[לכתבה המלאה בעיתון הארץ, לחצו כאן]
[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תפיסה ותפיסה חברתית ומשמעויותן, לחצו כאן]
בעידן של קטרזיס עולמי בתחום ההטרדות המיניות, כשכמו בתכנית ריאליטי, כל יום מצמיח לנו מקרי הטרדה מינית חדשים, וכאשר חזקת החפות (קרי, הקביעה ש"אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו") התבטלה בפני הטריבונל הציבורי (עכשיו כולנו שופטים...), אנחנו עומדים לעתים מבולבלים: מה אמת ומה חדשות מזויפות (Fack News)? מתי מוציאה אישה דברים מכאב ליבה, ומתי מדובר בסגירת חשבונות מגמתית?
ניקח כמקרה בוחן את התלונה של דנה וייס על גבי גזית. וייס, הפרשנית המדינית של חדשות 2, טענה כי שדרן הרדיו גבי גזית הטריד אותה מינית בעבר, כשעבדו יחד באותה מערכת. בציוץ בטוויטר ציינה וייס כי גזית נהג לנשק אותה על פיה, מבלי לבקש את אישורה. גבי גזית הכחיש מכל וכל. איך נדע אם יש משהו בהאשמות הללו?
בצר לנו, אנו יכולים, למשל, להישען על תאוריות מתחום הפסיכולוגיה החברתית, שמנסות לתת מסגרת להבנת התהליכים אשר אנשים עוברים, בניסיון להשיג אינפורמציה על תכונותיהם הקבועות של אחרים, על מטרותיהם ועל המוטיבציות שלהם.
כזו היא תיאורית הייחוס הסיבתי (Causal Attribution) מ- 1967, של הרולד קלי (2003-1921; פסיכולוג חברתי אמריקני, ששימש פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, בלוס אנג'לס), ראו תמונה משמאל), .
[בתמונה משמאל: הרולד קלי. למקור התמונה, לחצו כאן]
קלי טען שיש שלושה מדדים, לפיהם נוכל לעתים לדעת, אם האדם - נשוא התלונה - אכן פעל מתוך מניע פנימי (במקרה שלנו, הרצון להטריד מינית) או שדווקא השפעות סביבתיות גרמו לה לסיטואציה, להצטייר כפי שהצטיירה. הוא כינה אותם: עקביות, קונצנזוס ו- ייחיודיות או מובחנות:
- עקביות: האם המטריד, לכאורה (במקרה שלנו), הטריד את המתלוננת במקרה בודד (עקביות נמוכה) או שמדובר בדפוס התנהגות קבוע (עקביות גבוהה)?
- קונצנזוס: האם דפוס ההתנהגות של המטריד, לכאורה, הוא ייחודי ביחס לסביבה (קונצנזוס נמוך); או שגם אחרים נוקטים באותו דפוס התנהגות? (קונצנזוס גבוה)
- ייחודיות / מובחנות: דפוס ההתנהגות של המטריד, לכאורה, הוא ייחודי, ביחס למתלוננת (ייחודיות נמוכה); או שקיים מידע, לפיו המטריד לכאורה, עשה את המעשה גם לאחרות/לאחרים?
על פי קלי, נוכל לדעת לבטח, שהבעיה היא אישיותו של האדם ולא נסיבות סביבתיות שגרמו לסיטואציה, כאשר:
- העקביות במעשיו של המואשם גבוהה: האירוע לא היה חד פעמי.
- הקונצנזוס נמוך: המתלוננת לא האשימה אחרים בדפוס ההתנהגות הזה.
- הייחודיות של המעשה נמוכה: מתלוננות אחרות צצות ועולות בעקבות המקרה הראשוני.
ניתן להוסיף לתיאוריה של קלי, כי הסעיף האחרון - מתלוננות שצצות בעקבות התלונה הראשונית - הוא 'כלל אצבע' שמהווה את המנבא האמין ביותר לנכונות התלונה. אבל הוא מחייב, לעתים, סבלנות, שכן, לא תמיד נחשפות מתלוננות מיד אחרי המתלוננת הראשונה. התהליך הזה יכול לקחת זמן...
