תקציר: פרשת וזאת הברכה מסדרת לנו פרומו לדיון הקרוב בחוק הגיוס - ההסכם בין שבט זבולון שעוסק במסחר, לפרנס את שבט יששכר, שאמור לשקוד וללמוד תורה. אז, הכריע הרמב"ם את הכף, ופסק באופן נחרץ נגד האפשרות, שמגזר אחד יהיה פטור מהחובות של כלל הציבור.

עודכן ב- 15 באוקטובר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

בפרשת וזאת הברכה בספר דברים, מברך משה קודם מותו את שבטי ישראל. בברכתו זו כורך משה את שבטי זבולון ויששכר יחד. 

השותפות ביניהם מתוארת בדברי אברבנאל [1] על אתר באופן הבא:

"וכפי הפשט זבולון היה שוכן לחוף ימים ולכן היה מתעסק בסחורה, ונראה שהיה לזבולון שותפות גדול בעניין סחורותיהם, והיה השותפות, שבני זבולון היו רוכבים הימים על אניותיהם ויביאו סחורות הרבה, ובני יששכר מטפלין עמהם באותן סחורות, אם במקח ואם בשותפות גמורה. ויביאו אותם אל אהליהם בעריהם אשר הם רחוקים מדרך הים, ושם ימכרו אותם לכל באי שער עירם ובזה היה מרויח זבולון המביא את הסחורות ויששכר המוכר אותם". משה מתאר בברכה זו שיתוף פעולה יוצא דופן בין השבטים הללו, ולכן כרך את ברכתם יחדיו.

ברם, סיפורנו [2] אומר דברים אחרים בתכלית...

... כדלקמן: "זבולון יירש מקום חוף ימים. והקדים זבולון העוסק בפרקמטיא ליששכר העוסק בתורה. וכן משה רבנו בברכתו באמרו: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך", כי אמנם אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו, כאמרם: "אם אין קמח אין תורה" וכשיסייע האחד את חברו להמציאו די מחסורו, כדי שיעסוק בתורה, כמו שאמרו בזבולון, הנה עבודת האל יתברך בהשתדלות העוסק בתורה תהיה מיוחדת לשניהם"[3].

אין כאן שותפות עסקית ומסחרית כדברי אברבנאל. יש כאן שותפות חומרית ורוחנית. שבט אחד עוסק במסחר ומפרנס את השבט השני, שאמור לשקוד וללמוד תורה. לכאורה יש כאן סידור מעניין. יש כאלה שאמורים לצאת לעבודה ולהתפרנס ויש כאלה שלא נושאים בנטל החברתי של פרנסה, אלא תורתם אמונתם. לימוד התורה פוטר לכאורה מכל חובה אזרחית אחרת. ולא היא.

הרמב"ם, יוצא כנגד גישה זו בחריפות רבה בדבריו הבאים:

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את ה', וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העוה"ב, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעוה"ז. אמרו חכמים על הנהנה מדברי תורה: נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון; מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומידת חסידים הראשונים היא."[4] 

תיאוריה מול מעשה...

הרמב"ם קובע באופן חד משמעי ונחרץ, כי אין חברה יכולה להתקיים באופן שאחד ממגזריה לא נושא בנטל כמו השאר. אנשים אלו שנחשבים בעיניי עצמם כצדיקים גמורים, נתפסים אצל הרמב"ם כאנשים שמחללים את שם האל ומבזים אותו, ובעצם גורמים לכאוס חברתי שתוצאותיו שנאה בעולם הזה ואי זכייה באושר הנצחי בעולם הבא.
חרף דברי הרמב"ם הללו, הונהג קודם הקמת המדינה פטור מוגבל משירות צבאי לתלמידי ישיבות שזה עיסוקם המרכזי. 

תחילתו הפורמלית של ההסדר בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, היה טרם הקמת המדינה. בתאריך ה - 9 במרץ 1948, הוציא ראש המפקדה הארצית של ההגנה, ישראל גלילי (ראו תמונה משמאל), הוראה אל כל חטיבות צה"ל שהיו בהקמה, שלפיה בני הישיבות הרשומים באותה עת פטורים משירות צבאי. עוד נקבע בהוראה זו, כי לתלמידים המסוגלים לכך, יינתן אימון צבאי מוגבל שיאפשר להם להגן על עצמם במקום תלמודם, בתאום עם פיקוד ההגנה ובתיאום עם ראשי הישיבות. תוקף ההחלטה המקורית הוגבל לשנת 1948. באותה שנה אמורה, נכללו בהסדר כ-400 תלמידי ישיבה ביחס ליישוב היהודי שמנה אז כ - 600,000 תושבים, כלומר 0.07% מהתושבים. הסכם ברוח זו נחתם בין הרבנים הראשיים דאז, עם רבני העדה החרדית, וראשי ישיבות בירושלים לבין המפקד לשירות העם בירושלים ארבעה ימים לפני קום המדינה.

