[לאתר הספר לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
בשגרת יומם של חלוצי העלייה השנייה, על כל עץ שניטע מישהו כתב שיר, חבר אחר כתב מאמר, וחבר שלישי יצא לגולה לספר על מפעל נטיעת השממה. כך הסביר סבי, נתן גרדי - מחלוצי העלייה השלישית - את המקום המרכזי שקנו לעצמם חלוצי העלייה השנייה, בתודעת המפעל הציוני.
באופן דומה, דור לוחמי תש"ח, היטיבו לספר בעצמם את סיפורם. גם בעיצומה של המלחמה - מתוך שורות הלוחמים, בין אוהליי המחנה ובמשלטים - כתבו את שירם והפיצו את סיפור גבורתם.
בתום ימי מלחמת ששת הימים, נפוצו במהרה, בצמוד לאלבומי הניצחון ולשירי התהילה, גם ספרי התעודה. באותם הימים, ספרו של שבתאי טבת "חשופים בצריח", זיכה את לוחמי השריון בתהילת נצח.
במלחמת יום הכיפורים, גיבור ישראל אביגדור קהלני, הצטיין בנוסף ללחימה, גם בזריזותו בהוצאת ספרו "עז 77". בתיאור לחימת הגדוד עליו פיקד בקרבות הגולן, הצליח לשתף את עם ישראל בסיפור עמידתם המופלאה של השריונאים, ובנוסף, העניק לשריונאים הצעירים, שהצטרפו לחיל השריון לאחר המלחמה, תעודת כבוד לזהותם. מאז אותם ימים, למרות השתתפותם הרחבה במלחמת לבנון הראשונה ובשנות הלחימה המתמשכות בלבנון, בהן נשאו השריונאים בנטל המבצעי בקווי רצועת הביטחון בלבנון, כתף אל כתף, עם לוחמי חטיבות החי"ר, כמעט ולא סיפרו השריונאים את סיפור לחימתם. בהיבט זה, ספרו של איציק רונן, ממלא פער בחובה הנעלה, לבטא את מסירותם וגבורתם של דור השריונאים שהתגייס לצה"ל בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים.
דור הלוחמים שאת סיפורו מבטא איציק רונן בספרו, נשא בשנות שירותו בשלוש משימות תובעניות ביותר:
- כוננות מידית מתמשכת להגנת רמת הגולן;
- השתתפות בלחימת הביטחון השוטף בלבנון;
- השתתפות בפעולת החטיבות המרחביות ביהודה ושומרון ורצועת עזה, בעיקר, כלוחמים רגליים.
הכוננות להגנת רמת הגולן
לנטל הכוננות היום יומית ברמת הגולן, לא יכולה להיות הילה. מדובר במוכנות מתמדת ארוכת שנים, לזנק אל החזית למול הפוטנציאל למתקפת פתע סורית. נטל זה היה כרוך בהחזקה מתמדת בכל מזג אוויר, של טנקים מוכנים ללחימה, מתודלקים, חמושים ומתוחזקים כראוי. כמובן נדרשה נוכחות מלאה וזמינה של צוותי הטנקים, כורח שיצר את מיעוט היציאות לחופשה, בהקפדה חסרת פשרות על קו אדום כמותי לכוננות צוותי הטנקים בחטיבה ובאוגדה. התלוותה לכך, דרישה תובענית ממפקדי הטנקים, מפקדי המחלקות ומפקדי הפלוגות להכרת כל נתיב ועמדה, ליכולת ניווט מדויקת ביום ובלילה, גם בתנאיי ערפל קיצוניים ובבוץ תובעני. המחלקות והפלוגות, נבחנו על כך בתרגילי פתע חוזרים ונשנים ובדרך כלל מילאו את הציפיות במלואן.
מאז מלחמת יום הכיפורים בגולן, כוננות תובענית זו הייתה שגרת יומם ותמצית חווית השירות של דור שריונאים, שלהישגיו הגבוהים במאמץ אפור ומתמשך זה, לא נשזרו זרי ניצחון, אך הם ראויים להערכה נצחית על הצלחתם ארוכת השנים, למנוע מן הסורים מימוש מתקפת פתע. על גודל ההישג ניתן לעמוד בהדגשת העובדה שבכל אותה תקופה, עד לפריצת מלחמת האזרחים בסוריה, ב-2011 , הסורים היו ערוכים למול צה"ל ברמת הגולן בסדר כוחות סדיר, שבהערכות השגרה, עלה בכמותו כמעט פי חמש ולעתים אף יותר מזה, ביחס להיקף כוחותינו בגזרה.
