[לכתבה המלאה של גלעד מורג ב- ynet, לחצו כאן]
[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן]
עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.
רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.
הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.
.* * *
ב- 3 בינואר 2018 ניצבה עירד מרציאנו צייגר בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בהפגנת יחיד קורעת לב, בהפגנת יחיד על שתלונתה נגד אלון קסטיאל בגין אונס, לא הוכנסה לכתב האישום. בזמנו, הייתה בין הראשונות להציף את המקרה, כאשר כתבה פוסט אנונימי בנושא...
תמונה לא פשוטה... יש בה המון כעס... אולם, כיצד נברר מה האמת? מדוע הפרקליטות לא כללה את תלונתה בכתב האישום??? האם הדרך החלופית של בִּיוּשׁ / שיימינג עדיפה על פסק דין מרשיע?
לדעתי, תופעת השיימינג מהווה ביטול מוחלט של כל מה שנבנה במשך מאות שנים בנוגע למשפט הפלילי, ושיבה לימים של צדק בכיכר העיר (לִינְץ'). בעת ההיא, הזירה הציבורית הינה בית משפט שדה, ואנשים היו נשפטים ומורשעים (ונענשים) ללא כל הליך הוגן וצודק. רוצה לומר, מדרון חלקלק שחברה נאורה איננה יכולה לקבל... זוכרים כמה שנים נדרשו להפסקת התופעה של משפטי המכשפות?
המשפט הפלילי התקדם מאד לאורך מאות שנים. טפח על טפח, פסיקה על פסיקה, חוק על חוק. זאת, תוך חיזוק העיקרון המרכזי שאחריות פלילית (אשמה) נקבעת אך ורק על ידי הריבון. קרי, המדינה, והיא בלבד, באמצעות מערכת אכיפת החוק, תחרוץ את דינו של אדם לזכות או לחובה, לְשֵׁבֶט אוֹ לְחֶסֶד.
כאשר העיקרון הזה מתמסמס בהינף מקלדת או מעל גלי האתר, כל המהות של המשפט הפלילי - שבבסיסה חקר האמת בהגינות - הופכת לאות מתה.
כדי להתגבר על הקלנה פומבית, המסורת היהודית חרצה לפני אלפי שנים "המוציא מחברו עליו הראיה" - נטל ההוכחה רובץ על הטוען טענה, עליו הן לשכנע בצדקת טענתו והן להוכיחה בראיות קבילות ומהימנות.
[בתמונה: עמוד קלון ושני אנשים נענשים בו בלונדון, בצ'רינג קרוס, ב-1808. התמונה היא נחלת הכלל]
בישראל על המאשימה מוטלת 'החובה לשכנע' את בית המשפט באשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, ולשם כך עליה להביא ראיות, קבילות, באיכות בעוצמה, שתניח ודאות, ולמצער הסתברות קרובה לוודאי, כי הנאשם ביצע את המעשה הפלילי המיוחס לו.
האם אנו כחברה יכולים לאפשר "עשיית דין עצמית" (מצב בו אנשים נעדרי סמכויות אכיפה מטעם השלטון עושים פעולות שיש בהן פגיעה באחרים או ברכושם, כנקמה פרטית או כדי להעניש מי שנתפשים בעיניהם כעבריינים)?
המתלוננת עשתה דין לעצמה ופגעה באלון קסטיאל, זוהי נטילת החוק לידיים, שאינה אלא התעמרות בחוק, זלזול בחוק והתעלמות ממנו. כל מי שנוטל את החוק לידיו נוטל לעצמו את הכוח – ללא זכות – להפר את החוק !!!
למה להניח שכל סוגי העבירות הן אותו דבר?
אנחנו יודעים כיום שיש הבדלים ניכרים בין פשע מאורגן (שבו העבריין הראשי לא ביצע ישירות שום דבר בעייתי, רק אמר למישהו כמה משפטים), בין רצח לבין אונס או הטרדה מינית. ברפואה תזונה זאולוגיה ועוד תחומים הבנו שיש צורך בהטרוגניות כדי לתת מענה אמיתי – לא כל האנשים אותו דבר , לא כל סוגי היצורים החיים אותו דבר לא כל סוגי המחלות אותו דבר . קודם אוספים את העובדות, אחר כך מסווגים, ורק בסוף מחלטים האם הטיפול הוא אותו טיפול בכל המקרים. זה ששני חולים מתלוננים על כאב בטן לא אומר שנעניק אותו טיפול לשניהם. אבל במערכת המשפט הסיווג הוא בעיקר לפי חומרת העבירה לאו דווקא לפי הקושי להתמודד איתה בכלים משפטיים.
בעבירות של "הטלת כישוף" ראינו שקל להעליל על מישהו דברים שלא עשה מעולם. ולמעשה מאז הגענו למסקנה שאין דבר כזה כישוף.
בעבירות של רצח – יש ראיות ושיימינג לא מחליף משפט הוגן
בעבירות של אונס – למרבה הצער לרוב מדובר במילה שלו נגד המילה שלה. המחקרים מראים שאין כמעט מתלוננות שווא מה גם שהמתלוננת עוברת מסע ייסורים לא פשוט, השפלה ועוד – במיוחד בחברות מסורתיות שמאשימות את הקורבן .
יש סוגים אחרים של פגיעה – כמו זיהום -או מאפיה או שחיתות – שגם בהם קשה לחבר את הפוגע לפגיעה – למרות שהפגיעה יכולה להיות קשה מאד. במקום לדרוש מאנשים שוב פעם להתאים את עצמם למערכת המשפט – צריך לבקש את הדבר ההפוך – לנסות לשנות את מערכת המשפט והענישה. כך שזו תתן יותר הגנה לנפגעים ופחות פריבילגיות לפוגעים.
אנחנו רואים גם בהפגנות כאלה, בקבוצות של נפגעים, גם במדדים של אמון הציבור במוסדות (כולל במשטרה בפרקליטות ובבתי משפט) ירידה באמון – על המערכת להרוויח את האמון של האזרחים בה ולשאול אם היא באמת מתקרבת לאמת ככל האפשר או רק נצמדת לתובנות מהעבר.