אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
מאמרי האחרון, 'טענות ביטחוניות או אידאולוגיה במסווה?' שעסק בדו"ח מולד – 'המרכז להתחדשות הדמוקרטיה' על ההתנחלויות, הביא לדיאלוג בפייסבוק, בין אחד מכותבי הדוח, אבישי בן ששון גורדיס. לביני. את הדיאלו הזה הבאתי בפניכם כאן, במעין מאמר המשך:
[למאמר של גרשון הכהן, 'טענות ביטחוניות או אידאולוגיה במסווה?' לחצו כאן]
יתרונו של דיאלוג על פני ניתוח טקסט
אבישי בן ששון גורדיס הוא אחד מכותבי דו"ח מולד. הוא השיב לי על הטיעון, שאנשים כמוני, שלא בדיוק מסכימים עם התאוריה של ה"מחקר", לא רואיינו או נשאלו.
כתב לי בן ששון: "אכן לא ראיינתי אותך. מה היית אומר אחרת ביחס לשאלה שלא נאמר ב(ספרך), 'מה לאומי בביטחון הלאומי?' (ראו תמונת כריכה משמאל). מספר פעמים כבר התראיינת, בכבוד רב יש לומר, בנושא המחקר וגם כאן כתבת את עמדתך בפירוט. אני לא מתרשם שיש שוני מהותי בין האמור כאן ובספר (ובבמות הרבות שבהן ניסחת את העמדה מאז, ושאותן קראתי גם אם לא ציטטתי). לו היו את העמדות של תיבון, קפלינסקי ואחרים בכזה ניסוח חד ושיטתי כמו שלך, לא היינו מראיינים גם אותם. לכן למשל, את ברק לא טרחנו לנסות לראיין. הוא כתב את משנתו בפירוט."
האם יש ערך מוסף ממשי לדיאלוג על פני ניתוח טקסטים? תשובתי היא, בהחלט כן!
בדיבור דיאלוגי בין אנשים טמון פוטנציאל בירור, שלעולם לא יתגלה בניתוח טקסטים. זו, בין היתר, אחת הבעיות המתודולוגיות של מדעי הרוח העוסקים במחקר דעות ורעיונות ומתייחסים רק לטקסט הכתוב. זו גם בעיית יסוד במחקר של חטיבת המחקר באמ״ן, המוזן מחומרים טקסטואליים. שמעון פרס צדק בעניין זה בביקורתו על חכמי המודיעין, שביטלו את היתרון שהיה לו עליהם במפגשים אנושיים ישירים.
וכן בהחלט – דיבור ישיר המזמין התבוננות משותפת היה מסייע להבהיר טוב יותר, לא רק את עמדתי אלא גם את יסודות המחלוקת. בין היתר, דיבור משותף היה מבהיר, עד כמה בשאלות המעוגנות בעיצוב תפיסה אסטרטגית, לא רק קשה אלא גם לא ניתן להעביר קו מפריד בין מרחב הדיון המקצועי הטהור לבין המרחב הכרוך בהשקפת עולם ערכית. האמונה שהפרדה כזו אפשרית, היא עצמה ביטוי לפוזיטיביזם מודרני, שכבר עשרות שנים מוכר בפילוסופיה של המדע כאשליה.
ובאופן נקודתי יותר– התייחסתם לטקסט בספר שהוא כללי מאוד בעיקרו כי הוא עוסק בשאלות הביטחון הלאומי, ולא בסוגיית עתיד ההתיישבות ביו"ש. מאז שפורסם הספר, כתבתי כמה וכמה חומרים, ממוקדים הרבה יותר בנושא זה. אתם בחרתם – במודע או שלא במודע להתעלם מכל החומרים הללו.
[בתמונה: חשיבותו של דיאלוג. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Inga Vitola לאתר flickr]
בין טיעונים מקצועיים לטיעונים ערכיים
אבישי בן ששון גורדיס (ראו תמונה משמאל) המשיך והקשה עלי כך:
"אני חושב שהייצוג שלך את המענה שלנו לספרך, 'מה לאומי בביטחון הלאומי', איננו הוגן. כן, אחת הטענות המרכזיות היא, שבעוד שאתה מבחין בניתוח שלך בין טיעונים מקצועיים לערכיים, רוב הטיעונים המקצועיים שלך הם מהשדה הערכי. זה לא מבטל אותם, רק מעביר אותם למישור מחלוקת אחר שאני בטוח שחברי שעדיין במולד, כמוני, שמחים לנהל גם בו את השיחה. בפרט, כפי שאתה מדגים מרוסיה ומסין, ובמאמרך האחרון, אתה מעוניין בתפיסת השטח הזה והפיכתו לשטח ישראל הריבונית. אנחנו לא."
