אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
דבריה של סגנית שר החוץ, ח"כ ציפי חוטובלי, עוררו שיח עלבונות מוכר, אבל, היה בו גם תיאור של מציאות ממשית.
נכון: ישנם יהודים אמריקאים שמשתתפים בארה״ב בנטל משימות הביטחון. כמובן שאלפי יהודים אמריקאים שהתנדבו לשרת בצה״ל, מתנדבים גם היום, ורבים אף שילמו בחייהם.
אבל אין להתכחש למגמה הכללית המאפיינת את חיי יהודי ארה״ב, כנהנים מחיי היציבות והחרות שארה״ב מעניקה להם, ורק מיעוט קטן מתוכם משרת במערכות המשטרה, הצבא ושרותי ההצלה, כמו מכבי האש.
לא בברור מידת המעורבות מדובר, וגם לא במידת חיי השלווה שמאפיינים את חיי היהודים שם. העניין הבסיסי לבירור בהזדמנות זו הוא עקרוני ומהותי, ונוגע ליסוד היסודות של משמעות התפנית שחוללה הציונות בחיי העם היהודי.
מהות התפנית הציונית
בנקודת ההתהוות של המהפכה הציונית - בראשית הדרך - מצוי הצופן הגנטי של הפער ההולך ומתרחב, בין יהודיי ארץ ישראל לבין יהודי ארה״ב. התפצלות הצירים הראשונה מובילה לשתי דרכים יהודיות אחרות:
נקודת הפיצול הראשונה
- אלה שעלו לארץ לפני מאה שנה, יחד עמם סבי וסבתי מצד אבי ואמי, בחרו להצטרף לפרויקט גאולה לאומה, בהירתמות למפעל ישועה, למען כלל ישראל.
- השכנים של סבי מישיבת מיר או של סבי השני מישיבת פרסבורג - שהלכו לאמריקה - הצטרפו לפרויקט ישועה פרטי.
עולם ומלואו מפריד בין שני הפרויקטים. מפעל - המוכוון לריבונות לאומית - מונע ביסודו על ידי ההתמסרות של הפרט למען רעיון לאומי. מפעל המוכוון למקסם את תקוות האדם הפרטי, מה שאמריקה הציעה וממשיכה להציע, ממקם את הפרט במקום אחר בחישוב צעדי חייו.
לא במקרה, גם הקרן החדשה לישראל מצד שמאל, וגם קרן תקווה מצד ימין, כל אחת בדרכה, מביאים מארה״ב את קוד הישועה הפרטית, ומנסים לטעת אותו בתודעה היהודית ישראלית. שתי המגמות זרות ביסודן למפעל הריבונות הציוני בארץ ישראל.
[בתמונה: דוד בן גוריון בחוג בית, ערב הבחירות לכנסת השישית, 1965. המקור: באדיבות לע"ם]
נקודת הפיצול השנייה
נקודת הפיצול השנייה היא בתפיסת היסוד של הגדרת הזהות היהודית, ביחס לחובת ישיבת ארץ ישראל. מרגע שנפתחה הדרך -במיוחד לאחר הצהרת בלפור - להתיישבות יהודית מאורגנת בארץ ישראל, ההתמסרות למילוי החובה לעלייה לארץ הפכה למצוות יסוד, כתיקון לחטא המרגלים, הנמשך מאז יציאת מצרים ועד עצם היום הזה.
הציונות העניקה - ביצירת האפשרות המעשית לקיים בפועל את מצוות ישיבת ארץ ישראל - לא רק מקלט בטוח ליהודים נרדפים אלא גם, ובעיקר, נתנה תוכן מחודש לאמירת חז״ל: "כל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלוה; וכל הדר בחו״ל, דומה למי שאין לו אלוה". התייחסות מעשית רצינית לאמירה זו הייתה הדגל שהניפו גם מנהיגי תנועות הפועלים, שהיו כביכול חילוניים. בהפיכת מצוות העלייה לארץ, והחיים המלאים בארץ, לציווי מעשי, הלך ונוצר יהודי חדש, שזהותו נבנתה על בסיס חובתו לארץ ישראל כציווי על.
יהודיי ארצות הברית - שבחרו להישאר בגולת הרווחה והחירות, למרות האפשרות שנוצרה לעלות לארץ המובטחת, הפכו את יהדותם יותר ויותר לרעיון מופשט, ״תיקון עולם״ שיכול להיות בכל מקום. אין להתפלא שהדבר חולל זהות דתית אחרת.
