[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Matthew Wilkinson לאתר flickr]

[המאמר נכתב על ידי ז'ילין יוליה וליסטמנגוב אולגה, תלמידי המחלקה לקרימינולוגיה במכללה האקדמית אשקלון. המנחה: פרופ' יעקב ברג]

מבוא

ספורט נחשב לאחת הפעילויות הפנאי הפופולריות ביותר במרבית מדינות העולם, אך הוא מלווה בלא מעט גילויי אלימות (זולפן, 2001). היחס כלפי תופעת האלימות בספורט הוא אמביוולנטי, יש הסבורים כי אלימות היא חלק בלתי נפרד מענפי ספורט מסוימים, כאשר אחרים טוענים כי האלימות פוגעת בדינמיקה של הספורט (Coakley, 2008).

ישנן מספר גישות תאורטיות המסבירות את קיומה של תופעת האלימות בספורט, מביניהן גישות הלמידה החברתית המדגישות כי האלימות טמונה בספורט עצמו, ובכך מסבירות את היחס השונה של הספורטאים כלפי תופעת האלימות בספורט. לפי התיאוריות הללו, הספורטאים מפנימים נורמות אלימות בתהליכי למידה חברתית, תוך כדי שהם מקבלים חיזוקים מצד המאמנים והאוהדים (Bredemeier & Shields, 1984). את היחס השונה כלפי תופעת האלימות בספורט ניתן לראות גם מצד מערכת המשפט, שבה מקרי האלימות - אשר מתרחשים במסגרת הפעילות הספורטיבית - מקבלים יחס סלחני בשל התפיסה כי הדבר הוא "חלק מן הספורט" (Standen, 2009); וזאת, חרף ההשלכות החמורות.

העבודה הנוכחית תעסוק בתופעת האלימות בספורט, הכרוך בארגון, תחרות וכושר גופני, כלומר פעילויות שנועדו למטרות פנאי בלבד לא הוכנסו תחת הגדרה זו. במסגרת העבודה הנוכחית האלימות בספורט הוגדרה כתקיפה פיזית או התנהגות המזיקה פיזית, המבוצעת במסגרת הפעילות הספורטיבית, כאשר מטרתה לגרום כאב פיזי או לפגוע באחר, אשר יכול להיות ספורטאי, מאמן, אוהד או בעל תפקיד אחר על המגרש (Pappas, McKenry, & Catlett, 2004).

מטרת העבודה לבחון, האם קיימת תלות בין רמת העיסוק בספורט והיחס כלפי היבטים שונים של תופעת האלימות בספורט. מתוך סקירת הספרות בנושא לא עלו מחקרים דומים, הבוחנים יחס כלפי תופעת האלימות בספורט מצד הספורטאים המקצועיים לעומת אוכלוסיה שאינה עוסקת בספורט ברמה מקצועית, ובכך חשיבותו של המחקר הנוכחי.

במחקר לקחו חלק שלושים ספורטאים שספורט הישגי הינו עיסוקם העיקרי ושלושים סטודנטים לקרימינולוגיה. לנבדקים הועברו שאלונים סגורים הבוחנים את היחס שלהם כלפי היבטים שונים של תופעת האלימות בספורט. מניתוח הנתונים עלו מספר ממצאים. ומבין החשובים ניתן לראות כי הספורטאים אכן תופסים את האלימות בספורט בצורה שונה מהאקדמאים. הם רואים באלימות כלי לגיטימי להשגת מטרה, יותר מאשר סטודנטים אשר לא עוסקים בספורט מקצועי והממצא תואם להנחותיהן של גישות הלמידה החברתית להסבר תופעת האלימות בספורט. מצד שני, נמצא כי גם הספורטאים וגם האקדמאים לא רואים את אלימותם של האוהדים בספורט כלגיטימית ומסכימים שאין לה מקום בעולם הספורט.

באשר לתפיסת עולם המיוצגת על ידי הוועד האולימפי העולמי, וועדים אולימפיים לאומיים, ניתן לסכם זאת כך: הדבר החשוב ביותר במשחקים האולימפיים הוא לא לנצח, אלא לקחת חלק בהם, בדיוק כפי שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא לא הניצחון אלא המאבק. לכן, יש הסבורים כי הדבר החיוני הוא לא הכיבוש עצמו אלא רוח הלחימה.

גישה זו אמורה להשתקף בתחרויות ספורט לרבות המשחקים האולימפיים, לתת ההזדמנות לחגוג את האנושיות, כשמטרת המתחרים היא להביע את האנושיות על ידי ביצוע בהגינות וביושר למיטב יכולתם הטבעית. מטבע הדברים, אימוץ גישה זו משתקף ברוח האולימפית שניתן לראות בכל המתחרים במשחקים, ולא רק באלה שזכו במדליות. רוח זו ניתן לראות בספורטאים מאזורים עניים בעולם, שסיכוייהם קטנים לפתח את כישוריהם או לצבור ניסיון. יחד עם זאת, הם עושים את המיטב שהם יכולים עם משאבים מוגבלים, ומייצגים את מדינתם בגאווה ובכבוד. הדבר החשוב ביותר הוא לקחת חלק ברוח האולימפית, בהגינות, כשכל אחד עושה את המיטב. זה למעשה אמור להשתקף בתחרויות ספורט לרבות במשחקים האולימפיים. מטבע הדברים, למרות חיפוש נמרץ אחר פרסומים על אירועי אלימות בתחרויות ספורט במסגרת המשחקים האולימפיים, לא נמצאו מקרים שדווח עליהם בתקשורת הכתובה או באמצעי תקשורת אחרים. יחד עם זאת, בהחלט דווחו אירועים קשים של פגיעות גופניות של ספורטאים בתחרויות כתוצאה מתאונות ופעולות טרור. מחקר זה לא יתמקד בעניין פעולות טרור כנגד ספורטאים או קהל הצופים. ולא בפגיעות הגופניות של ספורטאים במהלך הפעילות הספורטיבית כפי שבאה לידי ביטוי ברוח האולימפית.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי UK in Italy לאתר flickr]

