[ציורי תנ"ך/המחוללות בכרמים/ ציירה: אהובה קליין (c)]

[לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן] [לקובץ מאמרי יום הכיפורים, לחצו כאן]

עודכן ב- 23 בספטמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

יום הכיפורים הינו חג מקראי, החל בעשרה בתשרי. החג נסוב על התשובה והסליחה, ועל פי ציווי המקרא, נדרש ביום זה לענות את הנפש. חז"ל הוסיפו על איסור האכילה והשתייה ארבעה איסורים נוספים והם: סיכת הגוף בשמן, רחיצה, נעילת נעל העשויה מעור, וקיום יחסי אישות [1].

יום הכיפורים מופיע במקרא פעמים, כדלהלן: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא. מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם;  וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם"[2].

[ציורי תנ"ך / יום הכיפורים / ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

בפשט הפסוקים, מוברר היטב אופיו של היום שהוא מיועד לסליחה ולכפרה, יש בו איסור מלאכה וקרבנות ייחודיים. אולם המקרא אינו מפרט במקורות הללו כיצד תהליך הכפרה הזה אמור לצאת מהכוח אל הפועל. בסוף ספר ויקרא, המקרא מוסיף נדבך נוסף על מצוות היום והיא עבודת הכהן הגדול כדלקמן:

"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל... וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם, אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" [3]. בהמשך הפרק האמור מפרט המקרא אודות עבודת הכהן ביום הכיפורים, שעיקרה טיהור המקדש מטומאות בני ישראל. שפע המקורות הללו, יצר במחקר תהיות מרובות. יום כיפורים אינו נזכר מחוץ לחמשת חומשי המקרא, ובספר החיצוני הנקרא מגילת המקדש [4], יום הכיפורים הוא יום המיועד לטיהור המקדש בלבד. אין במגילה האמורה ולו רמז אחד לרעיון התשובה והכפרה הידוע כיום. כך או אחרת, אופיו של יום הכיפורים בזמן בית המקדש היה שונה בתכלית מהידוע לנו כיום [5]. אז, עיקר היום נסוב על עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, וכיום עבודת הסליחה מוטלת על כתפיו של כל אחד ואחד מאיתנו.

הרמב"ם מסכם את אופיו של היום בעקבות חז"ל באופן הבא: "טעמו של הציווי על צום כפור ברור גם כן: לתת את דעת התשובה. והוא היום שבו הוריד אדון הנביאים את הלוחות השניות ובישׂר להם שנסלח חטאם הגדול. ואותו יום נעשׂה לנצח יום תשובה ועבודת ה' צרופה. לכן הורחק ממנו כל עונג גופני (מצוות העינוי) וכל מאמץ להשׂיג תועלת גופנית (איסור המלאכה), כוונתי לעשׂיית מלאכות, ומצטמצמים בו באמירת הווידוּיים, כלומר, בהודאה בחטאים ובתשובה מהם" [6].

התפיסה הרווחת במחקר כיום הינה שהאופי המוכר של יום הכיפורים, עוצב בידי חז"ל, בעיקר לאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה), והוא מרוכז במספר משניות בפרק השמיני של מסכת יומא (היום, כלומר, יום כיפור). שאר פרקי המסכת האמורה, מוקדשים כולם לעבודת הכהן הגדול במקדש על כל פרטיה ודקדוקיה. אבל ליום כיפור קשורה גם מסורת אחרת תמוהה מאין כמותה.

המדובר בחיפוש בת זוג כדברי המשנה, דווקא ביום הכיפורים:

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות, וחולות בכרמים מי שאין לו אישה נפנה לשם" [7]. היתכן כי דווקא ביום קדוש זה תחוללנה נשים בכרמים, בלבוש לבן בכדי ללכוד בת זוג פוטנציאלי? זאת ועוד. המשנה משווה בלי משים בין בגדי המחוללות בלבן, לבין לבושו של הכהן הגדול שהיה אף הוא לבוש בבגדי לבן בזמן עבודתו המפרכת בקודש הקודשים. הדבר מזכיר באחת את הארוע לאחר מלחמת האחים בין שבטי ישראל לשבט בנימין, בגין מעשה פילגש בגבעה [8], שבו נמחק כמעט שבט זה מהעולם. העצה שהייתה אז בכדי להציל את השבט מכלייה מוחלטת מובאת בפסוקים הבאים:" יט וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה--וּמִנֶּגֶב, לִלְבוֹנָה.  כ ויצו (וַיְצַוּוּ), אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר:  לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים.  כא וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִין" [9].

