשע המאורגן בארצות הברית:

רוב הכנסותיהם אז הגיעו מסרסרות וממכירת סמים, אבל קפיצת המדרגה שלהם אל 'הכסף הגדול' הייתה ב -1920, עם קבלת 'חוק היובש'. (Prohibition) שמיסד את האיסור על הסחר והשתייה של אלכוהול.

ארנולד רוטשטיין (Arnold Rothstein; 1882-1928; ראו בתמונה משמאל), איש עסקים ופושע ידוע, מצג בשלישיה שותפים חדשים, שיסייעו לו במיזם שלו להברחת אלכוהול לארה"ב. הוא סיפק להם עבודה, בצד הגנה פוליטית ותמיכה כספית לפיתוח פעילותם.

[הצגת תמונתו של ארנולד רוטשטיין משמאל מתאפשרת בשימוש הוגן]

 פעילותו של לוצ'יאנו משכה את תשומת ליבם של ראשי המאפייה האיטלקית. ברקע, התנהל סכסוך טריטוריאלי בין שני הבוסים העיקריים בניו יורק, סלבטורה מראנזאנו (Maranzano) וג'וזפה (ג'ו) מזאריה (Masseria). הם הציעו לו להצטרף אליהם.

'מלחמת הקסטלמרים'

לוצ'יאנו רצה מאוד להצטרף אליהם, אך היה מוטרד מהמסורות הארוכות של המאפייה האיטלקית, משתי סיבות עיקריו:

• ראשית, מכירת ומכירת סמים נאסרה בהחלט, והעוברים עליה היו צפויים למיתה.
• שנית המאפיה הייתה סיציליאנית. משמע, אסור היה לשתף אנשים בני עדות אחרות. אבל לוצ'יאנו רצה מאוד להמשיך ולעבוד עם חבריו-שותפיו העסקיים העיקריים בעסקי האלכוהול, מאיר לנסקי ובגסי סיגל.

לוצ'יאנו הבין, שהדרך שבה פעלו ה'בוסים' הזקנים של המאפייה הייתה מיושנת, ואם יצטרף אליהם יוכל לעשות שינוי רק אם יחסל אותם. למרות זאת, לא נרתע, ובחר להצטרף אל ג'ו מזאריה. משמע, הוא הפך להיות לאויבו של סלבטורה מראנזאנו, שהמלחמה בינו לבין מזאריה התלקחה במלוא עוזה. מלחמה זו נודעה בשם מלחמת הקסטלמרים (Guerra castellammarese), שידועה גם בשם מלחמת העולם של המאפייה. המלחמה הייתה אחד מהאירועים החשובים בתולדות הפשע המאורגן בארצות הברית. במהלך המלחמה לוצ'יאנו היה מהבכירים בצדו של ג'ו מזאריה. במהלך מלחמה זו ב-1929, נחטף לוצ'יאנו לרכב, הוכה ונדקר והושלך לחוף הים כשהוא פצוע קשה. למרות פציעתו החלים וזכה מאז לכינוי "לאקי" (בר מזל).

לאחר ההתאוששות שלו לוצ'יאנו, הוא הרגיש עצמו מספיק חזק להיפטר משני הבוסים הזקנים. הקל ביותר לביצוע היה לחסל את הבוס הנוכחי שלו ג'ו מזאריה. ב-15 באפריל 1931, אכלו לוצ'יאנו ומסריה צהריים במסעדה איטלקית בקוני איילנד (ברוקלין). במהלכה, הלך לוצ'יאנו לשירותים. אז נכנסו למסעדה שניים מחמושיו של לוצ'יאנו וירו במזאריה למוות. גופתו צולמה בתצלום שהפך ל'נכס צאן ברזל', כשהוא מחזיק בידו קלף של 'אס'... (ראו למטה):

[בתמונה: ג'ו מזאריה המת מחזיק בידו 'אס'... התמונה היא נחלת הכלל]