ההזדמנות שבדברי חוטובלי
דברי חוטובלי צריכים להיתפס כהזדמנות לברור כן ועמוק, בהתבוננות על הפיצול שחל מהתפצלות הצירים. במקום להיקלע לשיח עלבונות מוכר - שלא מחמיץ הזדמנות להיעלב, ולסחוט מחיר בשם העלבון - מנהיגי שתי הקבוצות היהודיות הגדולות, זו שבארץ וזו השוכנת בגולה, חייבים לשיח ברור, המוביל להמשגה נכונה ויצירתית של המציאות שהתהוותה.
לשם כך, נדרשת מנהיגות פוליטית בשיעור קומה רוחני, מהסוג של בן גוריון, שכבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, למד לעומק את פניה של יהדות ארצות הברית, והבין עד כמה מבחינתם, בהיותם מוגנים ונהנים מחרות מלאה, ארץ ישראל נתפסת כלא יותר מאופציית מקלט ליהודים ממקומות מצוקה, מה שלשמחתם לא שייך למצבם המשגשג. ראוי לעיין בשני טקסטים של בן גוריון המבטאים את מערכת המושגים הרוחנית, עמם צריך מנהיג ישראלי להגיע לברור עומק עם יהדות ארצות הברית.
במאמרו ״ישראל והתפוצה״, אב תשי״ז (עמודים 194, 196), כתב דוד בן גוריון: ״המסקנה ברורה. (את) אחדות העם היהודי, (ה)מושרשת בתודעה יהודית של כל העם. יש לקיים שלושה דרכים: (א) חינוך עברי, לשון משותפת...; (ב) העמקת חזון הגאולה המשיחי, שעמד במרכז ההיסטוריה היהודית, ומיצה את כל המאור האנושי שבתורת ישראל, החזון שהפנה עיני העם היהודי לעתיד, יצק בו עוז וגבורה לעמוד בכל המסות הקשות שפקדו אותו בדרכו הארוכה בגולה, ובישרה לו ישועה לאומית, קיבוץ גלויות וקוממיות במולדת הקדומים; ו- (ג) לשמר את הקשר, שבין יהודי הארץ ליהודי התפוצות.
בספרו ״כוכבים ועפר״ (ראה תמונת כריכה משמאל), במאמר, "מבצע דורנו ומשימתו״ (תשכ״ב), כתב בן גוריון:
ישראל - מימי משה ועד אחרוני הנביאים - הייתה שונה מכל העמים סביבה, ושוני ישראל לא היה כשוני העם היווני... ובניגוד לכל חכמי העמים בימי קדם, ציפו גדולי ישראל לעתיד, לאחרית הימים ... והם הנחילו לנו חזון הגאולה, שקיים אותנו בגולה והביא אותנו עד הלום... (עמודים 384-395).
״אנו מצווים על מאמצים דרוכים, ללא לאות, להמשכת קיבוץ הגלויות מארצות הדיכוי החומרי והמחנק הרוחני, וגם מארצות הרווחה והחירות, עד שיכונסו במולדת כל צמאי הגאולה...
... אנו מצווים על דבקות בחזון הנביאים, להיות עם סגולה ואור לגויים - ולשם כך, ניצוק דפוסי חברה חדשים, המושתתים על אחווה שותפות ועזרה הדדית, ונעשה מלאכתנו זו מתוך כיסופים משיחיים.״ (עמוד 400).
חלפו מאה שנה מאז הצהרת בלפור, והעם היהודי במקום אחר:
- מצד אחד בארץ ישראל מתבססת זהות יהודית אתנית מחוברת למקום, שממש אינו עוד רק ״עיר מקלט״.
- מצד שני יהדות ארצות הברית מתמודדת באתגרי זהות, שלא נודעו עד כה; ובריבוי הולך וגדל של נישואי תערובת. הגדרת הקהילה זקוקה למסד מחבר, מעבר לזהות האתנית. הסיפור הישן - שחיבר במשך מאות שנים בין התפוצות היהודיות בגולה - מיצה את כוחו.
זו הצומת, שבה נדרשת ונוצרת מנהיגות חדשה, שמולידה סיפור מסגרת חדש ורלוונטי. האם יש ביהדות ארץ ישראל פוטנציאל מנהיגותי בשיעור הקומה המתאים לאתגר זה?
ימים יגידו.
גרשון,
תודה רבה על (עוד) הארה.
חדות מחשבותיךך מאז ימי פומ לא השתנתה……
שא ברכה, כל טוב.