[התמונה משמאל לקוחה מפייסבוק]
תשובתי היא, שבהכרה - שעמדה אסטרטגית מושתתת על הנחות יסוד ערכיות - אין כדי לבטל את מרכיבי התוכן המקצועיים. כאן מצוי מרחב דיון, שבעשור האחרון צבר אירועים מטלטלים, שמחייבים בחינה מחדש של הנחות יסוד על מידת הרלוונטיות של עליונות צבאית מודרנית במבחני ההתמודדות עם צורות לחימה חדשות.
תשובתו של אבישי בן ששון גורדיס למאמרי הקודם
"...
- ישובי סְפַר: בוודאי שחשבנו על זה. ההתנחלויות הן אבי אבות יישובי הספר והפריסה שלהן תייצר אילוצי הגנה מורכבים הרבה יותר בחירום שבו האויב (בהנחה שאנחנו מדברים על אויב בסגנון חזבאללה) מנסה לחדור למטרות רכות. לכן עדיפה בעינינו היערכות אזרחית על קו גבול ברור. אני יודע שאתה מאמין שאין, ולא צריך לשאוף להפרדה חדה בין האזרחי לצבאי ואתה טוען לכך בבירור. אני לא מקבל את העמדה הזו וגם צה"ל כיום לא בתפיסה שלו שדוחה את הרעיון של הגנה מרחבית לטובת פינוי החזית.
- אויב נעלם: אנחנו לא מציעים נסיגה למעטפת ומעקב משם. להפך, בהיעדר ביטחון ביכולת המדינתית בצד השני והסכם שמסדיר אותה, דחינו את האפשרות הזו בפירוש לטובת פעולה רציפה מתוך השטח במתאר דומה למצב הנוכחי.
- מסה: גם במסמך הכרנו בכך שזה הטיעון החזק ביותר שלך. עיקר תשובתנו הוא שאתה חושש מלבנוניזיציה של הצירים. אבל זו גזירה שווה לא משכנעת. בלבנון לאויב היה עורף פתוח לתגבר ממנו, לא שלטנו בשטח במצב האפס, בעלי הברית המקומיים שלנו לא היו הריבון אלא צד אחד במלחמת אזרחים. אף אחד מאלה לא מתקיים בגדה. הניסיון בגזרת ג'נין מראה שטיעון המסה הוא בוודאי לא דטרמניסטי כמו שאתה מציג אותו.
- התחדשות האיום ממזרח: המליציות השיעיות ודאעש לא יבלמו על ידי ההתנחלויות. אם זה טיעון נגד הפסקת האחיזה הישראלית בגדה אי פעם, אז זה הטיעון, אבל אז למה לא לכבוש את ירדן כדי לוודא שגם שם הן לא נאחזות? ומשם עד נהר הפרת ומזרחה.
- שינויים עתידיים ומוכנות אליהם: כאן זו מחלוקת פילוסופית. אתה אומר, מחר אולי יהיה גרוע יותר ולכן אסור לוותר על שום נכס ביטחוני. אנחנו מצביעים על דרכים שבהן האופן שבו אתה נערך היום מגדיל את הסיכוי שתמצא את עצמך בעתיד שבו אתה צריך לחייב עוד ועוד כוחות להגנה בגזרה במקום לצמצם את החיכוך האזרחי ולנצל את הקשר הביטחוני כדי לייצר מצב יציב ארוך טווח יותר..."
[לדוח ההתנחלויות של 'מולד', לחצו כאן]
הערות מקדימות, לפני מענה:
- הדיון בנסיגה אזרחית, ללא נסיגה צבאית, הוא היפותטי לחלוטין ותכליתו להכשיר את הדעות לנסיגה מלאה. הדיון היפותטי כי כל ההצדקה הבינלאומית הקיימת לנוכחות הצבאית בשטח - כולל מצד המדינות המבקרות את ישראל על עצם הנוכחות - מגולמת בכך, שיש שם גם נוכחות אזרחית. אין חיה כזו "נסיגה אזרחית ללא נסיגה צבאית". לכן, הדיון בה הוא מופרך.
- באותו אופן, אתם מנסים להפריד בין הטריטוריאלי וההתיישבותי (כפי שאתה טוען ביחס למרחב השיעי שמתהווה מצפון-מזרח). אין דרך לעשות את ההפרדה הזו, בוודאי שלא לאורך זמן; ואפשר לקחת לכך אנלוגיה ממרחב אחר: בהיעדר נוכחות אזרחית משמעותית בספר הנגב, גם צה"ל מתקשה מאוד לקיים שמירה על יחידותיו הוא, מול אתגרי הפשיעה מצד אוכלוסיות בדואיות במרחב.
- וכן, הערה ברמה העובדתית: כמות הכוחות שצה"ל מחזיק ביהודה ושומרון היא מזערית בהשוואה לכל תפיסת שטח אזרחי בעולם. הדיון של 'מולד' באורך קו המגע, מביע את חוסר ההבנה המוחלט של מי שכתב את העניין. צה"ל לא פרוס ביו"ש בהגנה קווית, אלא בנוכחות דלילה מאוד, המאפשרת ריכוז מאמץ מהיר ופשוט. כל תפיסת שטח בהיעדר נוכחות אזרחית, תחייב השקעת מאמצים לוגיסטיים דרמטיים (בהתייחס לדיון ה'עלות-תועלת' המוזר, שניסיתם לפתח).
