[בתמונה: האבל על נרצחי ברצלונה; תמונה חופשית שהועלתה על ידי Elentir לאתר flickr]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

עם היוודע הפיגוע בברצלונה, מומחים לטרור אסלמי נקראו  כרגיל, להסביר את התופעה. במקרה, הפעם ידעו להצביע על אימאם רדיקלי שהטיף ולכד צעירים "דור שני למהגרים", ארגן רשת טרור, הדריך והפעיל.  שאלה פשוטה אחת עיקרית - שילדים תמימים נוהגים לשאול -  נותרה ללא מענה: "אבל למה"?

מן הסתם, במענה לשאלה זו יושקעו דורות של מחקר אקדמי. בינתיים, כדאי להתבונן בכמה היבטים, הנדרשים להתמודדות המעשית.

בהיבט התפעולי המידי של מאמץ האבטחה והסיכול, לשאלה "למה כל זה קורה?" אין משמעות מעשית. לעצם יעילותם של המאמצים הטכניים בממדי המודיעין, האבטחה וההצלה, בוודאי מרגע שהחל אירוע, יש  חשיבות קריטית.

זה דומה לאתגר הצלת אדם בהתקף לב. ברגע החירום, הצלת החיים תלויה בסדרת פעולות טכניות יעילות ומידיות. אולם לאחר שיוצב המצב, נדרשת בחינה כוללת למכלול הנסיבות ואורחות החיים בהם נדרש שינוי, על מנת למנוע ככל הניתן את הישנות ההתקף. כאן השאלה, "למה זה קרה?" הופכת למעשית.

גם ההתמודדות בתופעת הטרור נדרשת לבחינה בשתי מדרגות אלה:

• האחת במבחן התפעולי של מערכת הסיכול והאבטחה;
• השנייה, במבחן מכלול הנסיבות הסוציולוגיות, הכלכליות, הדתיות, המחוללות ומניעות את התופעה.

האמנם בגלל הייאוש והניכור?

אומרים שזה קורה בגלל הייאוש והניכור. נכון, מתוך מצוקת עוני ומחסור ברבות ממדינות האסלאם, נוצרה מגמת ההגירה. במחוזות ההגירה, בעיקר בקרב בני הדור השני, בתסכול מן הפער הבלתי ניתן לגישור בין מצבם כמהגרים לבין החברה המבוססת, נוצרה מצוקת הניכור.

עורכי ישראל היום - שם פורסם המאמר המקורי, שבצו אותו, בתבונה רבה, גב לגב עם מאמרה של ד"ר אמירה הלפרין, "תעתוע של נורמליות", שמייצג בדיוק את הגישה הבנאלית הזו, לטעמי. כותבת הלפרין: "המחבלים נהנים מחיים נוחים, שאינם אפשריים בארצות מוצאם, ובכל זאת - הרצון לתקן את העוול כלפי אחיהם במזרח התיכון, והאפליה בביתם החדש, עולים אל פני השטח..." (ההדגשה שלי, ג"ה).

[לכתבה המלאה ב'ישראל היום', לחצו כאן]

בין מאמרי זה למאמרה של ד"ר הלפרין מצויה המחלוקת המהותית: האם יש אדם אוניברסלי וכולנו דומים? האם מתוך זה, שכולם שואפים לאותו דבר, גם הג׳יהאדיסטים בסך הכל סובלים מתסכול וניכור; ואם רק נגיע אליהם נכון - ונטפל בפערים שמחוללים תסכול - יבוא פיוס גדול?

הפילוסוף הצרפתי הדגול מישל פוקו מטיל ספק בהנחת האוניברסליות של תופעת האדם, ואני איתו. ברצוני להעלות השערה אחרת:  זה לא רק הייאוש והניכור שמחוללים את הטרור החדש, זה דווקא התקווה!

ראוי לתשומת לב נתון שיכול לעורר ספק בהנחה, שהכול בגלל הייאוש. פעמים רבות,  דווקא אלה שנפתחו במערב אל פוטנציאל ההזדמנויות, אלה שהתקווה להשתלבותם בשגשוג המערבי הייתה בידם, הם שהובילו בהצטרפות לטרור. כמה מן הטרוריסטים הידועים, דוגמת אלה שפעלו בארה"ב במתקפת 11.9.2001, למדו באוניברסיטאות מובילות, שערי החברה המערבית היו  פתוחים בפניהם. במפגש בינלאומי בו השתתפתי לאחרונה, למדתי מפי חוקרת ממלזיה כי המובילים בגיוס לדאעש, בין הצעירים המלזיים,  הם דווקא הסטודנטים המוצלחים, אלה שתקוות ההצלחה האירה להם את פניה.

[בתמונה: המתנדבים לדאעש הם דווקא כאלה שההצלחה האירה להם פנים... למקור התמונה לחצו כאן]

אם משליכים הכול על ייאוש וניכור, עלולים להכחיש קיומם של מניעים משמעותיים נוספים, חיוניים  לא פחות להבנת התופעה. להבין את האחר, זה להבין שהוא לא בהכרח כמוך. מלבד ביטחון ותקוות שגשוג, אדם מבקש גם משמעות. כאן מתחיל הסיפור. זו ליבת הדיון ההומניסטי בשאלת האדם: האם הוא יכול להסתפק בבשורת החיים הטובים שמציעים לו במערב?

