[בתמונה: חקלאות באור הנר. צילום: קובי גדעון, לע"מ. הופיע לראשונה באתר 'הקיבוץ my net']

[לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

בתאריך 29 בספטמבר 2017 פרסם האלוף המיל' גרשון הכהן מאמר בכתב העת 'שביעי'. (ראו צילום המאמר למטה). אני מביא אותו כאן, כמות שהוא:

לא נותרו בארץ ישראל יותר מאלפיים חקלאים יהודים פעילים,  רובם עברו את גיל 60. מתוך המצוקה נחלצה למאבק קבוצת חברים, שהקימה יחד עמי, כיושב ראש בהתנדבות,  אגודה בשם אחי"ה – אגודת חקלאי ישראל הפעילים.

שלושה מוקדים עיקריים זוהו כמרכזיים לטיפול בהצלת החקלאות הישראלית:

• מחיר המים;
• מחיר העבודה;
• ופערי התיווך לתוצרת החקלאית.

פעילותנו החלה לפני למעלה משנה, ולא זכינו להתקדמות ממשית. המכשול העיקרי טמון בדומיננטיות הרעיונית של רעיון תחרות השוק החופשי, שבמצג שווא מצביע על החקלאים כאחראים ליוקר המחיה.

"אם חקלאות כאן מולדת כאן" הכריז לפני למעלה ממאה שנה איש רחובות משה סמילנסקי (ראו תמונה משמאל). גם במערב אירופה מובן כיום כי חקלאות היא הרבה מעבר לעוד ענף יצור למטרות רווח כלכלי. כאשר גרביים מסין זולות יותר, ניתן להצדיק כלכלית סגירת מפעל טקסטיל, במאמץ להעמיד במקומו מפעל אחר רווחי יותר. לא כך הדבר בהוויה החקלאית.

[תמונתו של משה סמילנסקי משמאל היא נחלת הכלל]

מראשיתו הושתת מפעלנו החקלאי על השקעות תומכות, שלא היה ביכולתו של החקלאי היחיד לעמוד בהן. אין לדמיין את אפשרות יסודן של מושבות העלייה הראשונה ללא הגב הכלכלי והניהול הכולל של הברון רוטשילד, כפי שלא היה סיכוי כלכלי להקמת הקיבוצים והמושבים בעלייה השנייה ואילך, ללא הון לאומי כביר שתמך לאורך הדרך. מעניין להיווכח שבימינו דווקא שכננו הערבים מיישמים גישה זו בדביקותם במאבק על אחיזתם באדמת הארץ.

בקנאה ובהערכה רבה אני מתבונן בשכניי הדרוזים בצפון הגולן, הנאבקים על עיבוד כל חלקת אדמה בהשקעות תשתית הנראות בגלוי כעתירות משאבים. ההיגיון המניע אותם למאמץ זה אינו נובע ביסודו רק מחישובי עלות תועלת כלכליים.

גם במרחבי יהודה ובשומרון, ניכרות השקעות תשתית נרחבות לחקלאות הפלסטינית, במימון האיחוד האירופי, שאף הן רחוקות מחישובי כדאיות כלכלית.

במה שקשור אלינו לעומת זאת, מבלי שהוכרז ואולי אף בהיסח הדעת "הוטבלנו" כולנו בדת הרציונל הכלכלי, כאמת מידה ניהולית ראשונה במעלה.

גם בממדי השכלול והקדמה החקלאית מקור גאוותינו, עלולה לחול נסיגה. פריצת הדרך שפרצה החקלאות הישראלית - המוערכת בכל קנה מידה בינלאומי - הינה פרי מאמץ לאומי מתמשך אליו נרתמו בהתמסרות עילאית ורצופה, מיטב בניה של האומה. כיום המצב השתנה. גם באוכלוסיית הקיבוצים והמושבים אין יותר משלושה אחוז חקלאים ורובם אינם צעירים. בשורה חדשה לא תבוא כנראה מקבוצת  הפועלים התאילנדים.

שיר שכתב בני הבכור, יותם הכהן לפני כעשור  בשהותו כחייל באבטחת ישובים בבת עין. הוקדש לשדות החיטה של הלחם הישראלי:

החיטה צומחת שוב

כך התרגלה.

זה לא שבאמת אכפת לה.

והאדמה שלקחה יפים ממני וממך

תמשיך לקחת.

באדישותה

והגשם הראשון

שירד לפני יומיים

ובין ערביים תנשב הרוח

וחול וים

והאדם והאדם

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Christoph Kehl לאתר flickr]

אבל החיטה נעקרה

בנו עליה נדל"ן

לא תזרע עוד בדמעה

ולא ישירו את שירה

את הקמח יביאו מאמריקה

וגם את השלום

ואת הכסף ואת ההזדמנויות.

והאדמה מה יהא עליה?

תימשך אחר החיטה

אחר מי שעמל ודומע

אחר מי שחורש וזורע

ושמו לא אורי,

לא אחי הצעיר יהודה

את חלומם חלומנו טמנו בעפר

נותר רק אחד שאוהב את אדמתו

מוחמד, הוא חרש והוא

זרע

והוא קצר.

[תמונה זו נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי böhringer friedrich. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

נדרש חשבון נפש ותיקון ככתוב: "אתה תקום תרחם ציון...כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו"...

[לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן]