[בתמונה: איוב. ציור מעשה ידי בונט משנת 1880. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Léon Bonnat והיא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על פרשת וארא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

עודכן ב- 8 בינואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

פרשת וארא בספר שמות עוסקת בהמשך שליחותו של משה לפרעה לשם הוצאת בני ישראל ממצרים. התהליך המסופר כולל גם הנחתת מכות אלוהיות על פרעה וארצו, עשר במספר, זאת היות ופרעה כופר בהשגחת האל המקראי על העולם השפל.

בדברים הבאים, ננסה לעמוד על ארבעה הסברים בדבר חלות ההשגחה בעולם, זאת על פי הפרשנות של הרמב"ם לספר איוב במורה נבוכים.

בראשית דבריו מקבל הרמב"ם את ההשקפה כי ספר איוב אינה יצירה היסטורית אלא יצירה עיונית-תיאולוגית[1]. איוב וכול הקורות אותו - כולל הנאומים של חבריו - לא היו ולא נבראו, אלא הכול משל, כדברי חז"ל: "...איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה..."[2].

אחד המושגים הקשים המופיעים בספר הוא דמותם של בני האלוהים המופיעים בסיפור, ושל השטן, המופיע בו בשני מובנים שונים. ההתייחסות אל שני מושגים אלה היא שהמדובר באלגוריה מוחלטת - בני האלוהים - הכוונה לתהליכים המתרחשים בטבע, השטן הראשון - הוא המקרה ואילו השטן השני - הוא ההעדר המיוחד[3].

[לאוסף פרקי ספר איוב, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]

[בתמונה: השטן פוגע באיוב במחלת השחין. ציור בצבעי מים מעשה ידי ויליאם בלייק משנת 1821. התמונה היא נחלת הכלל]

פרשנות נוספת לשטן - שלא מופיע באיוב - היא הפרשנות הרואה בשטן את כוח הדמיון. המשותף לכול השטנים הללו הוא החומר. במקום שיש חומר יש מקריות ויש כר פעילות לדמיון ולהעדר המיוחד, או בלשון פשוטה יותר- מקור הרע והסבל האנושי נעוץ  בחומר: "...הסתכל בזה המשל והתבונן בו והעלה בידך ענייניו והבינם, וראה הדעת האמתית מה היא. ואחר כן זכר שבני האלוהים באו להתייצב על ה', ובא השטן בתוכם ובכללם...ואחר כן זכר שזה השטן הוא משוטט בארץ ומתהלך בה..."[4] . לאחר מכן מסופר כי גופו של איוב נמסר לשטן אך לא נפשו, ובעקבות הפגעים הרבים והטרגיים שפקדו אותו, רעיו מנסים לנחמו וכול אחד ונימוקו עימו.

אחר כן מביא ספר איוב את דעת ארבעת חבריו:

אליפז התימני

אליפז התימני מייצג את דעת התורה שהכול נעשה בדין : "...ואמנם דעת אליפז בזה המאורע הוא גם כן אחת מן הדעות הנאמרות בהשגחה, וזה שהוא אמר שכול מה שחל באיוב היה חולו על צד הדין, כי היו לו חטאים היה ראוי בגללם למה שחל בו..."[5]. לשון אחר- לדעת אליפז, כול מה שקורה לאדם בעולם, ראוי לו לבוא עליו, היות שהאל פועל בצדק ומעניש את אלה שראויים לכך על פי מעשיהם[6].

בלדד השוחי

דעתו של בלדד השוחי היא כדעת אנשי המועתזלה, שהכול מתרחש במותאם לחכמה האלוהית : "...אבל דעת בלדד השוחי בזאת השאלה היא - אמונת התמורה והגמול. וזה - שהוא אמר לאיוב שאלו הקורות העצומות, אם אתה נקי ואין לך חטא, סיבתם - הגדיל הגמול ושתומר לך הטובה שבתמורות, וזה כולו טוב לך, לרבות הטובה אשר תשיג אליה בעולם הבא...". כלומר, בלדד אומר לאיוב כי אם הוא חף מפשע ולא חטא, ובכול זאת באו עליו פגעים גדולים, הרי הוא יפוצה על כך באחריתו, אם לא בעולם הזה אזי בעולם הבא.

