[בכרזה: יש לבחון כל עשייה גם במבחן הטווח הארוך... הכרזה: ייצור ידע]

עודכן ב- 6 בספטמבר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

עיקר שמו של ספר דברים בנוסף על שמו הסטנדרטי, הוא ספר משנה תורה. שם זה מוזכר בפרשת שופטים, במצוות שהמלך חייב בהם: "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכוהנים הלווים" [1]. אזכור דומה מופיע גם בספרי הנביאים, למשל - כאשר נזכר המזבח שבנה יהושע בהר עיבל נאמר:" ויכתוב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל" [2].

הספר עצמו בנוי משלושה נאומי פרידה של משה מבני ישראל [3]. המאורעות המסופרים בו אינם באים תמיד בסדר היסטורי כרונולוגי, עובדה המלמדת כי המקרא אינו ספר דברי הימים רגיל, אלא ספר תאולוגי בו מודגש מעמדו וחובותיו של האדם כלפי האל המקראי.

אם נדבר על מסקנה מקראית מתבקשת, נראה כי בדרך כלל המקרא מלמד את קוראיו כי יש להתייחס באופן דומה לכל אויב הקם להילחם בבני ישראל. באויב זה יש להילחם מלחמת חרמה, או בלשון מודרנית מלחמה טוטלית. חרף זאת, בפרשת דברים יש סטייה תמוהה מנוהל זה. כאשר יש רצון לנקום באומה המואבית, המקרא אומר כי הדבר אסור כדלקמן:" אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" [4].

דברים אלה אינם עולים בקנה אחד אם המסופר קודם לכן. בפרשת בלק בספר במדבר, מסופר על בלק מלך מואב, שניסה באמצעות בלעם לקלל את בני ישראל וכך להביא עליהם כליה. בלק קיווה שהקללות הנמרצות שיוציא בלעם מפיו ישמידו את ישראל. עובדה זו מספיקה בעליל להחזיר לאומה המואבית אודות מעלליה, אך בניגוד לכל הגיון המקרא אוסר זאת באופן גורף. בניגוד לכך, המקרא מצווה להתנקם באומה המדינית, על חלקם בניסיון להטות את בני ישראל באמצעות פיתויי מיני לעבוד עבודה זרה כפי שנאמר:" צרור את המדיינים והכתים אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור" [5]. הסיבה הישירה למגיפה שמתוארת בסוף ספר במדבר, קשורה כאמור לניסיון המואבי והמדייני לגרום לבני ישראל לעבוד עבודה זרה. המדיינים בדומה למואבים, נידבו את בנותיהם למעשי פריצות שהביא בעטייה לעבודה זרה ולמגיפה גדולה בעם ישראל. אם כך, יש להתנקם בשתי אומות אלה ולא היא.

[לקובץ המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן]

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ בלק מלך מואב משקיף על עם ישראל / ציירה: אהובה קליין (c)]

משה כצפוי נדרש להעניש באופן הקשה ביותר את האומה המדיינית, שהיו רק גורם מסייע לאומה המואבית. בניגוד גמור למצופה, במואב כאמור הוא מצווה שלא לגעת כלל ועיקר.

המדרש אף נכנס לדמותו של משה, שחשב שיש להעניש בחומרה גם את מואב: "וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו – ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור למואב אמרה תורה צרור את המדיינים, מואבים עצמם לא כל שכן"[6].

לשון אחר, הגיונו של משה מתיישב עם הקו המקראי המקובל, אולם הוא מקבל סירוב אלוהי בדבר הצורך ללחום כנגד מואב. לכאורה, אין לכך סיבה נראית לעין, אולם בהמשך אומר המדרש האמור את הדבר המפתיע הבא: "אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואבייה ונעמה העמונית".

האל המקראי פוסל את הקל וחומר ההגיוני והראוי של משה ואומר לו באופן פרדוקסלי, שהיות ומהאומה המואבית תצא רות, הרי שבשל סיבה פעוטה זו לכאורה, אין הוא רשאי לצאת למלחמה טוטלית כנגד מואב.