[להרחבה בנושא כללי אצבע, לחצו כאן]
במקרה שלנו נראה שדנה וייס מייחסת לגבי גזית התנהגות סדרתית כלפיה (עקביות גבוהה); לא ידוע לנו על אחרים בסביבתה שהתנהגו אליה בצורה דומה (קונצנזוס נמוך). בנוסף, יממה אחרי חשיפתה של וייס, נחשפו כבר שלוש נשים נוספות שמחזקות אותה (יחודיות נמוכה) ...
ובכן, רבותי השופטים, לפחות על פי תיאורית הייחוס הסיבתי (Causal Attribution) של הרולד קלי, דומה שיש ממש בתלונתה של דנה וייס!
[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תפיסה ותפיסה חברתית ומשמעויותן, לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
אם זה צדק, זה צדק של ככרות
מחול השדים מתרחש מעת לעת כמעט על-פי תסריט שנכתב מראש. מאי-שם צצות "תלונות" כמו על-פי תזמון שנקבע בידי מחזאי מוכשר – והחגיגה מתחילה כולם רוצים לראות, כמו בימי הביניים, בראש הנערף מתגלגל לתוך הסל המגואל בדם…
▪ ▪ ▪
כיכר העיר הפכה למקום הכי סואן במקומותינו. לשם גוררים "חשודים" כדי לסרוק את בשרם במסרקות ברזל; ולשם גם מגיעות ה"תלונות" על הטרדה מינית או התנהגות מינית בלתי מוסרית, שתחילתן בראיונות עיתונאיים או בשברי רכילות ברשתות חברתיות.
המערכות הציבוריות הממוסדות צריכות לעשות חושבים ולהתעשת נוכח הצבעת אי האמון בהן. כי עקיפת שלטון החוק ובחירה בביוש פומבי מסוכנת להגינות, לצדק ולכבוד האדם.
הביוש ברשתות החברתיות – לא מושתת על הוכחות מעבר לכל ספק סביר, לא מכיר בחזקת החפות ולא נותן לחשוד המואשם הזדמנות סבירה להגן על עצמו.
בדיוק כמו שהביוש הוא בלתי נסבל כשהוא נעשה לחושפת הטרדה מינית או אחרת – כך הוא מסוכן כשהוא נעשה למי משנטען נגדו שנהג באופן לא ראוי ולא מוסרי.
אחד ההישגים הגדולים ביותר של העידן המודרני הוא שבירור האחריות למעשה פלילי יתבצע רק בהליך משפטי יסודי, שמאפשר לנאשם הזדמנות להוכיח את חפותו.
הזכות להליך משפטי הוגן היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. היא מבטיחה את כבוד האדם, ובתוך כך את החירות, השוויון, הפרטיות ושאר ערכי היסוד. חולשתו של ההליך המשפטי מצד אחד (סחבת, יתרון לבעלי ממון, פרוצדורה אינסופית) ותקשורת ההמונים מצד שני, חברו יחד והחזירו אותנו לשיטה מסורתית של ביוש פומבי.
שיטה זו, אף שלפעמים נדמה שהיא מבטיחה צדק, היא נטולת כל איזונים ובלמים, והיא כוחנית וייצרית בלי סייגים.
לפעמים מי שנתלים על ידי ההמון אכן נהגו באופן מעורר דחיה; אבל ההליך עצמו כל כך מסוכן – שלא ברור שהוא מצדיק את התוצאה הספציפית במקרה מסויים.
רשויות אכיפת החוק בכל הרמות צריכות לעשות חשבון נפש יסודי.
כדי לחזק את שלטון החוק, ואיתו את זכויות האדם וערכי היסוד חייבים להקל על חושפות התנהגות מינית מטרידה – לפנות אל מנגנוני המשפט הממוסדים.
המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט צריכים להתעורר. ובמקביל גם אנחנו, הציבור, צריכים לחשוב על ה"איך" ולא רק על התוצאה הסופית.
כשם שאנחנו דורשים – בצדק – מבעלי הכוח להתפטר כשהם נתפסים מקלקלתם, כך אנחנו צריכים לדרוש מעצמנו למצוא את הדרך לעשות צדק בלי לותר על כבוד האדם, חירותו ושאר ערכי הליבה שלנו.
הדרך לא תימצא ביום – אבל צריך לצאת לחפש אותה.
ביוש ברשתות החברתיות המועצם בתקשורת הופך לצונאמי של השמצות והשפלות – לא יכול להיות התשובה.
הטענה ש"ה"שיימינג" כנגד כל חשוד מוצדק בעיקר בגלל המסר הערכי הגלום בו: אדם שביזה והשפיל נשים, ראוי שיהיה מבוזה ומושפל בעצמו", הוא הבעייתי.
האם מוצדק לעודד "חיסול חשבונות" בפייס או בעיתונות במקום להסתמך על ממצאי רשויות אכיפת החוק?.
מלכתחילה, הקונספט לפיו העיתונות הממוסדת יכולה לפרסם כתבות על אדם ללא משפט, הוא בעייתי ואפור מצד עצמו ולעניות דעתי אסור להצדיק אותו.
עכשיו נקבעה נורמה חדשה: כל אחד יכול לפרסם הכפשה מלוטשת בפייסבוק ולהרוס חיים של אדם ומשפחה.
הרי יש לנו את "תלייני הפייסבוק" וכבר אין צורך בשופטים…כולם הפכו לנו פתאום למומחים !!!
ה"שיימינג" מתגבר בקלילות מדהימה על כל הסייגים והבלמים החוקיים, ניתן לבייש גבר רק על פי ציוץ של אישה, גם כאשר חלפה תקופת ההתיישנות של המעשה וגם כאשר המתלוננת כבשה את תלונתה שנים רבות ואין לה כל ראיה תומכת או מאמתת לציוצה…
וכך אנו מעודדים "משפט פומבי" ללא יכולת אמיתית להתגונן, בלי חזקת החפות, בלי ביקורת, בלי חקירה נגדית, בלי השוואת עדויות, בלי בדיקות של המשטרה, בלי דרישת ראיות מינימלית, בלי כל המוסדות והמנגנונים שמבטיחים לנו, אזרחי המדינה החופשית, משפט צדק ששואף להוציא את האמת לאור. זה מסוכן !!!
אני חייב להודות, מיד כאשר פורצת הפרשה התורנית, אני שהורגלתי להתלהב מהאשמות, מהעלבונות והכתישה הקרה והמחושבת של כל אדם חשוב או סלב. לא הצלחתי לגייס מתוך עצמי רגע אחד של אמפטיה עבורם… ונבהלתי מעצמי.
חשתי איך ההמון השועט קדימה למרגלות הארמון סוחף אותי עמו במצהלות, שאגות, קללות ויריקות, מיידה תפוחי אדמה, עגבניות ובצלים על העגלה בתוכה מובל הנידון התורן למוות ואין נחמה עד שראשו ניתק מן הגוף ונחבט בסל הקש.
זהו עכשיו אפשר להתפזר הביתה. כל אחד לעיסוקיו… מה יש לדבר, נחרדתי!!!. מעצמי… מאכזריות ההמון…
הפרשות האחרונות הם סיפור של תהליך אנתרופולוגי מרתק, בו נעשינו כולנו חיות, יותר מאשר אירועים משפטים/מוסריים המבקשים לברר את מידת אשמתו של הכוכב התורן אל מול החשדות המוטלים כלפיו. חשוב לזכור, כשצובטים אותו, בטח כואב לו ולמשפחתו…
אנחנו אמורים להיות טובים יותר. צריכה להיות בנו נשמה יתרה…חמלה
אם זה צדק, זה צדק של ככרות !!!