צופר הנעמתי

צופר הנעמתי מייצג את דעת האשעריה, שהכול נובע כפי רצון האל וגזירותיו : "...ואמנם דעת צופר הנעמתי הוא דעת מי שרואה שהכול נמשך לרצון  לבד, ולא יבוקש לפעולותיו סיבה כלל, ולא יאמר למה עשה זה ומפני זה לא יבוקש דרך היושר ולא גזירת חכמה בכול מה שיעשהו האלוה, שעצמותו ואמיתתו מחייבים שיעשה מה שירצה, ויד שכלנו תקצר מתעלומות חכמתו, אשר מדינה וממשפטה שיעשה מה שירצה לא לסיבה אחרת...", זאת אומרת, שכול הקורה בעולם השפל, קורה בעטיו של הרצון האלוהי, ואין טעם לחפש למעשיו של האל הגיון, היות שמעצם הוויתו, הוא גוזר גזירות שהשכל האנושי לא יכול לרדת לעומקם ולהבינם.

[בתמונה: איוב ובנותיו, ציור מעשה ידי ויליאם בלייק מוצג בגלריה הלאומית בלונדון. התמונה היא נחלת הכלל]

אליהוא

הדעה האחרונה היא דעת אליהוא, צעיר החברים של איוב שהיה ידוע בחכמתו. דעתו היא העתק של דעת הרמב"ם בעניין ההשגחה : "...ואחר כן התחדש דעת אחר והוא מיוחס לאליהוא... ונזכר שהוא קטן מהם בשנים וגדול בחכמה, והתחיל לכהות ולגעור באיוב וליחס לו הסכלות בהגדילו ובהרחיקו איך באו עליו הצרות והוא עושה טוב...וכן אמר על שלושת רעיו שנפסד דעתם בהשגחה על רוב זקנתם... והעניין אשר הוסיפו אליהוא ולא זכרו אחד מהם- אשר המשילו בהלצת מלאך, ואמר שהעניין המפורסם הידוע- שאדם יחלה עד שיגיע אל שערי מוות ויתייאשו ממנו; ואם יהיה לו מלאך שיליץ ויעתיר בעדו- אי זה מלאך שיהיה - תקובל הלצתו ועתירתו, ויקום מכישלונו, וינצל החולה ההוא וישוב לענייניו הטובים... כול אלה העניינים הייתה הכוונה בהם שאלו העניינים הטבעיים הנמצאים בעולם ההוויה וההפסד לא יגיעו דעותינו להשיג איכות התחדשם ולא לציור מציאות זה הכוח הטבעי בהם - איך התחלתו, ואינם דבר שידמה למה שנעשהו אנחנו - ואיך נשתדל שתהיה הנהגתו יתברך להם והשגתו בהם דומה להנהגתנו מה שננהיג או להשגחתנו במה שנשגיח בו? אבל הראוי לעמוד אצל זה השיעור ולהאמין שהוא יתברך לא תעלם ממנו תעלומה...אמנם אין עניין השגחתו כעניין השגחתנו, ולא לעניין הנהגתו לברואיו כעניין הנהגתנו למה שננהיג, ולא יקבצם גדר אחד - כמו שיחשוב כול נבוך ואין ביניהם שיתוף כי אם בשם בלבד...וכהיבדלות הפעולות הטבעיות מן הפעולות המלאכותיות כן הוא הבדל ההנהגה האלוהית וההשגחה והכוונה האלוהית לעניינים ההם הטבעיים מהנהגתנו והשגחתנו וכוונתנו האנושית למה שננהיג אותו ונשגיח עליו ונכוון אליו...".