קודם שננסה להבין את פשר הדבר שנראה לא הגינוי בעליל, כדי להזכיר את דרך יצירתה של מואב. בספר בראשית בפרשת וירא מסופר שלאחר הפיכת סדום ועמורה, נמלט לוט אל מערת מסתור עם שתי בנותיו. היות והם חשבו שהעולם כולו נחרב, המקרא מספר כי לוט הושקה ביין רב ושכב עם בנותיו. הבת הבכירה בסיפור מולידה את האומה המואבית. לכאורה, המדובר בגילוי עריות שפל ולא מוסרי, אולם בתיאור המקראי אין התייחסות עניינית לטיב המעשה והוא מסופר באופן לקוני ללא שפיטה מוסרית או תיאולוגית כלשהיא. חז"ל התייחסו לשיחה בין האחיות במעשה לוט, וכך דרשו: "אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה? הבכירה שקראה לבן מואב, ציוה אותנו הקב"ה: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה"[7].  כלומר בזכות השיחה המנומסת בין בנות לוט, זכתה האומה המואבית להגנה אלוהית. דברים אלה עומדים בניגוד מוחלט לדברי המקרא עצמו שאוסר את הנישואין עם האומה המואבית, כדלקמן:" לא יבֹא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם"[8]. מדברים אלה עולה שהעמים מואב ועמון מוקצים ומגונים בשל הולדתם הלא מוסרית, והיחס אליהם אמור להיות שלילי. אך לא כן הם פני הדברים. גם במעגל זה, שעניינו מואב בעתיד, הדברים מורכבים והמקרא מכוון אותנו שלא להסתפק בציוני הגנאי בלבד.

[ציורי תנ"ך/ לוט ובנותיו במנוסה/ציירה: אהובה קליין]

אחרית דבר

אחד המאפיינים הברורים של המקרא הוא שיש לנקום באויבי בני ישראל, במהלך של מלחמת השמדה חסרת רחמים. יוצאים מהכלל הזה הם האומות של מואב ועמון. מדוע? התשובה והמסקנה האפשרית הטמונה כאן אומרת דרשני. למרות שהמלחמה כנגד מואב בספר דברים הינה מתבקשת והכרחית, אין לבצעה. המקרא מלמד כאן עקרון, שמלחמה צודקת בהווה יכולה למנוע בעתיד את לידתה של מלכות דוד, דבר שהיה משנה את כל ההיסטוריה של עם ישראל.

רות המואבייה, שמוצאה מוזכר רבות במגילת רות, היא כידוע אם סבו של דוד המלך. אם-כן, מוצאה של שושלת המלך המשיח נמצא כבר במעשה לוט ובנותיו, וזאת גם הסיבה שאין להילחם במואב קודם הכניסה לארץ כנען. מעשה צודק בהווה, אינו בהכרח המעשה הנכון בראייה היסטורית עתידית, ולקח זה המקרא מנסה ללמד כאן.

יתרה מזאת. המקרא גם מנסה ללמד את האדם את ערכו של מעשיו בהווה. כל מעשה אנושי, יכולה להיות לו השפעה מכריעה על עיצובו של העתיד. אשר על כן, בכל מעשה או תגובה, ובעיקר בתגובה צבאית שיש בעטייה אבדן חיים רבים, יש לבחון את טיבה לא רק במבחן התוצאה המידי, אלא להעמידה גם למבחן התוצאה העתידי, של הטווח הארוך.

[לאוסף המאמרים על פרשת שופטים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת בלק.
• אוסף המאמרים על פרשת שופטים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בלק באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 8/7/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת שופטים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/9/19.

[1] דברים, פרק י"ז, פסוק י"ח.

[2] יהושע, פרק ח', פסוק ל"ב.

[3] על כך ראה בהרחבה, גודמן, מ. הנאום האחרון של משה, זמורה ביתן, 2014.

[4] דברים, פרק ב', פסוק ט'.

[5] במדבר, פרק כ"ה, פסוקים ט"ו – י"ח.

[6] ילקוט שמעוני, דברים, ת"תח.

[7] בבלי, נזיר, דף כ"ג עמוד ב'.

[8] דברים, פרק כ"ג, פסוק ד'.