[התמונה: "ביבי אשם - עד שתוכח חפותו". צילום מסך מכתבת ערוץ 10]

אחד הפרדוקסים המדהימים שבחיינו הוא שלמרות שכולנו מערכות מורכבות, התא המשפחתי שלנו הוא מערכת מורכבת וכך גם מקום העבודה והחברה שבתוכה אנו חיים, האינטרס שלנו להבין מערכות מורכבות, קטן, והתייחסותנו אליהן היא ליניארית ונאיבית מאוד.

דוגמה לנאיביות הזו היא המצב שאליו נקלעו המפגינים בפתח תקווה, בקרבת ביתו של היועץ המשפטי לממשלה. אלה כתבו לטעמי את הפרק הבעייתי ביותר, שנכתב עד היום, ביחסי מערכת אכיפת החוק והמערכת הפוליטית...

ההפגנות מול ביתו של היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט החלו בתחילת 2017. מטרתן הייתה לצבור תאוצה וליצור מציאות חדשה, נוסח תנועת ההמונים, 'מושחתים נמאסתם', שסייעה ליצחק רבין לזכות בבחירות, ב-23 ביוני 1992. מאז, מנסה כל אופוזיציה לרכב על הגל הזה כדי לשחזר את ההישג. ראו למשל את הכרזה משמאל, שהיא ניסיון למציאות של תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, ב- 2004:

[למקור התמונה משמאל, לחצו כאן]

מנדלבליט נבחר כנשוא המחאה, בשל חשדו של השמאל שמונה מהסיבות הלא נכונות, בשל קרבתו לבנימין נתניהו.

הטיעון הזה יש לו בהחלט על מה לסמוך, אבל, הוא גם בעייתי מאוד: מאז פיטורי היועץ, יצחק זמיר, במאי 1986, התמנו יועצים משפטיים לממשלה תמיד בנסיבות חשודות, כשריח לא נעים של עסקה לא כשרה מרחף מעל המינוי. אבל, יועצים רבים - כשהגיעו לרגע המבחן (בייחוד עם השלטון השתנה והממנה שלהם פרש מהשלטון) - ידעו להתעלות ולקבל החלטות נכונות (גם אם לא תמיד בזמן אמת...).

[להרחבה בנושא היחסים הלא נוחים שבין הדרג הפוליטי ליועץ המשפטי לממשלה, לחצו כאן]

גם אם התמנה היועץ מהסיבות הלא נכונות, הוא המייצג הנוכחי של שלטון החוק. הפגנות נגדו מציירות את המפגינים, לא ככאלה המבקשים לחזק את המערכת, אלא ככאלה המבקשים להחליש אותה!

המשטרה הגיבה בתקיפות להפרעות המתמשכות ליד ביתו של מנדלבליט. העתירה לבית המשפט נגד עמדת המשטרה חיזקה את הסיבות לכך, והרחיקה את המפגינים מן הבית. עם הזמן, הפכו ההפגנות הפכו למוקד משיכה קבוע לקבוצה פוליטית מגובשת אחת, אולם לא הפכו ויראליות, ולא משכו אנשים ש'מחוץ למחנה'. כיוון שכך, לא נתפסו יותר כהפגנות נגד השחיתות השלטונית, אלא כחלק משיח 'אוהדי כדור הרגל הפוליטי', בין אוהדים של שתי קבוצות יריבות. מרגע שכך קרה, טוב היו היזמים עושים אם היו עוצרים, מתקפלים, מפיקים לקחים, ובוחרים שוב את העיתוי, השעה והמיקום.

[להרחבה בנושא השחיתות השלטונית, לחצו כאן]

אבל הדבקות ברעיון מעוורת ויוצרת 'פער רלוונטיות'. משמע, היסט הולך וגדל בין המציאות לפועל, לבין מציאות מדומה שבתוכה פועלו המפגינים, לאורך זמן. העובדה שרבים יותר מתומכיהם הצטרפו אליהם, גרמה להיסט לגדול, מכיוון שנדמה היה להם שהדינמיקה פועלת לטובתם.

[להרחבה בנושא פער רלוונטיות, לחצו כאן]

ואז התרחשו שני דברים, שהפכו את המחאה ללא רלוונטית:

• מרגע שפער הרלוונטיות הלך וגדל, היה זה רק עניין של זמן, שהטיפש התורן יעשה את המעשה שיקבור את התהליך: זה הגיע כאשר עמדו המפגינים מתחת לשלט "ביבי אשם עד שתוכח חפותו", שעוד חתום במילים 'הדמוקרטים' (שהרי, עצם מהותו של שלטון החוק במדינה דמוקרטית הוא הפוך בדיוק; ראו את התמונה בראש הכתבה). אם קודם טען הצד השני שלא המאבק בשחיתות מניע את המפגינים, אלא רצונם להפיל את השלטון, הרי שהשלט הזה עשה עבורו את העבודה בצורה מושלמת. כל מי שעמד מתחתיו איבד את הלגיטימיות ו'נצבע' בצדק בטיעון של הימין, שזעקות 'הסכנה לדמוקרטיה' צבועות; ושהחוק חשוב לשמאל, רק כשהוא משרת את האינטרסים שלהם (הטיעון שהשלט נתלה על ידי אידיוט הוא תירוץ קלוש. מרגע שנתלה למעלה, יכול היה כל מפגין שהבין שהמסר התהפך, להתקפל וללכת הביתה!)...
• במקביל הלכו חקירות נתניהו והעמיקו. כל מהדורת חדשות כמעט נפתחת בהן והדינמיקה הזו מלמדת, שמערכת האכיפה דווקא פועלת, ושהתמהמהות היועץ משרתת את החקירה. כך למשל, בהליכה לכתב אישום ללא עדי מדינה, היה סיכוי סביר שתסתיימנה בזיכוי מהדהד, כפי שכמעט הסתיימו חקירות אולמרט (לולא הטעות שביצע פרקליטו, שהשתלח, עלב והשפיל את שולה זקן; וגרם לה, בדקה ה-90 ממש, לשלוף את ההקלטות שהסתירה...). כך הפכו המפגינים לקוריוז בעיני רוב הציבור, והתובנה - שהם שם, לא בשל השחיתות אלא לצורך הפלת השלטון - העמיקה!

בנימין נתניהו כהידרה המיתולוגית

ועוד דבר אחד - שאותו לא הבינו המפגינים - הוא, שנתניהו מחוסן... 

ברוכים הבאים למה שמכונה בשפת המערכות המורכבות, בשם: "ההיגיון הפרדוקסלי של השבירות": אם מערכת הצליחה לשרוד את המשבר הראשון, כל משבר דומה נוסף אותו תשרוד יגדיל את סיכוייה לשרוד במשברים הדומים הבאים. מכאן שכל משבר נוסף מחזק ולא מחליש אותה! הכשלים הינם צורך חיוני עבורה, כיוון שההתמודדות עימם תורמת לשיפורה ולשימורה (טאלב, 2014, ע' 106).

"שבירות" ("Fragile") היא מושג שנטבע ע"י נסים ניקולס טאלב, בספרו משנת 2012:"ANTIFRAGILE", שתורגם לעברית ב- 2014 בהוצאת דביר תחת השם "אנטי שביר – איך לשרוד ולנצח בעולם של ברבורים שחורים" (ראו כריכה משמאל). היא מוגדרת כחוסר יכולת להתעורר ולהגיב לנוכח גורמי לחץ ונזק. מערכת שבירה נוטה לסבול מעייפות החומר ואף להישבר תחת לחץ; ולהיפך:

"אנטי שבירות" ("Antifragile") מוגדרת כ"דבר שניעור ומגיב ונוקט פיצוי יתר לנוכח גורמי לחץ ונזק". טאלב מביא לדוגמה את ההידרה המיתולוגית (ראו למטה), שבכל פעם שהיו כורתים אחד מראשיה, שניים אחרים צמחו במקומו, ועל כן, היא אהבה להינזק. דוגמה אחרת שמביא טאלב היא האופן שבו חיידקים פיתחו חיסון לאנטיביוטיקה, וכך יצאו מהמשבר חזקים הרבה יותר מאשר קודם לכן!  (טאלב, 2014, עמ' 74, 81).

[בתמונה: ההידרה המיתולוגית במבט חלקי (לא כל הראשים מופיעים). למקור התמונה לחצו כאן]

"סדר", שקט ורוגע מעולם לא אפיינו את התנהלות משפחת נתניהו, ושערוריות ציבוריות מלוות אותה ואת צוותי היועצים הקרובים, מתחילת הקריירה של ראש הממשלה בליכוד. מרגע ששרדה המשפחה את המשברים הראשונים, כל משבר נוסף רק מחזק אותה...

בנימין נתניהו הפך - דווקא בשל הפרשיות המלוות אותו השכם והערב - ל-אנטי שביר! מה שיכול להפיל כל אחד אחר, לא ישרוט אותו אפילו (חוץ מכתב אישום והרשעה בבית המשפט). 'בצד השני' לא חסרים כאלה שהם פקחים דיים להבין זאת. קול כזה היה השבוע איתן כבל, שקבע, שעל האופוזיציה להפסיק לקרוא להתפטרות נתניהו, כי קריאות כאלה רק מחזקות אותו"...

משמעויות ומסקנות

אמונים על 'שיטת החפיף' המאפיינת אותנו כל כך, עקרונות הדמוקרטיה לא מעניינים פה אף אחד. אף צד בישראל - לא מימין ולא משמאל - אינו מתעמק במהותה של דמוקרטיה משוכללת, וכשהוא נדרש למשהו מעקרונותיה, הוא משתמש בהם רק כשהם משרתים אותו. זה רע? לא בטוח! כדאי שנטמיע שהדמוקרטיה הישראלית חזקה הרבה יותר ממה שמשערים. אבל, זה בגלל הסיבות הלא נכונות... בגלל האופי הלאומי, שבמסגרתו אנו מוכנים בהחלט, שיסתמו לאנשים את הפה, אבל רק לאלה ששייכים ל'נבחרת היריבה'. אז מי הולך להפגין בפתח תקווה הערב?