- דיון במתווה אסטרטגי צריך לכלול הבנה מערכתית. הבנה, שכוללת את כלל המרכיבים המשמעותיים הרלוונטיים. הדיון שלכם הוא דיון ברמה של אבטחת קניון, לא בשאלה של התהוויות אסטרטגיות. כך, ברמה המידית ביותר, הדיון שלכם לרגע לא עוסק בקונסטלציה המערכתית, שמאפשר את השקט היחסי ביו"ש למעלה מעשור. השקט הזה קשור גם במערכת היחסים שנבנתה עם הרש"פ, בהקשרי הנוכחות הצבאית והאזרחית (שאליה אתם מתייחסים רק ברמה של מניעת הפח"ע במשותף). ערעור עמוק כל כך של הסטטוס קוו, ישנה בהכרח את מערכת היחסים – האם הנחתם איזושהי תשתית תפיסתית רלוונטית לדיון בשינוי הזה?
- באותו אופן, דיון אסטרטגי צריך להכניס מרחב של פוטנציאלים והתהוויות אפשריות. האם דיון כזה נערך במסמך? למשל – דיון בהפיכת ירדן למדינה כושלת (Fail state), וערעור משטר הביטחון בבקעה; דיון בשינוי מגמה בשיתוף הפעולה של הרשות; או דיון בהשפעה האיראנית המשמעותית, המתהווה מצפון-מזרח והשלכותיה על המרחב? ללא דיון שכזה אתם בעצם אומרים – את המצב הקיים, כמות שהוא, אפשר לכאורה לשמר באותו אופן, ללא ההתנחלויות. זו כנראה טענה לטווח קצר מאוד, אבל שגויה מיסודה לטווח של יותר מכמה חודשים. כל המערכת תשתנה במציאות כזו, באופן שיחייב החלטות חדשות, שכמעט בכל תרחיש מדומיין, יחייבו עלייה דרמטית במאמצי הביטחון הישראליים המושקעים ביו"ש.
שתי הנחות מחייבות בחינה מחדש:
- הטענה, שבעידן האש הרקטית, בטלה חשיבותו של עומק אסטרטגי.
- האמון בכוחות המוסדיים המקצועיים, שישלטו במקצועיותם בכל אתגר, ללא צורך ברשת ביטחון עממית התנדבותית. מכאן גם נבעה המגמה בעולם המערבי, לבטל את גיוס החובה בטרנספורמציה לצבא מתנדבים שכיר ומקצועי.
[בתמונה: עידן האש הרקטית... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Graeme Maclean לאתר flickr]
אלא שמלחמה מתגלה שוב ושוב כתופעה כאוטית, המחייבת, לא פעם, התמודדות באתגר חסר תקדים, שלא נחזה מראש. השילוב של חברה בעלת חוסן לאומי ורוח לחימה, יחד עם מערכת צבאית מוסדית, חזר להיות צורך השעה; והדבר נכון במיוחד לגבי מאמץ צבאי, המתמשך לאורך זמן ארוך.
צבאות מסוגלים לבטא בהצלחה מאמץ ממוקד לטווח זמן קצר. כאשר נדרשת התמודדות בשחיקה שהופכת לשגרה, צבאות סדירים נקלעים לקשיים. זה נכון לגבי כל הצבאות המערביים במאה השנים האחרונות.
בהיבט זה, הטענה - שניתן להחזיק את מרחבי יהודה ושומרון עם מרחב החייץ בבקעת הירדן, רק באמצעות כוחות צבא - לא עמדה במבחן המציאות, גם לא לצבא עתיר אמצעים כצבא ארה״ב. המחשבה - שנוכל לקיים משטר של מניעת הפצת אמל"ח - גם היא מוטלת בספק, בייחוד בתקופה שבה טכנולוגיות עילית הופכות לזמינות כל כך.
בהקשר זה ראוי להתמודד גם עם טענת 'מולד', שהנסיגה מצפון השומרון מייצגת דוגמה חיובית ואישוש לטענתם. ראוי לתת את הדעת לנתוני המציאות: ראשית הנסיגה בצפון השומרון הותירה בידי ישראל את התנחלויות אזור ריחן שקד מעבר לגדר, ואת ההתנחלויות בתוך השטח: שבי שומרון, עינב, אבני חפץ, מבוא דותן וחרמש. כמו כן, לימוד דפוס ההתנגשות, המתרחש בכניסת כוחות צה״ל למחנה פליטים ג׳נין או קבטיה, יכול להציג כי בהשוואה ליתר האזורים בהם לא בוצעה התנתקות - כולל בעיר חברון - עוצמת ותדירות ההתקלויות באש קשה יותר.