ההשתתפות בלחימה בלבנון
מאפייני הלחימה בלבנון, בעיקר בשנים שלאחר התייצבות צה"ל ברצועת הביטחון, העמידו את השריונאים באתגר חדש. הטנקים פעלו על פי רוב ככלי בודד, באבטחת המוצבים, במארבים שבוצעו מידי לילה מחוץ למוצבים, ובמשימות ליווי וסיוע לכוחות החי"ר, כמו לדוגמה פתיחת הצירים מאיומי מטעני הצד. במשימות אלה, מפקדי הטנקים נבחנו לעיתים קרובות כטנק בודד ואכן נדרשו לעצמאות רבה ולמיומנות תפעולית גבוהה. הכנת השריונאים למשימה זו הצריכה פיתוח תרגולות קרב חדשות ושיטות אימון מיוחדות למאפיינים הייחודיים של הלחימה בגזרה.
הגעתי לפיקוד על חטיבה 7 באוקטובר 1993, לאחר שנתיים בתפקיד ראש מחלקת תורת הלחימה בחילות השדה. בלמידה המבצעית שקיימנו, מתוך תחקור אירועי הלחימה בלבנון, התגלה כשל חוזר ונשנה שנבע להערכתנו מקיבעון יתר של המפקדים הזוטרים לתרגולות קרב נוקשות. מתוך כך, בהגיעי לחטיבה 7, הצבתי דגש על פיתוח מרחב שיקול הדעת וגמישות הפעולה של המפקדים הזוטרים. הקרב בבופור כפי שמתואר על ידי איציק רונן, בתיאור תפקידו כמפקד פלוגה, היה באותה תקופה ציון דרך, כתפנית חיובית בתעוזת הפעולה שבאה מתוך הרחבת מרחב האחריות ושיקול הדעת לפעולת הכוחות ברגע ההיתקלות.
כמופת לרגע גורלי בו מפקד טנק בודד בשיקול דעתו העצמאי, בתעוזתו ובמיומנותו העילאית, מכריע גורלו של קרב, הצבתי באותה עת את לחימת מפקד הטנק יואב סובול בהדיפת התקפת חיזבאללה, על מוצב ריחן. המוצב שכן בפאתי הכפר ריחן, מוקף ברכסים שולטים, בצפון מזרח רצועת הביטחון, על אם הדרך לעיירה ג'זין. בבוקר ההתקפה על המוצב, שהה יואב סובול עם הטנק וצוותו בעמדת אבטחה מחוץ למוצב. תקיפת המוצב החלה באש כבידה מן הרכס השולט, לתוך המוצב. האש הישירה והיעילה, מנעה מכוחות הרגלים להגיע לעמדות הלחימה. האש מנעה גם הגעת צוותי הטנקים במתחם אל הטנקים שעמדו בחניון הרק"מ. יואב סובול בעמדתו מחוץ למוצב, הדף לבדו את הסתערות חיזבאללה לעבר המוצב. בתוך כך, נורו עליו מספר טילים נגד טנקים, הוא נותר בעמדתו עד לנסיגת הכוח התוקף. לאור הצטיינותו נשלח לקורס קצינים, שרת בלבנון מספר תקופות נוספות כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה, השתתף באירועי לחימה נוספים ופעל תמיד בתושייה מרשימה.
בפריסה המבצעית שהתפתחה, מבחנו של מפקד פלוגת הטנקים, היה לעיתים כפול: גם אחריות פיקודית למוצב בו שהה כמו לדוגמה מוצב הבופור, וגם אחריות לפעולתם התקינה של יתר צוותי הטנקים שהופעלו בגזרה בכפיפות למפקדי החי"ר. נטל ההכוונה המקצועית, ההדרכה והפיקוח על רמת הביצוע, יחד עם נטל ההחזקה החימושית, רוכזו בראש ובראשונה בידיו של מפקד הפלוגה. בשל כך, מפקדי הפלוגות בחטיבה 7, כמו ביתר חטיבות השריון הסדירות, ראו בתקופת התעסוקה המבצעית בלבנון מבחן עילאי, והתכוננו אליו בכובד ראש ובהקפדה רבה.
ברמה הטקטית, שדות הלחימה בלבנון, חישלו וטיפחו דור לוחמים שהתנסה שם לאורך תקופות שהייה ממושכות, במבחן לחימה מאתגר. הניסיון הזה, מהווה כיום מסד משותף למפקדי צה"ל הבכירים ביבשה באוויר ובים.
ברמה האסטרטגית, הלחימה בלבנון שנוהלה מצד האויב בעיקר על ידי כוחות חיזבאללה, בתמיכה סורית ואיראנית, שימשה לסורים כחזית אלטרנטיבית לחזית רמת הגולן, בה נשמרה מאז הסכם הפרדת הכוחות בתום מלחמת יום הכיפורים, יציבות ביטחונית חסרת תקדים. להערכתי, היענותו הנכונה והאפקטיבית של צה"ל ולוחמיו לאתגר הלחימה בלבנון, תרמה תרומה מכרעת להרחקת המלחמה בחזית הסורית. על כך ראויים לוחמי אותו הדור, להערכה רבה.
