[ציור מאת N. C. Wyeth המתאר את הדו-קרב בין ארתור למורדר. התמונה היא נחלת הכלל]
[לאוסף המאמרים על משיח ומשיחיות, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 15 ביולי 2021
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
המלך ארתור הינו גיבור של מספר אגדות אנגליות מימי הביניים, שהפך למיתוס. יש היסטוריונים הסוברים שהמיתוסים על המלך ארתור מבוססים על דמות אמתית של מלך או מצביא בעל שם דומה שפעל באנגליה לאחר נסיגת הרומאים ממנה, בתחילת המאה ה-5 לספירה. למיתוס האמור על המלך ארתור קיימים מספר גרסאות. הגרסה הקנונית של המיתוס נכתבה במאה ה-15 על ידי סר תומאס מלורי[1] שאיגד את המיתוסים אודות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול לידי ספר המתאר את חייו מעלילות הוריו עד ליום מותו.
אגדת החרב באבן[2]:
ארתור גדל בביתו של סר אקטור, והאמין כי הוא אביו הביולוגי. המלך עצמו מת שנים אחדות קודם לכן, ובתקופה זו ידעה אנגליה סכסוכים מרים ושסעים עמוקים בין הפלגים השונים בממלכה. ברייס הארכיבישוף נושא תפילה ביום חג המולד, וביקש שייבחר מלך חדש על האי האנגלי. מיד בתום תפילתו נתגלה לעיניו חרב נעוצה בסדן המקובע על לוח אבן בחצר הכנסייה. על האבן הופיעה כתובת שהודיעה כי האיש אשר ישלוף את החרב מן הסדן יהיה מלך. כל האבירים ניסו את כוחם בהוצאת החרב מהאבן אולם כשלו במעשיהם.
[בתמונה משמאל: פסל שמציג את דמותו של המלך ארתור בשריון מימי הביניים. התמונה היא נחלת הכלל]
לאחר מכן, הגיע סר אקטור לחגיגות האבירים בלונדון בלוויית בנו, סר קיי, ובנו המאומץ, ארתור. סר קיי שכח את חרבו בבית ושלח את נושא כליו, ארתור, להביאה מן הבית. כשהגיע ארתור אל הבית ומצאו נעול, נזכר בחרב שבחצר הכנסייה ופנה לשם כדי להביאה. הוא שלף על נקלה את החרב מהאבן, והביאה לפני סר קיי, שזיהה אותה וטען בזכותה לכתר המלכות. אך סר אקטור דחק בבנו לגלות את האמת, והוא הודה כי קיבל את החרב מידי ארתור. ארתור התבקש להשיב את החרב לסדן שבחצר הכנסייה, ורק הוא הצליח לשוב ולשלפה ממקומה. המוני העם ורבים מן האבירים קיבלו את ארתור כמלך, והוא הומלך למלך על אנגליה. העלילה על המלך ארתור ממשיכה מכאן למחוזות נוספים אולם לעניינינו התקציר האמור יש בו די והותר.
ר' חיים ויטאל ואגדת החרב באבן
ההקדמה על המיתוס של החרב באבן אינה עוצרת רק בקרב האי האנגלי והיא נפוצה למרחקים, אחד מהאנשים שהושפע רבות מהמיתוס של החרב באבן הוא לא אחר מאשר ר' חיים ויטאל[3], תלמידו המובהק של האר"י[4] מצפת.
על פי הידוע, היו בר' חיים ויטאל שאיפות משיחיות[5], אולם הוא לא יכול היה לממשם ולהוציאם מהכוח אל הפועל. ויטאל התייחס באופן ישיר למשיחיותו הכושלת של שלמה מולכו[6], ואף העביר על מולכו ביקורת נוקבת, היות וזה האחרון השתמש בפרקטיקה של הקבלה המעשית שהביאה לכישלון שליחותו המשיחית וגרמה באופן ישיר למותו, כדלקמן:" קח ראייה מרבי יוסף ורבי שלמה מולכו שהשתמשו בקבלה מעשית ונאבדו מן העולם"[7].
