[תמונה חופשית שהועלתה על ידי LuAnn Snawder Photography לאתר flickr]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

כלב הבית הוא למעשה תת מין של הזאב. הוא שייך למשפחת הכלביים' הנכללת בסדרת טורפי היבשה. הכלב הוא בן לווייתו של האדם מזה אלפי שנים' ומעדויות ארכאולוגיות' פרה-היסטוריות, ניתן להסיק בוודאות גדולה, שהוא בין  בעל החיים הראשונים שבויתו בידי האדם. כיום קיימים מאות זנים של כלבים - שטופחו לצרכים שונים של האדם - כדוגמת כלבי רועים, כלבי ציד, כלבי מחמד ועוד. הכלב נפוץ בשירות האדם בגלל מכלול רחב של תכונות הקיימות בו, כדוגמת: נאמנותו, חושיו המפותחים, סבלנותו ונטייתו לקבל מרות. לכן, אין פלא כי הכלבים תופסים את המקום הראשון בין כלל בעלי החיים המבויתים בתפוצתם הכלל עולמית .

תפוצתו הרחבה של הכלב בחיי האדם, לא פסחה על המקורות היהודיים, והוא נזכר עשרות פעמים הן במקרא והן בספרות חז"ל[1]. אולם, בחלק לא מבוטל ממקורות אלה היחס לכלב איננו חיובי במקרה הטוב, ושלילי במקרה הרע. בפעם הראשונה, נזכר הכלב במקרא בזמן מכת בכורות קודם יציאת מצרים: " ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְהוָה:  כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם.  ה וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה.  ו וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף.  ז וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ, וְעַד-בְּהֵמָה--לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה, בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל"[2].

על פי הפרשנות הרווחת על אתר, מכיוון שהכלבים לא הפריעו בזמן יציאת מצרים, הם זכו לשכר בדמות האכלתם בבשר טמא כדלקמן:" וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ"[3].

אולם המקור המקראי החריף ביותר כנגד הכלבים הוא האיסור הגורף להביא מחיר כלב כקרבן כדלקמן: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקיך לכל נדר כי תועבת ה' אלוקיך גם שניהם" [4].

בפועל, הכלב נתפס במקרא כבעל חיים טמא, שכל אזכור שלו יש בו סוג של זלזול, כפי שמוכיחות הדוגמאות הבולטות הבאות: "ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך אעברה נא ואסירה את ראשו"[5] , "ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות ויקלל הפלשתי את דוד באלוהיו"[6], ועוד דוגמאות נוספות שבסיסם אחד – הכלב נתפס בחשיבה המקראית  כחיה בזויה.

זאת ועוד. כאשר המקורות  מנסים ללמוד התנהלות חיובית מעולם החי, מקומו של הכלב נפקד מהרשימה:" כאייל תערוג על אפיקי מים"[7], "צאן מרעיתי"[8], "מנשרים קלו ומאריות גברו"[9], " לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם"[10], ועוד דוגמאות רבות ונוספות שהכלב אינו מופיע בהן, ולא בכדי.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Malad Goyes לאתר flickr]

בתקופה ההלניסטית (מאות רביעית-ראשונה לפנה"ס), מראה קריאה בספרים החיצוניים כי הכלבים מצטיירים כמי שמתנפלים על עדרים, והם מוזכרים בנימה שלילית, כגון: "אל תהי ככלב בביתך"[11]. אולם הכותבים של הספרים החיצוניים מבחינים בין זאבים, כלבים וצבועים; ללמדנו, שיש שינוי מועט לטובה ביחס לכלב, לעומת הכתוב במקרא.

לקראת שלהי המאה השנייה לפנה"ס, אנו מוצאים הד לכך, העולה מהסיפור בהמשך למקור שהובא מספר בן סירא, על יהודה, שבאומץ רוחו הציל כלב מציפורני נמר שביקש לטורפו. בספר חיצוני נוסף, מסופר על טוביה שנשלח על ידי אביו לארץ מדי וכלבו הלך עמו וליווהו בדרכו לשם ובחזרה[12]. סיפור זה, ככול הנראה, משקף תופעה הולכת וגוברת של גידול כלבים בבית, לשמירה, או גם מטעמי אהבה ורגש כלפי חיות מחמד. 

המגמה השלילית כלפי הכלב ממשיכה גם בספרות חז"ל. כך אומרת המשנה אודות גידול כלבים באופן כללי וגורף: " אין מגדלין חזירין בכל מקום לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת"[13]. הפרשנות לכלל זה דווקא מעדנת קלות את היחס השלילי כלפי כלבים, היות וקשירת הכלב באה להגן על החברה ממינים של כלבים תוקפים. משמע, שאם הם לא תוקפניים מותר לכאורה לגדלם ללא הצורך בקשירה.

