תקציר: חרף העובדה כי יצחק היה פעיל פחות מהאבות האחרים, בנושא ירושת הארץ הוא המשיך באופן ישיר את פועלו של אברהם, וביתר שאת. בנוסף, יצחק מלמד אותנו לקח שיושם החל מתקופת העלייה הראשונה ואילך משנת 1882. אסור להיכנע לגורמים שליליים בשולי החברה המשפיעים על חיינו, או הרוצים להרוס ולעקור את היישוב היהודי באשר הוא שם בארץ ישראל. אם נכנעים לאותם כוחות שליליים, ידם תהיה על העליונה. יש לעמוד איתן כנגדם ולחולל חברה וסביבה מוסרית וצודקת, בניגוד לחברה כוחנית ולא מוסרית מכל סוג שהוא.

עודכן ב- 24 בנובמבר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

פרשת תולדות בספר בראשית עוסקת במאורעות שונים בחייו של יצחק. ככלל, המקרא מקמץ במידע אודות מהלך חייו, וממקדת אותם בפרשת וירא סיפור על עקדתו ובפרשתנו.

דוד צבי הופמן [1], כתב בפירושו לספר בראשית [2] אודות יצחק (ראו תמונת כריכה למטה משמאל) את הדברים הבאים:

"מכל מקום, יצחק אבינו נראה כפחות פעיל בתולדות האבות, פחות פעיל מאברהם אביו ופחות פעיל גם מיעקב בנו. אברהם היה זה אשר יסד תקופה חדשה.

הוא היה הראשון אשר קנה לעצמו אמונה צרופה באלוהים, ואשר לו נתנו הבטחות אלוהיות, לו ולזרעו אחריו. מן ההכרח אפוא שחייו יהיו מלאי מעש, ותולדותיו מסובכות ביותר. ואלו יעקב נועד לסיים את תולדות האבות ולקשור אותן עם תחילתן של תולדות עם ישראל. לכן גם חוויותיו שלו רבגוניות ומסבכות. לא כן יצחק, העומד בין שניהם באמצע. את האמונה הצרופה קיבל מאביו. כל תפקידו איננו אלא לקיים אמונה זו ולבצרה. וברי שתפקיד זה מאפשר התנהגות סבילה יותר. מראש עלינו להיות נכונים לשמע על אודותיו אך מעט חדש, אבל לראות בחייו מאורעות שיש בהם משום חזרה על מה שאירע לאביו".

בדומה לימיו של אברהם, כך גם בימיו של יצחק, פקד את ארץ כנען רעב כבד והוא חשב בשל כך לרדת למצריים. אך בעקבות הציווי של האל, שאסר עליו את המהלך לרדת למצרים, יצחק פונה לארץ גרר, ארצם של הפלשתים, בכדי לפתור את מצוקת הרעב.

בדומה לאביו מבקש יצחק מרבקה שתציג את עצמה כאחותו בכדי שלא ייהרג בגללה, אך ניסיון מרמה זה נחשף, ובסופו של דבר זוכים יצחק ורבקה ליחס הוגן ומפרגן, מאבימלך מלך גרר.

בעת שהותו בגרר, מצליח יצחק להתעצם כלכלית וצובר נכסים חקלאיים רבים לפי התיאור הבא: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו יהוה. ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו הפלשתים" [3].

עושרו של יצחק מנקר עיניים, עד כי הפלשתים מתחילים להרגיש מאוימים ופועלים לרסן את עושרו. הם עושים זאת בכך שהם סותמים את בורות מים שהוא שיצחק חפר למקנהו.

יצחק כאמור מוצא בארות מים לרוב ולכל אחת מהן הוא נותן שם ייחודי. במקביל שסותמים את בורות המים שנחפרו בעמל רב. לכאורה הדבר תמוה ביותר, הרי גם הפלשתים זקוקים למים הללו, ואם כן מדוע הם סותמים אותן? ומדוע יצחק מתעקש לחפור שוב ושוב ולקרוא להם בשמות?