השתתפות לוחמי השריון במאמץ המבצעי ביהודה שומרון ורצועת עזה
החל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה, נדרשו כוחות השריון להשתתפות רחבת היקף במאמץ הכולל של כוחות צה"ל ללחימה כנגד הטרור והפרות הסדר בשטחי יהודה שומרון ורצועת עזה. פעילות זו, התאפיינה בעיקרה בדפוסיי פעולה של כוחות חיל הרגלים, ותבעה מהשריונאים הסתגלות מלאה למגוון אתגרים חדש. היו מפקדי שריון בכירים שהתלוננו כי הסטת השריונאים מפעילות צמודה לטנקים, פוגעת ברמתם השריונאית. בתוך כך, מצאנו עצמנו נדרשים בחטיבות השריון הסדירות, לא רק לשימור קפדני של רמת הביצוע של הלוחמים כצוותי טנקים, אלא גם למצוא בהשתתפות בפעילות בעלת האופי הרגלי, הזדמנות לטיפוח כישורי הפיקוד והשדאות של לוחמינו. מבחינות רבות, דפוס הפעילות הנוסף, העניק גיוון מבצעי, שהציל את השריונאים מן השגרה הסזיפית של הכוננות האפורה ברמת הגולן. השרות הנמשך ביהודה ושומרון, גם כיום, אכן נראה למפקדים בכירים רבים, גם בין מפקדי חטיבות החי"ר, כנטל המסיט את כוחות צה"ל מייעודם העיקרי להתכוננות למלחמה הבאה. אולם בעיני, הוא היה דווקא הזדמנות גדולה. הזדמנות להעמדת הפיקוד הזוטר והלוחמים בפני חיכוך אקטיבי, המצריך תכנון משימה, תדרוך, ביצוע תוך כדי עמידה במבחן קבלת החלטות וכמובן מידי פעם, עמידה איתנה לנוכח אויב. כך תפסו בצבא הבריטי את הפעילות המבצעית בבלפסט, כהזדמנות להקניית ניסיון מבצעי ללוחמים ולדרג הפיקוד הזוטר. תיאוריו של איציק רונן לפעילות זו, אכן מבטאים בעיני, את האופן בו נתפסה הפעילות בזירה הפלסטינית, כאתגר מעשיר.
כיצד נתרם צה"ל מן החיכוך המבצעי המתמשך
מרבים לשאול בעת האחרונה, לסיבת הקשיים המאתגרים את לחימת צבא מצרים נגד כוחות ג'יהאד אסלאמי במרחביי סיני. בשנה האחרונה (2016), סבל צבא מצרים כשבע מאות הרוגים בלחימה זו. ההסבר המקצועי הישיר כרוך להבנתי בכך שמאז לחימתו נגד צה"ל באוקטובר 1973, צבא מצרים לא התנסה בלחימה ממשית ולא עבר את הטרנספורמציה הנדרשת להתאמתו לדפוסי הלחימה החדשים, כנגד כוחות חתרניים דוגמת דאע"ש. צה"ל לעומת זאת, בעיקר בשנות הלחימה בדרום לבנון, נדרש להשתנות ולהשתכללות ללא הרף. בהיבט זה, לדור לוחמי רצועת הביטחון תרומה עילאית להפיכת צה"ל לכוח צבאי רלוונטי, ביחס לאתגרי שדה הקרב החדשים.
המאמץ לבניית רוח הלחימה כמבחן השעה
בשנים המתוארות בספר, הפיקוד הקרבי בצה"ל, נדרש להתמודדות גוברת במאמץ לכינון רוח הלחימה. היו אלה שנות אוסלו הראשונות, באווירה עולמית, שראתה בקץ המלחמה הקרה באירופה, את קץ עידן המלחמות. עם הכרזת ההוגה היפני פוקייאמה על "קץ ההיסטוריה", העולם נראה כמתפתח לקראת שלום גלובאלי. בחברה האזרחית הישראלית ובמחנות צה"ל, הדהד באותם ימים השיר : "אנחנו הילדים של חורף שנת 73...הבטחתם יונה עלה של זית":
בעצרת חטיבה 7, ישב לידי האלוף ישראל טל ולרגע דחף לי מכת מרפק ואמר: "מה הם שרים!!!" החיילים על הבמה, לוחמי החטיבה, שרו מילים שכתבו בעצמם: "אחרינו מי יודע מה יהיה, מי ימלא שורות?" באווירה זו, המנהיגות המעצבת של מפקדי הפלוגות, עמדה באתגר מועצם והתמודדה עמו בהצטיינות.
כך ראוי הספר להיקרא: כביטוי של דור שללא שירי תהילה, עמד בגבורה מתמשכת באתגרים מורכבים ויכל להם.