בתום מלחמת העצמאות ועל פי בקשתם של נציגי המפלגות החרדיות, הורה ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן-גוריון על הפיכת הוראה זו להסדר של קבע. בתאריך 9 בינואר 1951, כתב בן גוריון למנהל משרד הביטחון ולרמטכ"ל כי: "על יסוד סעיף 12 בחוק שירות בטחון, שחררתי בחורי הישיבה משירות סדיר. שחרור זה חל רק על בחורי הישיבה העוסקים בפועל בלימוד תורה בישיבות, וכל עוד הם עוסקים בלימוד תורה בישיבות."[5]

בשנת 1954 הורה שר הביטחון, פנחס לבון (ראו תמונה משמאל) לגייס תלמידי ישיבות לאחר שלמדו בישיבה ארבע שנים. בעקבות מחאה נמרצת של המגזר החרדי וראשי הישיבות, הורה ראש הממשלה משה שרת על ביטול הוראה זו. בשלהי שנות ה-50 של המאה הקודמת, הונהג שירות צבאי מקוצר לבני ישיבה שהחליטו בגיל מבוגר להתגייס.

בשנת 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, הוחלט בוועדת שרים מיוחדת שהוקמה לנושא כי יש להגביל את הצטרפותם של ישיבות נוספות להסדר הפטור מגיוס, ואת היקף המצטרפים אליו, מכסה שהועמדה בשנת 1975, על 800 תלמידי ישיבות בלבד. ברם, במסגרת הסכמי הקואליציה בשנת 1977, בוטלה הגבלה זו לחלוטין והסכר נפרץ.

אחרית דבר

הפרשנות אודות ההסכם בין זבולון ליששכר נתון לפרשנויות שונות. הרמב"ם הכריע את הכף, פסק באופן נחרץ נגד האפשרות שמגזר אחד יהיה פטור מהחובות של כלל הציבור. הסוגייה הפכה להיות רלוונטית שוב, כשמונה מאות שנה מקביעתו של הרמב"ם, קודם הקמת המדינה ועד ימינו אלה. החברה החרדית, שקיבלה פטור מצומצם ממוסדות המדינה מחובת השירות הצבאי, ניצלה את כוחה האלקטורלי, ובסופו של דבר הצליחה לאפשר פטור גורף מגיוס לבני הישיבות מהמגזר שלה.

מאז ועד היום, נעשו ניסיונות לשלב את החרדים בצה"ל ללא הצלחה. חוק טל משנת 2002, וגם התיקון של החוק בשנת 2014 (שבוטל לאחר מכן בידי הסכם קואליציוני חדש), ואין ספור העתירות לבג"צ, לא הביאו את תלמידי הישיבות החרדיים בהמוניהם ללשכות הגיוס.

פסיקת בג"צ הנוכחית של שנת 2017[6], בדבר גיוסם של בני הישיבות לצה"ל, הינה למצער החלטה הצהרתית בלבד. בג"צ אמר כי יש לצמצם את אי שוויון בין מגזרי החברה השונים, ואף הורה לחוקק חוק חדש בסוגיה תוך שנה. ספק רב אם דבר זה יצלח.  המגזר החרדי עם הנהגתו וכוחו הפוליטי כלשון מזנאים קואליציונית, לא יאפשרו לפחות באופן גלוי וגורף גיוס סיטוני של בני ישיבות לצה"ל. החברה החרדית לגווניה, העוברת שינוי עמוק ויסודי, בעיקר בנושא התעסוקה, טרם בשלה לגיוס שכזה. השינוי האמור, שכולל גם שינוי טכנולוגי בחברה זו (מרשתת וטלפונים "חכמים" האסורים עדיין באופן פומבי), יביאו בסופו של דבר לכך ששינוי זה יתבסס ויפרוץ למרכז הבמה. גם אז להערכתי, לא תהיה תנועת המונים לעבר לשכות הגיוס, אולם ניתן לצפות, שהתהליך השינוי האמור, שעיקרו כאמור כלכלי וטכנולוגי, ושנעשה בצעדים מדודים, יביא בסופו של דבר יותר ויותר בחורי ישיבות לצה"ל.

[לאוסף המאמרים על פרשת וזאת הברכה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וזאת הברכה.
• אוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’;
• אוסף מאמרי עצמאות וזיכרון;
• אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וזאת הברכה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 12/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), הרמב"ם באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2017), הגיוס? זה העניין?, ייצור ידע, 14/9/17.
• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 13/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• אילן, ש' חרדים בע"מ, כתר, 2000, עמודים 111– 145.
• ארז, ד' "גיוס בחורי הישיבות: מפשרה למחלוקת", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק, עורכים, צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
• אשר, ד' כל בחור וטוב לנשק- תולדות מערך הגיוס. יחידת מיטב, משרד הביטחון, 2014.
• גרילק, מ' החרדים: מי אנחנו באמת הוצאת כתר (2002) עמוד 137 ואילך.

[1] רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל, מדינאי יהודי, פילוסוף, פרשן מקראי וכלכלן, ממנהיגי היהדות הבולטים בתקופת גירוש ספרד אשר ניסה למנוע את מימושו. 1437 – 1508.

[2] רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ , פרשן מקרא, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. 1468 – 1556.

[3] ספורנו, בפרושו על ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק ג'.

[4] משנה תורה,ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכות י' – י"א.

[5] ציטוט זה, ושאר הפרטים בסקירה זו מבוססים על הועדה לגיבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות - דו"ח בראשותו של השופט צבי א' טל. כנסת ישראל, 2002.

[6] ראה - http://elyon1.court.gov.il/files/14/770/018/C29/14018770.C29.htm