בדומה למולכו, גם ר' חיים ויטאל רואה חזיונות משיחיים בדמיונו, אולם כאמור הוא יודע שאין בכוחו להוציאם לפועל. אחד החזונות המפורסמים של ויטאל מתבסס על המיתוס של עלילות המלך ארתור, כדלהלן:" וארא הר גדול וגבוה מאוד, והוא צור החלמיש...ואעלה על החומה המזרחית מצד קרן דרומי ואשאל מה היא העיר הזו? ויאמרו לי זו היא נינוה. ואחר כך אמרו לי זו היא רומי הרשעה...וארא כי מצד פנים של הכותל המזרחי היה שם תקועה יתד אחת ארוכה מאוד ובולטת לצד בתי העיר ומקומה היה במחצית גובה הכותל ממש. וחרב אחת הפוכה, חודה למטה נעוצה ביתד...ויאמר לי הנה החרב נעוצה בזו היתד מיום שנברא העולם עד היום הזה ושום אדם לא נגע בה מעולם...והיו אומרים שכל מי שהחרב הזו תגע בו אין לו תקומה כלל...ואקחנה בידי ויגידו לקיסר רומי...ויצו המלך לבקש אותי ולהרגני...וזרקתי החרב מידי אל תוך העיר ותנעוץ חודה למטה בקרקע ואברח ואבוא במערה..."[8] .
בדומה למלך ארתור, ר' חיים ויטאל הוכיח כי הוא ראוי להוביל מהלך משיחי, כאשר עלה בידו לאחוז בחרב, ששום אדם מאז בריאת העולם לא הצליח להוציאה מבסיסה פרט אליו. חרב פלאים זו, שר' חיים ויטאל שלף הייתה ידועה בציבור הרחב שכל מי שיגע בה אין לו תקומה, ורק ויטאל כאמור הצליח לגעת בה ולשלפה ללא פגע או נזק כלשהו.
אחרית דבר: אגדות המלך ארתור היו נפוצות בימי הביניים בכל רחבי אירופה. למרות שהמדובר ככול הנראה במיתוס, הרי מיתוס זה נחשב בחלקו לאמתי, עד כי יש חוקרים שטוענים שבסיס המיתוס אמתי ביסודו. למרבה הפלא, נמצא כי מיתוס זה הגיע עד למקובלי צפת במאה ה-16, כולל שימוש שנעשה בו על ידי ר' חיים ויטאל, כהוכחה לכוחו המשיחי. השילוב של האגדה על המלך ארתור ובין סיפורו של שלמה מולכו נקשרו בתודעתו של ר' חיים ויטאל כקשורים לעניין המשיחי. השלכת החרב בידי ויטאל בחזונו, מבלי שניזוק ממנה, מלמדת ככול הנראה שהוא זנח את הפן המלחמתי והצבאי המאפיין את מהותו של משיח בן יוסף. בכך מראה ר' חיים ויטאל כי הוא חולק על משנתו המשיחית של שלמה מולכו, שטען כי תפקידו של משיח בן יוסף, הוא צבאי במהותו, ועליו מוטלת החובה להילחם כנגד אומות העולם. ר' חיים ויטאל מציג כיוון מחשבה אחר האומר כי אין צורך במלחמה עולמית שכזאת(גוג ומגוג), אלא תופס את הגאולה המשיחית כתהליך מורכב ומשולב בו יגיעו אומות העולם להכרה רעיונית בעליונות עם ישראל ללא מלחמות ושפיכות דמים.
[בתמונה: אגדת החרב באבן. תמונה חופשית שהועלתה על ידי dolbex לאתר flickr]
[לאוסף המאמרים על משיח ומשיחיות, לחצו כאן]
מקורות
[1] סר תומַאס מַלורי - Thomas Malory, היה המחבר של הגרסה המקובלת עד היום אודות המיתוס על המלך ארתור, 1399 - 1471.
[2] ראה - תומאס מלורי, אבירי השולחן העגול, הוצאת מודן.
[3] הרב חיים ויטאל, ממקובלי צפת, ערך את קבלת האר"י, במספר ספרים רב, ונחשב לתלמידו המובהק. 1543 – 1620.
[4] רבי יצחק לוריא בן שלמה - האר"י הקדוש הוא גדול מקובלי צפת במאה ה־16 והוגה שיטה חדשה בקבלה הנקראת על שמו. 1534 – 1572.
[5] על חזיונותיו ומשיחיותו החבויה של ר' חיים ויטאל ראה מקורות בהערה 7.
[6] על שלמה מולכו ראה – אבי הראל, משנתו המשיחית של שלמה מולכו, ייצור ידע, 8.12.2017.
[7] ר' חיים ויטאל, ספר שערי קדושה, חלק ג', שער ו'. על כך ראה גם- אידל, מ. שלמה מולכו כמאגיקון,ספונות י"ח, תשמ"ה, עמוד 217; בנמלך, מ. שלמה מולכו, חייו ומותו של משיח בן יוסף, יד בן צבי, תשע"ז, עמוד 316.
[8] פיירשטיין, מ. ספר החזיונות- יומנו של ר' חיים ויטאל, ירושלים, תשס"ו, עמודים 90 – 91.
