[בתמונה: חילוץ מוסק של יחידת חילוץ ערבה]
אלעד סקר הוא חבר מושב עין יהב בערבה. מרצה מבוקש לתחומים של קבלת החלטות בחברות ובארגונים. שימש במשך שנים רבות כמפקד יחידת החילוץ 'ערבה'. הוביל משלחות סיוע לחו"ל. זכה באות הנשיא למתנדב בשנת 2010.
* * *
חורף. חושך. קור כלבים וחשש לשיטפונות. טלפון ממנהל פנימייה ממרכז הארץ: "שלום, חסר לי ילד. נער בן 14 נותר בטעות בנחל צין במהלך טיול". צוותי חילוץ , כלבנים, פרשים ומסוק. כולם מחפשים. בינתיים קריאה בקשר – נחל צין התחיל לזרום…"
מהר מאוד הבנתי שיש לנו פחות משעתיים לאתר ולחלץ את הנער!
עוד ועוד כוחות זורמים לשטח. כולם לבושים במעילים כתומים, המון ציוד, לחץ ואדרנלין. על כל הרכבים יש צ'קלקה – אור כחול מהבהב של משטרת ישראל.
אנחנו לא מצליחים לייצר הצלחה. תחושת תסכול באוויר, כולנו ממוקדי מטרה ונחושים לעמוד באתגר.
בשלב הזה יש טוויסט בעלילה: שני ותיקי יחידת החילוץ, מדור המייסדים, עוזי ואיזי מגיעים לשטח. הם קבלו את הס.מ.ס: "כולם להגיע לחילוץ", לקחו את הזמן, שתו קפה שחור וארגנו את הטרקטור לריסוס של הבוקר. חלפו להן שלוש שעות והחילוץ לא מסתיים… נכנסו לטנדר הישן, אין להם מעילים כתומים, אלא מעילים של אחת מחברות הזרעים, אין להם צ'קלקה כי הם נוסעים 80 קמ"ש על כביש הערבה – דור המייסדים.
הם מגיעים לשטח, נגשים אלי ומבקשים משימה ואני עושה טעות ניהולית ממדרגה ראשונה: "חברה אני בלחץ, אין לי קשב אליכם, אתם רוצים לעזור? לכו, לכו תעשו קפה לחבר'ה.."
קפה לחבר'ה? השניים נעלבים עד עמקי נשמתם.. הסגן קורה לי – אלעד, מדובר על ותיקי היחידה – תן להם משימה. טוב, אני מתרצה. כנסו לטנדר ותסרקו את דרך הג'יפים האדומה במרכז נחל צין עד עין צין וחזרה (משהו כמו 2 ק"מ…) אני משתף אתכם שבקטע הזה כבר חיפשנו מכל הכיוונים: ברגל, ברכב, עם פרשים ואפילו המסוק המשטרתי עבר שם.. אך ללא הועיל. אחרי חמש דקות אני שומע ברשת הקשר ולא קולט: " ערב טוב לכל יחידת החילוץ מה שלומכם הערב?".. הסגן עונה בקשר – זה אירוע מבצעי, דברו קצר. רות הישר קיבלנו – הנער אצלנו! שימשיכו לחפש אני אומר לסגן. אבל המפקד הם מצאו אותו.
את מי?
את בן לולו.
איפה?
על הדרך האדומה – אוי לבושה.
הטנדר של איזי ועוזי חוזר אלינו לחפ"ק. הם יוצאים ממנו והולכים לכיווני כשביניהם הנער המקסים בן לולו.
הם מגיעים אלי ואומרים: " המפקד, עשינו לך קפה"
אני ממלמל כמה מילים על חשיבות הוותיקים בארגון ושואל את בן לולו:
תגיד מה קרה?
היינו בטיול, הכל היה מצוין ואז הייתי חייב לעשות פיפי, התביישתי ולכן התרחקתי מהקבוצה, עשיתי פיפי מאחורי סלע וכשסיימתי הסתובבתי ולא ראיתי אף אחד. ישבתי על הסלע והתחלתי לבכות. חלפו המון שעות, הם מצאו אותי וזה סוף הסיפור.
[למקור התמונה משמאל, לחצו כאן]
מה סוף הסיפור? לא ראית את כל יחידות החילוץ שחיפשו אותך? מסוק, פרשים, רכבים וצ'קלקות?
לא, לא ראיתי.
אז מה ראית?
אני ראיתי משטרה.
נו? ומה הבעיה עם המשטרה? אנחנו מתנדבים במסגרת המשטרה..
לפני מספר חודשים היו לנו עימותים עם כוחות המשטרה בעקבות הפגנות החרדים בירושלים. בסיומן כינס אותנו ראש הישיבה ואמר:" אנחנו לא מתעמתים יותר עם שוטרים, מהיום והלאה אתם רואים משטרה – נתקו מגע!" אז ניתקתי… ואחרי מספר שעות הגיעו שני חבר'ה בלי מעילים כתומים, בלי כריזה, בלי צ'קלקה וקראו בן לולו. אמרתי מה.
וזה הסיפור על בן לולו והצ'קלקה שמזכיר לכולנו שאפשר לעמוד עם שתי רגליים על הקרקע בצניעות ובענווה, אך יחד עם זאת לכוון לשמיים ולהגיע לשם.
נהדר