[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Khmer Rouge Tribunal (ECCC) לאתר flickr]
[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
לפניכם עבודה של עידו כפיר מאוניברסיטת חיפה, בנושא המרתק והשנוי במחלוקת של עד מדינה. סברתי שנכון יהיה להעלותה לכאן, לשימושכם.
[להורדת העבודה, לחצו כאן: עידו כפיר - עד מדינה]
מבוא
אחד הכלים היעילים שרשויות האכיפה נעזרות בו למלחמה בפשע הוא השימוש בעד מדינה. סעיף 54 לפקודת הראיות מגדיר מי הוא עד מדינה ואיזה אדם יכול להוות פוטנציאל לכך. הסעיף קובע שעד מדינה הינו "שותף לאותה עבירה, המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה"[1]. כלומר, עד מדינה הינו אדם ששותף לדבר עבירה שמסכים למסור גרסתו, המפלילה עבריינים, לרשויות בתמורה לקבלת טובת הנאה מהמדינה.
עדי מדינה הינו כלי בעל חשיבות רבה, שאמור לתת מענה לרשויות החוק במקום בו הם הגיעו למצב שהם מרימים ידיים. השימוש בהם מניב את התוצאות הרצויות ביחס למשאבי המדינה, והם מהווים סוג של 'קיצור דרך' בכדי לשים את ידן על מי שסומן כחשוד מרכזי[2]. אולם, ככל שאמצעי זה יעיל כך הוא מורכב, שהרי מדובר בעבריין שחותם על חוזה בעל ערך רב עם המדינה, וצריך להתייחס אליו במשנה זהירות תוך בחינת הדין הקיים[3]. בחתימת חוזה מסוג זה יכולות להתעורר בעיות משפטיות שצריך לתת עליהם את הדעת, למשל, משקל הראייה של עדותו של עד המדינה בבית משפט. לכן, השאיפה של הרשויות היא לחתום חוזה אמין ובלתי מפוקפק עימו, רק כאשר המשטרה הגיע למבוי סתום[4].
בחירתו של עד המדינה אינה מלאכה פשוטה, ומצריכה בדיקה קפדנית לגבי המועמד לתפקיד. רשויות השוקלות אם לתת לחשוד מעמד של עד מדינה צריכות לפעול לפי שיקולים מסוימים, הרלוונטיים למקרה הספציפי. במכלול השיקולים צריך להבין שעדי מדינה לרוב הם אנשים חלשים, חסרי מצפון, הפועלים משיקולים אנוכיים. מטרתם איננה בחשיפת האמת, והם אינם בגדר של "חוזרים בתשובה". המניע העיקרי שלהם, העומד מאחורי שיתוף הפעולה עם המשטרה, הוא חילוץ עצמם מהמצב אליו הם נקלעו[5]. עדי המדינה לוקחים בחשבון שבשל שיתוף פעולה עם המשטרה, הם חשופים לנקמה מצד גורמים עבריינים אותם הם מפלילים. לכן, המדינה לוקחת על עצמה להעניק הגנה לעדי המדינה, ולשם כך הוקמה בשנת 2008 הרשות לתוכנית הגנת עדים.
נשאלת השאלה, עד כמה יכול הציבור להכיל אמצעי זה מבחינה מוסרית? חשוב לזכור שבסופו של דבר מדובר בעבריין שפגע בחברה, ותמורת עדותו הוא "זוכה" לפטור מעונש לו הוא ראוי. בית משפט הצהיר בעבר את אי שביעות רצונו מקיומם של עדי מדינה, אך עם זאת קבע שישנו קושי רב בשמירה על החוק ללא עזרתם[6]. לא פעם נוצרו בעיות משפטיות שגרמו נזק גדול למדינה, או לעד, בעקבות תקלות שונות, כמו חוסר ידע של הדין, או אי הבנה של אחד הצדדים. בכדי שהעד יהיה יעיל צריך שכל ההליך עימו יהיה ראוי ומדויק, החל מגיוסו שכרוך בחוזה המוגן בדיני חוזים, דרך עדותו בבית משפט שחייבת להיות אמינה, ועד קבלת טובת ההנאה בסוף התהליך.
העבודה תעסוק בהיבטים המוסריים והמשפטיים של עד מדינה כפי שהוא פועל כיום. החלק הראשון יעסוק בהתפתחות ההיסטורית של עדי מדינה. החלק השני יעסוק בגיוס העבריין לתפקיד עד מדינה על פי הדין הקיים. החלק השלישי יעסוק בהיבטים משפטיים המשפיעים עמוקות על אופן הפעלתו של העד. החלק האחרון יעסוק בצורת ההגנה שמקבל עד המדינה ממפעיליו, תוך דגש על הרשות להגנת עדים.
ראשי הפרקים של העבודה
- - מבוא. עמ' 3-4
- - היסטוריה של עד מדינה. ע' 4
- - גיוס עד מדינה. ע' 12-8
- - ההיבט המשפטי. ע' 13
- - הרשות להגנת עדים בישראל. עמ' 30-16.
- - סיכום ומסקנות. עמ' 32-31.
- - מקורות. עמ' 33-34
ככל שהתקדמתי בקריאת העבודה התרשמתי שהכותב אינו מבין הרבה בסוגיית עדי המדינה. התפלאתי מאד, כשקראתי בסיפא שמדובר בשוטר העובד ביחידה העוסקת בעדי מדינה.
הסוגיות שהוא מעלה הן סוגיות מלאכותיות. למשל, הסוגיה המוסרית. אין ספק, שמבחינה מוסרית עדיף לא להעמיד לדין עבריין זוטר או שחלקו בעבירה קטן, כדי להעמיד לדין עבריין בכיר שהוא העבריין המרכזי בעבירה הנחקרת. כך גם הסוגיה המשפטית. המחוקק ובית המשפט הכריעו כבר מזמן כי מדובר בפרקטיקה שאין לה תחליף בחקירות רבות. ברור שבחינת המועמדות של עבריין לשמש עד מדינה, לרבות בחינת מהימנותו והראיות שהוא אמור למסור, היא חלק מהעבודת החוקרים. גם המשפט המסכם בעבודה: "…ולכן חשוב מאוד שהמשטרה והפרקליטות ישכילו היטב ולא התפתו לפני שהם מביאים אדם אינטרסנט שפגע בציבור לשירות החוק" הוא קלישאה חבוטה. כך, גם בחינת עניינים אלה בבית המשפט. אז מה חידש כאן הכותב?
ברור, שהמשטרה והפרקליטות צריכות לעשות את עבודתן היטב בכל הקשור לחקירות, ולא רק בסוגיית עדי המדינה. אך מכאן ועד הפסאודו-סוגיות שהכותב מעלה – המרחק רב.
בקושי מתאים לעבודה בתואר ראשון להדיוט שלא מכיר את המשטרה מקרוב. בוודאי לא לעבודה לתואר שני ובמיוחד כעבודת גמר.