דעתו של אליהוא ממוקדת בעניין המליצה של מלאך כאלגוריה לשכל האנושי. השכל כפי שנאמר כבר קודם לכן, הוא המגן האמתי של האדם בימי חלדו. ברם, היות ולעתים, האדם מפסיק את חיי ההתבוננות השכלית שלו, הרי באותם זמנים אותו אדם חשוף לפגעי הזמן. רק יחידי סגולה שהגיעו לחיי התבוננות מלאים הרע לא פוגע בהם, או לחלופין, אין הרע שייך בהם מתוקף רמתם השכלית העליונה. ואכן, מטרת ספר איוב כולו היא דעה אחרונה זו, וכן ההבהרה כי על האדם להכיר במגבלות שכלו ושאין ביכולתו להבין את כול מקרי העולם ופגעיו : "...זאת הייתה כוונת ספר איוב כולו. רצוני לומר, לתת זאת הפינה באמונה ולהעיר שילמדו הראיה מן העניינים הטבעיים- עד שלא תטעה ותבקש בדמיונך ידיעתו כידיעתנו, או כוונתו והשגחתו והנהגתו ככוונתנו והשגחתנו והנהגתנו. וכשידע האדם זה, יקל עליו כול מקרה, ולא יוסיפו לו המקרים ספקות על האלוה, ואם ידע או לא ידע ואם ישגיח או יעזוב- אבל יוסיף עליו אהבה...".

אחרית דבר

כאשר פרעה כופר בהשגחה העליונה אין המקרא מסביר באיזו סוג השגחה מדובר. הרמב"ם בפרשנותו לספר איוב מונה ארבעה סוגים של השגחה, בה בשעה שהוא מיוצג בדעתו של אליהוא. האם פרעה כפר דווקא בהשגחה האלוהית על פי הסברו של אליהוא? קשה לומר. מה שכן ניתן לומר הוא זה: איוב - שלפי פרשנות הרמב"ם קיבל בתחילת הוויכוח את דעת אריסטו בשלמותה - עובר מהפך ונוטה מדעת אריסטו לדעתו של אליהוא/ רמב"ם, בעניין ההשגחה שהיא שילוב של בסיס דעתו של אריסטו, השגחה של חוקי טבע עם אלמנט פסיכולוגי של העיון השכלי. אלמנט זה אומר כאמור, כי ככול שהאדם יהיה משכיל יותר בכלל ענפי המדע והפילוסופיה, הרי הרע שייך אליו פחות, עד שהוא נעשה אינדיפרנטי כלפיו לחלוטין. ומכיוון שפרעה לא שייך לסוג זה של אנשי מעלה, כפירתו חלה על עצם האפשרות של נוכחות אלוהית בטבע העולם.

[לאוסף המאמרים על פרשת וארא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

מקורות

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וארא באתר 'ייצור ידע', ייצור יידע, 3/1/19.

[1] על הפרשנות הפילוסופית לספר איוב ודמותו ראה- כשר. ח', דמותו ודעותיו של איוב במורה הנבוכים, דעת, 15, תשמ"ה, עמודים 81- 87; Levinger. J. Maimonides Exegesis of the Book of Job, Creative Biblical Exegesis, Sheffield, 1988, pp. 81- 88

Yaffe. M, D, Providence in Medieval Aristotelianism-Maimonides and Thomas Aquinas on the Book of Job, Hebrew Studies, 20/21, 1979/80, pp. 62- 74.

[2] בבלי, בבא בתרא, דף ט"ו עמוד א'. למען הדיוק יש בחז"ל דעות שונות בנושא זה אולם הרמב"ם בחר בדעה זו.

[3] יש פרשנות רבה אודות מושגים אלה. בחרנו ללכת על פי- נוריאל. א', לבירור מושג השטן במורה נבוכים; זיהויים שונים של השטן, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ה', תשמ"ו, עמודים 83- 91;

 הנ"ל, מה בין סיבה לעילה במורה נבוכים, תרביץ, נ"ו, תשמ"ז, עמודים 515- 525;

קליין- ברסלבי. ש', לזיהוי הדמויות נחש וסמאל בפירוש הרמב"ם לסיפור גן העדן, דעת, 10, תשמ"ג, עמודים 9- 18. העדר המיוחד הכוונה לפוטנציה שלא מומשה.

[4] מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ב

[5] מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ג. שאר המבואות בנושא הם מאותו פרק אלא אם כן צוין אחרת.

[6] על כך ראה- כשר. ח', מיתוס האל הכועס במורה נבוכים, אשל באר שבע, ד', תשנ"ו, עמודים 95- 111.

• עופר בורין (2019) ספר איוב באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 20/12/19.