לאחר שמזאריה היה מחוץ לתמונה, הוכתר מראנזאנו ל"בוס כל הבוסים" - המנהיג העליון של המאפייה, אבל זמנו כבר היה קצוב: תורו הגיע... לוצ'יאנו שלח את באגסי סיגל ואת סם "לוין אדום", במסווה של סוכני מס הכנסה, למשרדו של מראנזאנו במנהטן, עם 'צו חיפוש'. כשהתקרבו אליו דקרו אותו וירו בו למוות (ראו תמונה למטה):

 [בתמונה: גופתו של מראנזאנו במשרדו, אחרי הרצח. בתמונה היא נחלת הכלל]

עתה,הפך 'לאקי' לוצ'יאנו למלך החדש של הפשע המאורגן, והוא החליט ליצור סדר חדש המבוסס על עקרונות חדשים. לוצ'יאנו ראה בפשע עסק לכל דבר, שצריך להתנהל בדרך שבה ארגונים עסקיים פועלים, כשהשורה התחתונה צריכה להיות, להרוויח כמה שיותר כסף!

לוצ'יאנו הבין שהוצאת אנרגיה מיותרת על לחימה ושפיכות הדמים היא חסרת טעם, ובסופו של דבר גם רעה לעסקים. על כן, הוא וחברו, מאיר לנסקי, הקימו את מועצת המאפייה - הידועה בשם המועצה (The Commission) או הסינדיקט (The Syndicate), שתפקידה היה להשליט סדר במשפחות בעזרת כללים קבועים; למנוע מלחמות ביניהן; ולהפוך את המאפייה לארגון ממוסד כמו ארגון המקור בסיציליה.

1935: הפשע בארצות הברית הופך לתאגיד

כך הפך הפשע המאורגן בארצות הברית לתאגיד, שלוצ'יאנו היה יושב ראש מועצת המנהלים שלו. בין חברי הדירקטוריון נמנו חבריו הקרובים, מאיר לנסקי, ו- בגסי סיגל, וכן לפקי בקהלטר (Lepky Buckhalter) (כולם יהודים), בצד איטלקים כוינסנט מנגאנו (Vincent Mangano), ג'ו בנאנו (Joe Banano), אלברט אנסטסיה (Albert Anastasia) ואל קאפונה (Al Capone; ראה בתמונה למטה) (כולם איטלקים).

[בתמונה: אל קאפונה. התמונה היא נחלת הכלל]

[לסקירה מקיפה על אל קאפונה, לחצו כאן]

כדי למנוע מלחמות מיותרות, הוגדרו כללים מיוחדים לגבי הריגת גנגסטרים אחרים. כל הרג כזה יובא להחלטת ה'מועצה', ויוכרע בהצבעה. אם כן, הדבר ייעשה במרוכז, ע"י חברת-בת שנוצרה לשם כך, בשם "רצח בע"מ" (.Murder Inc). חברת הבת הזו קיבלה 'חוזים' להריגת אנשים. בראשה עמד אלברט אנסטסיה.

כדי להרחיק את עצמם מן הרציחות, הם חתמו על חוזה עם שתי כנופיות, שביצעו את 'חוזי' הרציחות:

• "כנופיית האוקיינוס היל" בברוקלין בראשותו של עבריין איטלקי בשם "Happy" Mayonne.
• ה- "Brownsville Boys" בראשות פושע יהודי בשם אייב "קיד-טוויסט" (Abe “Kid-Twist”).

להרוג את דיואי

אבל ב -1935 מונה גם תובע המחוזי החדש ליורק, בשם תומס אדמונד דיואי (Thomas Edmund Dewey; לימים מושל ומועמד פעמיים לנשיאות; ראו תמונה משמאל), שהחליט 'לפצח' את הפשע המאורגן. הוא החל לנהל מלחמה מתוקשרת נגד המאפייה. בשל כך, הביא אחד מראשי המאפיה, דאץ' שולץ (Dutch Schultz), הצעת החלטה ל'מועצה', 'להוציא חוזה' על דיואי.

[תמונתו של תומס דיואי היא נחלת הכלל]

ה'מועצה' הייתה חכמה מכדי להיענות לאתגר, מהחשש המוצדק שהרצח רק ימקד את רשויות האכיפה במאפיה. אבל, כששולץ נדחה, הוא החליט לבצע את הרצח לבדו. אנשיו הונחו לצפות בשגרת יומו של של דיואי, ולמצוא את השעה והיום שבו יהיה לבד ופגיע.