כאן נכנסת לתמונה הבשורה הדתית שהמערב המודרני אינו יודע להתמודד עמה. בספר אמריקאי שיצא לאור בעברית בכותרת: "מהומת אלוהים: דת טרור ועתיד התבונה" (ראו תמונת כריכה משמאל), דן מחברו, סם האריס, בהתמודדות הנדרשת בעולם המערבי לנוכח הטרור החדש המונע ממניעים דתיים. הוא האשים את הדת כגורם בלתי רציונלי, "כמעיין נובע של אלימות" (עמ' 23). בשל כך, יש להרחיק לדעתו את הדת ולהפרידה מן המרחב הפוליטי-ציבורי.

יש להודות, הטרור הג'יהאדי אכן פועל בהשראה דתית. השאלה היא, האם גורם השפעה דתי הוא בהכרח בלתי רציונלי? בפשטנות חילונית מודרנית, תופסים את גורמי ההנעה הדתית כבלתי רציונליים. בדיוק כאן  נדרשת הבנה לא דיכוטומית.

דווקא על מנת להתמודד תבונית עם התופעה, מומלץ להניח כי האדם המאמין רציונלי בהתנהלותו, וגם פעיל הטרור, על פי רוב, פועל מתוך נקודת מבט רציונלית, לפחות בכל הנוגע לזיקה שהוא מבקש, בין פעולתו לבין התכלית שהוא מצפה לקדם באמצעות פעולתו. כאדם מאמין, הוא מבקש משמעות לחייו, אותה הוא מבטא במוכנותו להתמסר למימושו של חזון, שעליו סיפרו נביאיו, שיום יבוא ויתגשם. אלא שהנביאים לא סיפרו מתי תגיע העת, ובנקודה זו נדרש הברור הגדול, המתברר רק במפגש עם תנאיי המציאות, בשאלת השאלות, האם הגיע העת הנכונה, האם "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו"?

נוטים לספר כי בלהט אמונתו  בכוח ההקרבה, האדם המאמין מתעלם מן המציאות, לא סופר אותה. ממש להפך. זו המציאות בתנאי התהוותה שמלמדת אותו כי הגיעה השעה, ומעודדת אותו בכוח אמונתו, לקום ולפעול. כאן טמון הוויכוח המפצל בין ארגוני הג'יהאד הרדיקליים - בין אל קעידה לבין דאע"ש. הם חלוקים בשאלת פירוש המציאות: בשאלה, האם הגיעה העת?

• בעיני אל קעידה, עדין לא בשלו מלוא התנאים הנדרשים.
• לפי דאעש, מה שקורה עכשיו זה הרגע הגדול, שעת ההזדמנות: "נפתחו שערי שמיים" וחלילה להחמיץ את השעה. זה לא הדת שאינה פרגמטית, ומנותקת משיקול רציונלי. זו המציאות, שמספרת להם עד כמה דווקא עכשיו רציונלי לפעול.

בניגוד למה שאומרים עליהם, גם פעילי ג'יהאד חפצי חיים, ואינם סתם כך משליכים חייהם מנגד. עם כל האדרת המוות הנראית כמפעימה את הקרבתם, היא נובעת מתוך תודעת גודל השעה.

 ההמלצה המעשית

ובכן, מבחינה מעשית, אם רק נדע לזרוע  את הספק, שמא עדין לא הגיעה העת, אולי נמנע או נעכב, את החלטת פעילי הג'יהאד לקום ולפעול. חובתנו אם כן לברר, מהו הדבר שגורם להיווצרות הלך הרוח שהגיעה השעה הגדולה?

במידה לא מועטה, תחושת ההזדמנות הגדולה, נובעת ממצבה של החברה המערבית, כפי שמשתקפת בעיני האסלאם: היא פשוט נראית להם כנתונה במגמת ניוון ושקיעה. זה בראש ובראשונה הירידה המשמעותית בילודה, תופעה הנראית כביטוי חולשה וחולי.  למי שאין ילדים אין עתיד. אין כוח עבודה, גם אין מאגר כוח אדם למלא את שורות החיילים. במגמותיהן הליברליות, בהדגשת זכויות האדם כרעיון הגובר על כוחה של המדינה, מדינות המערב נראות כאילו וויתרו על הכורח לממש את ריבונותן. בכל מדינות המערב, מלבד שוויץ, ביטלו את גיוס החובה וצמצמו את הצבאות, עד לסף אבדן היכולת הצבאית. גם ההסתייגות הגוברת מהפעלת כוח צבאי, בהעדפה המתמדת להפעלת כוח רך, באמונה שרצון חיובי יכול לפייס כל משבר, נתפסים כחולשה. במפגש בין המגמות התרבותיות המנוגדות, מה שנתפס כגילויי החולשה, הוא המחולל בקרב פעילי הטרור את התקווה.

בהבנה זו, כמו בטיפול בחולה הלב - הנדרש לאחר טיפול החירום, לבחינת מכלול התנאים הנסיבתיים באורחות חייו - כך גם במאמץ למניעת הטרור: על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי עדין לא הגיעה העת. זה לא ישנה את חזונם של אנשי ג'יהאד רדיקליים, אך אולי יגרום - מתוך חובת רגישותם לתנאיי המציאות - לדחיית מאבקם האלים לעת אחרת.