בהמשך הדיון התלמודי יש פירוט שמרכך עוד יותר את התפיסה הקשיחה של המשנה כדלקמן:" תנו רבנן: לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר, וקושרו ביום ומתירו בלילה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר: המגדל כלבים כמגדל חזירים"[14], כלומר באזור הגבול, יש היתר לגדל כלבים ואף להתירם מקשירתם בלילה.

איסור גידול של רוב סוגי הכלבים מחד גיסא, וקשירתם כל שעות היממה מאידך גיסא, עומד בסתירה להיתר של חז"ל לגידול חיות מחמד בבית כפי שעולה מהמקור הבא: "ר' ישמעאל אומר: מגדלים כלבים כופרין (ככול הנראה סוג מיוחד של כלב ננסי), וחתולים, וקופים, וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר (לנקות) את הבית" [15]. מכלל הן אתה שומע לאו. מכאן, שמותר לגדל סוג של כלב ייחודי בבית,שמתפקידו לנקותו, אבל, סוגים אחרים של כלבים, ככול הנראה, אין היתר לגדלם בביתו של אדם.

קודם שננסה לענות על השאלה המרכזית במאמר - מהיכן נובע היחס השלילי כלפי מין הכלב ביהדות - ברצוני להפנות את הקוראים  לעובדה לא ידועה, שיש בה חידוש עולמי. בבית הקברות העתיק בפראג - מקום קבורתו של המהר"ל המפורסם - מצויה לה מצבה שאינה נגישה למבקרים במקום, בהיותה לא במסלול ההליכה התיירותי המקובל. המדובר במצבה של קבורת כלבים, בדומה לקבר אחים המוני (ראה צילום משמאל), שהיא דבר, שלמיטב ידיעתי לא נמצא בשום בית קברות יהודי אחר בעולם, היות והכלב מוגדר כחיה טמאה.

[בתמונה משמאל: מצבה לציון קבורת כלבים, בבית הקברות העתיק בפראג. צילום: אבי הראל]

לפי המשוער, נקברו בבית העלמין הזה כלבים לא מעטים באותו מקום. ההשערה המחקרית אומרת[16], כי אצילים נוצרים במהלך ימי הביניים זרקו את גופות כלביהם המתים למתחם בית הקברות על מנת שיזכו למקום מנוחה הולם. היהודים שפחדו מהתגובה הנוצרית, הבינו את המוטל עליהם, וקברו כלבים אלה במקום, ואף הסמיכו מצבה במקום קבורתם.

גם לאחר שנים, שאימת השלטון הכנסייתי כבר התפוגגה, מתחם קבורת הכלבים לא פונה ונשאר עומד על תילו, בניגוד לכל הגיון הלכתי קיים. טרם נמצאה סיבה הלכתית הגיונית להשארת המצב כמות שהוא עד ימינו אנו.

אחרית דבר: המאמר הזה נכתב בהשראת הגילוי התופעה של קבורת כלבים בבית הקברות העתיק בפראג. כאשר בחנתי את המקורות השונים שרק מיעוטם הובא כאן מקוצר היריעה, עולה בבירור כי היחס הן של המקרא, והן של חז"ל לכלבים בכלל ולגידולם בפרט הוא יחס שלילי. מהיכן נבע יחס זה, ומדוע הכלב "זכה" ליחס שכזה, למרות סגולותיו הרבות? אין על כך תשובה נחרצת. יתכן כי היחס השלילי נקבע בתחילת תהליך הביות של הכלבים, כאשר הכלבים שוטטו עדיין בלהקות גדולות  מסביב ליישובים, תוך היזק התושבים ורכושם. רק לאחר מכן עם השלמת הביות הסופי שלהם,הם זכו לשדרג את מעמדם. לדעת שטיינזלץ[17] היחס השלילי לכלבים בקרב היהודים  נבע מכך שבניגוד לעמים אחרים בהם התפתח קשר אמיץ בין הציידים וכלביהם הרי שבקרב יהודים הציד היה נדיר משום שהוא מטריף את החיה הניצודה. כך או אחרת, כיום מעבר לשימוש ביטחוני רב היקף שנעשה בכלבים, הכלב זכה למעמד הראוי לו, והוא כאמור נחשב לחיית המחמד הנפוצה ביותר בישראל.   

מקורות