כאשר נודע על כך ל'מועצה', הוצא חוזה באמצעות חברת בשם "רצח בע"מ", כדי להרוג את שולץ במסעדה בניוארק, ניו-ג'רסי.

אבל, מותו של שולץ השיג את המטרה ההפוכה: דיואי התמקד ב'מועצה' ופתח ב'מסע צלב' נגד לוצ'יאנו וחבריו. מטבע הדברים וכמו היום במאבק במשפחות הפשע, קשה מאוד היה להשיג ראיות ועדים שיהיו מוכנים להסתכן ולקשר את לוצ'יאנו לרציחות.

קושי נוסף שהיה למשטרה הייתה העובדה ש'חוק היובש' בוטל בינתיים, ולא הייתה שום דרך להעמיד לדין את לוצ'יאנו על הברחת אלכוהול. לוצ'יאנו היה מעורב, אמנם, בסחר בסמים, אך המשטרה והאף-בי-איי לא היו עדיין מיומנים מספיק להתמודד עם תופעת הברחת הסמים.

אחד מהתחומים המניבים ביותר בעסקיו של לוצ'יאנו היה ניהול בתי בושת וזנות. דיואי זיהה זאת ופשט בשנת 1936 על מספר בתי בושת בניו יורק. לאחר הפשיטות התוודו רבים מהסרסורים והזונות על מתן 'דמי הגנה' ללוצ'יאנו. דיואי השג את הראיות שביקש! לוצ'יאנו נמלט לשווא מהמדינה אל אתר נופש בהוט ספרינגס ארקנסו, אבל נלכד, נשפט ונידון 50-30 שנים בכלא הפדרלי.

בית סוהר 5 כוכבים...

הרשעתו של לוצ'יאנו דרדרה את ה'מועצה' לכאוס. רבים נמלטו מניו יורק, כולל בוגסי סיגל לקליפורניה; ומאיר לנסקי לפלורידה. המעניין הוא, שלמרות שלוצ'יאנו היה בכלא, הוא עדיין שמר על משרתו כיו"ר מועצת המנהלים של הסינדיקט; וגם שימר את איכות חייו: הוא שלח את בגדיו לניקוי יבש; ישב בתא אחד עם חבריו; קיבל מזון משובח מבחוץ. כמו בסרט 'הסנדק' (טענות עקשניות מרמזות כי יש טענות שדמותו של ויטו קורליאונה בסרט הסנדק מבוססת על דמותו של לוצ'יאנו) היו אנשי המאפייה בכלא שווים יותר...

[כרזת הפרסומת לסרט 'הסנדק': מוצגת בשימוש הולם]

ואם נדרשות הוכחות נוספות שבעלי העוצמה שווים יותר, פרצה אז מלחמת העולם השנייה. בשל החשש הביטחוני שהגרמנים יעשו שימוש בנמלים בניו יורק כדי להגניב את מרגלים גרמניים לארצות הברית, נזקקו השלטונות לחסדי המאפייה ששלטה אז בנמלים. זו הייתה הזדמנות לסחוט תנאי כליאה משופרים עבור לוצ'יאנו, והוא נשלח בתמורה לעזרתו, לכלא ביטחוני מינימלי לא הרחק מניו יורק. זה היה רק הקדימון...

כשתוכננה פלישת בעלות הברית לסיציליה, נזקקו בעלות הברית לסיוע מבפנים. היה זה לוצ'יאנו שיצר קשר עם אנשי המאפייה בסיציליה, וקיבל מהם מידע וסיוע בעת הפלישה. בתמורה, אפשרו האמריקנים למאפיה לשלוט בחזרה בסיציליה אחרי שמוגרה על ידי בניטו מוסוליני (ראו תמונה משמאל) והשלטון הפשיסטי. בתמורה, שוכנה מועצת השחרורים של שירותי הכליאה כי לוצ'יאנו עשה את חובותיו הפטריוטיות כאמריקאי בסיוע למאמץ המלחמתי נגד מעצמות הציר, והוא שוחרר מהכלא (הכינוי 'לאקי הוכיח את עצמו...).