אברבנאל ,על אתר, מפרש את חפירת הבארות וקריאת השמות כאות וסימן שיצחק, בהמשך לפעילותו של אברהם אביו, הוא הריבון בשטח ולא פלשתים, כדלקמן:" ...ואמנם לקיים מה שנאמר לו עוד כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, סיפר הכתוב עניין הבארות ויציאתו מגרר, ומה שהלך אליו אבימלך לבקש אהבתו כאלו הוא היה אדוני הארץ, ... ולא עוד אלא ששב וחפר הבארות אשר חפר אברהם וסיתמום פלשתים, וכדי להשתחרר עליהם יותר, קרא להם השמות שקרא להם אביו, להודיע שלא היו חדשים, אבל היה פותח הבארות אשר כבר סיתמום, וקורא להם בשמותם, שבכוח ידו היה עושה זה. וגם חפרו ומצאו באר מים חיים... ואף על פי שרועי גרר רבו על אותו באר... הנה עם כל זה נשאר הבאר ההוא עם רועי יצחק... וכן חפרו באר אחרת ועם שגם כן רבו עליו נשאר עמו וקראהו שטנה לשנאתם אותו; עד שכאשר חפרו הבאר השלישית לא רבו עליה, ולכן קרא שמה רחובות".

כלומר, בסופו של יום ובסיום המאבק, יצחק לא נענה לאתגר שהציבו בפניו פלשתים, ונאמן לאופיו הפסיבי, והוא עוזב את ארץ גרר, בכדי להימנע מעימות כוחני נוסף מול רודפיו. פעולה זו מתבררת בדיעבד כנכונה וראויה מצידו של יצחק. דווקא אז, כשחנה מחוץ לגרר, אבימלך מלך גרר חתם איתו על ברית [4].  מהתיאור המקראי קשה לדעת, האם מדובר כאן בברית צבאית או מדינית או כלכלית. הרושם המתקבל מהדיאלוגים שבין יצחק למלך גרר הוא, שברית זו הייתה מבוססת על ההכרות האישית בין השניים ותו לא.

המאבק על מקורות המים בתקופה המקראית משיק עד לימינו אנו. פיתוח משק המים באמצעים ובכלים חדשים ביישובים היהודיים בשלהי המאה ה-19, גרם בפועל למאבק ואלימות גופנית ומשפטית ארוכת שנים בין ערבים ליהודים. כך קרה למשל במושבה ראש-פינה שהוקמה בשנת 1882. לאחר שהמתיישבים היהודים בנו בעמל רב, בריכה ושוקת חדשות למעיינות שבשטח המושבה, מצאו לנכון בני השבט הבדווי ערב-א-זנגריה, אשר התגורר בסביבות המושבה וחסר מקורות מים משלו, לתבוע להלכה ולמעשה את הבעלות והשימוש במים, אשר הם שייכים לשבט לטענתו מקדמת דנא.

ההתנגדות של מתיישבי ראש-פינה היהודים לא הועילה. רועי העדרים של השבט הבדואי ניסו להשתלט ולכבוש בכוח הזרוע, את מאגרי המים, וכאשר העלו חרס בידם הם פנו וחיבלו במכוון בשטחי המרעה של המושבה. לאחר מריבות אלימות המוניות חוזרות ונשנות, בין אנשי השבט ושלוחיו לבין איכרי היהודיים של ראש פינה, פנו שני הצדדים אל ערכאות השלטון הבריטי, שלא צידד בטיעונים של יהודי המקום. היה זה מאבק אחד מני רבים שהתרחשו בארץ ישראל בין יהודים וערבים על השליטה במקורות המים מאז תקופת העלייה הראשונה ואילך [5].

אחרית דבר

חרף העובדה כי יצחק היה פעיל פחות מהאבות האחרים, בנושא ירושת הארץ הוא המשיך באופן ישיר את פועלו של אברהם, וביתר שאת. בנוסף, יצחק מלמד אותנו לקח שיושם החל מתקופת העלייה הראשונה ואילך משנת 1882.

אסור להיכנע לגורמים שליליים בשולי החברה המשפיעים על חיינו, או הרוצים להרוס ולעקור את היישוב היהודי באשר הוא שם בארץ ישראל.  אם נכנעים לאותם כוחות שליליים,ידם תהיה על העליונה. יש לעמוד איתן כנגדם ולחולל חברה וסביבה מוסרית וצודקת, בניגוד לחברה כוחנית ולא מוסרית מכל סוג שהוא.

[לאוסף המאמרים על פרשת תולדות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעשרה

• אוסף המאמרים על פרשת תולדות.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת תולדות באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 24/11/19

[1] דוד צבי הופמן היה ממנהיגי יהדות גרמניה בסוף המאה ה-19 וממנהיגיה של אסכולת הנאו-אורתודוקסיה. כיהן כראש בית המדרש לרבנים בברלין. 1843 – 1921.

[2] בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ'.

[3] שם, פרק כ"ו, פסוקים י"ב – י"ד.

[4] שם, פרק כ"ו, פסוקים כ"ו –ל"ב.

[5] ראה - קתדרה, רבעון לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 126, טבת תשס"ח, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, עמוד 192.