[בתמונה: חג הכרם בקיבוץ עין השופט, 1944; באדיבות ארכיון עין השופט]

בפשט הדברים האירוע התקיים בתחילה דווקא במשכן שילה, על רקע חג חקלאי קדום, היות ורק במקום פולחן מקודש ניתן לבטל את החרם שהוטל על נישואין עם בני ובנות שבט בנימין. דרך אגב, האלמנט של חטיפת אישה לנישואין קיים גם כיום בתרבויות שונות באפריקה, בגרוזיה ונהוג גם בעדה הצ'רקסית.

אם נחזור לנושא הנדון, הרי שהריקוד האמור ממשכן שילה, הועבר אחר כבוד סמוך לבית המקדש בירושלים, למרות שמקור החג הקדום שבעטיו היו יוצאים למחולות בכרמים הלך והתעמעם. בתלמוד הירושלמי יש חיבור בין ריקודים אלה לבין הכהן הגדול והלבוש הלבן שלבש במהלך עבודתו בקודש הקודשים ביום הכיפורים כדלקמן": הייתה בתו של מלך שואלת מבתו של כוהן גדול, בתו של כוהן גדול שואלת מבתו של מלך, הכעורות היו אומרות אל תיתן עיניך בנוי והנאות היו אומרות תן עיניך במשפחה" [10]. כלומר, הריקוד האמור הפעם סמוך לבית המקדש הקיף את כל הרבדים החברתיים כולל ביתו של הכוהן הגדול או של המלך. על מסורת של ריקוד זו לא נמצאה מחלוקת חכמים והיא כאמור שימרה מנהג של חגיגת חג קדום שסיבתו נשכחה אולם המנהג המשיך בימי הבית השני ואף שנים לאחר חורבנו.

אחרית דבר

יום הכיפורים - הן בעיצובו המקראי ובין בעיצובו הנוכחי - קשה לו להכיל מסורת של מפגשי בחורים ובחורות המחוללות בכרמים. לא רק שאין קשר בין הדברים, אלא יש כאן, לכאורה, סתירה מוחלטת בין היום המקודש למחול של נשים לשם מציאת זיווג. ההסבר היחיד שעולה על הדעת, לפחות אם המדובר אך ורק בימים עברו בו עמד המקדש על תילו יכול להיות ההסבר הבא: היות ובזמן המקדש עיקר עבודת יום הכיפורים הייתה מוטלת על כתפי הכוהן הגדול, או אז מפני שביום הזה האדם נקי וטהור יותר במחשבתו, על כן זה הזמן הראוי ביותר לחפש בו זיווג, שימשיך את השושלת של העם.

בניית התא המשפחתי דווקא ביום זה, אמורה לבנותו על בסיס עמוק וחסר פניות עד כמה שניתן, בהשראת היום הקדוש. בהקשר זה, יתכן שזאת גם אחת הסיבות שבתפילת מנחה של יום הכיפורים, קוראים במקרא את פרשת העריות (איסורי קירבה בין גבר לאישה), המגדירה כאמור עם מי אסור לבוא בברית הנישואין. קריאה זו נשארה אולי השריד האחרון למנהג הקדום של המחולות בכרמים של בתולות ישראל הלובשות לבן ביום הכיפורים, שנגוז ללא שוב.

[בתמונה: המחוללות בכרמים... למקור התמונה לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן] [לקובץ מאמרי יום הכיפורים, לחצו כאן]

מקורות

[1] משנה, מסכת יומא, פרק ח', משנה א'.

[2] ויקרא פרק כ"ג, פסוקים כ"ו-ל"ב; במדבר, פרק כ"ט, פסוקים ז'-י"א, בהתאמה.

[3] שם, פרק ט"ז.

[4] מגילת המקדש הינה המגילה הארוכה מבין מגילות ים המלח. המגילה היא חיבור הלכתי, הכולל נוסח משוכתב של חלקים מן המקרא. היא עוסקת במועדים ופרטי ההלכות של חגים ומועדים, מהם כאלה שאינם מוכרים לנו כיום.

[5] ראה -אליאור, ר. כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה — זיכרון ושכחה, דברים חדשים עתיקים, כרך א',האוניברסיטה העברית,תשע"א, עמודים 3 - 52.

[6] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ט (מהדורת שורץ).

[7] משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ח'; בבלי, מסכת תענית, דף ל"א, עמוד א' .

[8] ראה - אבי הראל, ייצור ידע, אוגוסט 2016, ט"ו באב חג האהבה? גרשון הכהן, ייצור ידע, נובמבר 2015, מפילגש בגבעה למלחמת אחים.

[9] שופטים, פרק כ"א, פסוקים י"ט – כ"א.

[10] ירושלמי, תענית, פרק ד', הלכה ז'.