1946: השיבה לסיציליה והמעבר לקובה

תומאס דיואי - שבתקופה זו כבר מינף את מלחמתו במאפיה והיה למושל - חיפש דרך לשחרר את לוצ'יאנו בלי לאבד מכבודו הציבורי. הוא מצא פרצה בחוק: כיוון שלוצ'יאנו מעולם לא פנה לרשויות כדי לבקש אזרחות אמריקנית, הוא 'גורש' כאזרח איטלקי בחזרה לסיציליה. ב -1946 'גורש' לוצ'יאנו לסיציליה.

למרות שלוצ'יאנו לעולם לא יציג יותר את כף רגלו על קרקע אמריקנית, הוא המשיך לנהל את המאפיה ביד רמה, והתמקד בשליטה על תחום ההימורים בקובה, בסיוע פעיל של מאיר לנסקי. הוא העביר גם את מקום מושבו למדינה זו, ממשלת ארצות-הברית מחתה באזני הרודן הקובני דאז, פולגנסיו באטיסטה (Batista), והנשיא האמריקני דאז, דויט אייזנהאוור איים להסיר את תמיכתו מבאטיסטה אם לוצ'יאנו לא יגורש. כתוצאה מכך גורש לוצ'יאנו בחזרה לסיציליה. הוא נפטר שם ב -1962.

מורשת לוצ'יאנו

מוזר ככל שזה נשמע, המיוחד בלוצ'יאנו היה, שהמוטיבציה שלו להפוך לראש המאפייה הגדול ביותר באמריקה, לא התבססה על רצונו להרוג אחרים. הוא פשוט רצה מה שאנו מכירים היטב בסרטים ותרבות האמריקניים. הדרך שבה בחרו, הוא וחבריו, הייתה בעצם הגשמה של "החלום האמריקאי" של השגת עושר ומעמד דרך עשיית עסקים (במקרה הזה מפוקפקים).

יתרה מכך, בכל פעם שהרציחות הפריעו לעסקים, לוצ'יאנו וחבריו עשו הכל להגביל אותם ולהתמקד בעיקר... זו הייתה קבוצה פרגמטית, שראתה את הפשע - והרציחות שהיו חלק ממנו - לא כבעיה מוסרית, אלא רק כצורה של הישרדות ודרך לשגשוג. 

פרשת לוצ'יאנו היא לקח גם עבור רשויות האכיפה: כל עוד המשטרה ניסתה לעצור אותו בשל פשעיו האלימים הרבים, היא נכשלה. אבל, כשהיא פסעה בעקבות הכסף, היא מצאה את הפתרון!

פושעים בכירים מונעים - יותר מכל דבר אחר - על ידי כסף. הם יעשו כמעט כל דבר כדי להרוויח כסף, ובסופו של דבר, התשוקה הגדולה ביותר שלהם יכולה להיות ממונפת נגדם, כחולשה הגדולה ביותר שלהם. לפני לכידתו היה לוצ'יאנו כבר אדם עשיר. תעשיית הזנות הייתה יצרנית כסף קטנה מאוד עבורו. הוא בקלות יכול היה לפרוש ולעולם לא היה נופל בידי הרשויות. אבל האגו שלו ותאוות הכסף שלו דחפו אותו קדימה, עד שנפל.

לאחר פטירתו ב-26 בינואר 1962, דמותו המשיכה להיות מקור משיכה ליוצרי סרטים. בנוסף לסנדק, יצא ב- 1973 סרט על דמותו, בסדרה אימפריית הפשע (ראה למטה) ודמותו גולמה על ידי וינסנט פיאצה. בסרט אחר, באגסי, משחק ביל גרהם משחק בתפקיד לוצ'יאנו.

[בתמונה: אימפריית הפשע - הלוגו. מוצג בשימוש הולם]

[לריכוז המאמרים על העבריינים שעיצבו את הפשע המאורגן, לחצו כאן]