תופעת האלימות בספורט

אלימות כמושג מתייחסת לתחום רחב של פעולות מזיקות, הנעשות בידי אדם ופוגעות בפרט או בחברה (זולפן, 2001). אלימות בספורט היא סוג של אלימות בין-אישית המתרחשת בתוך עולם הספורט ומסביב לו (Bredemeier & Shields, 1984). בין ההשלכות השליליות של אלימות בספורט, ניתן למנות: פגיעה גופנית, הרס רכוש ונזק שנגרם לשמו הטוב של ענף הספורט (זולפן, 2001). יש הטוענים כי לאלימות בספורט השלכות על בריאותה של החברה כולה, משום שספורט הפך למרכיב עיקרי בחיי היום-יום דבר שהוליד "כוכבי ספורט", המהווים דמויות לחיקוי עבור הדור הצעיר בחברה (Karon, 1991). עם זאת, למרות ההשלכות השליליות, התופעה זוכה לגינוי חברתי, רק לאחר חשיפתם של אירועים חמורים במיוחד באמצעי התקשורת (Fields, Collins, & Comstock, 2007); כאשר ברוב המקרים, התופעה מודחקת בטענה כי מדובר בחלק בלתי נפרד מן הספורט או בהתנהגות גברית מקובלת (Bredemeier & Shields, 1984).

אלימות בספורט היא לא תופעה חדשה. "ספורט דמים" היה מאוד מקובל בתקופת יוון העתיקה והאימפריה הרומית. מוות היה שכיח במהלך משחקים טקסיים של שבטי המאייה והאצטקים (Coakley, 2008). "פאנקרטיון" היא אומנות לחימה עתיקה ואחת הברוטאליות ביותר שגרמה לעתים קרובות לנזקי גוף חמורים ואף מוות. כמו כן שאר אומנויות הלחימה וההיאבקויות תמיד היו ענפי ספורט אלימים פיזית, ואלימות מילולית מאז ומתמיד הייתה קיימת במשחקי כדור, מרוצים וכדומה (Guilbert, 2006). עם הזמן הספורט עבר תהליך של ארגון מחדש, קיבל חוקים חדשים כחלק מהתפתחות והתארגנות החברה (Coakley, 2008). יחד עם האמור, במהלך מאות השנים, טרם נמצא מענה הולם ועדיין אין דרך למגר את התופעה.

[בתמונה: אגרוף - ענף ספורט אלים. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Peter Gordon לאתר flickr]

ניתן להגדיר אלימות בספורט כתקיפה פיזית או התנהגות המזיקה פיזית, המבוצעת במסגרת הפעילות הספורטיבית, כאשר מטרתה לגרום כאב פיזי או לפגוע באחר, אשר יכול להיות ספורטאי, מאמן, אוהד או בעל תפקיד אחר במסגרת הפעילות הספורטיבית (Pappas et al., 2004). משום שבחלק מענפי הספורט ישנה מידה מסוימת, מקובלת של אלימות (Standen, 2009). התופעה נמדדת בחריגה מן הנורמות המקובלות בענף הספורט ומן המטרות התחרותיות של הספורט (Pappas et al., 2004).

אלימות יכולה להיות ישירה, מונעת על ידי רגשות כעס ותסכול, כאשר מטרתה העיקרית היא לפגוע פיזית ביריב ולגרום לו סבל. לעומת זאת, קיימת אלימות אינסטרומנטלית, פוגעת ומזיקה באותה מידה כמו האלימות הישירה, אך זו משמשת ככלי להשגת מטרה משנית כמו גרימת מטרד ליריב על מנת לשבש ביצועיו הספורטיביים למשל, כאשר קיימת אמונה שהדבר יעזור לנצח (Goral, 2008; Wann, 2005).

סמית (Smith, 1983 as cited in Coakley, 2008, pp. 198-199) מציע טיפולוגיה של אלימות בין ספורטאים, ולפיו ישנם ארבעה סוגי אלימות. הסוג הראשון הוא מגע גופני ברוטאלי. אלה הן הטקטיקות המקובלות בענפי ספורט מסוימים, כחלק בלתי מנפרד מן הפעילות הספורטיבית. אלה הן התנגשויות, חסימות וצורות אחרות של מגע פיזי כוחני שיכול להוביל לפציעות, אך לא מפר את כללי הספורט.

[בתמונה: ביצוע עבירה במהלך משחק. התנגשויות, חסימות וצורות אחרות של מגע פיזי כוחני שיכול להוביל לפציעות, אך לא מפר את כללי הספורט. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Jos Dielis קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

הסוג השני הוא אלימות גבולית, הכולל התנהגויות אשר מפרות את כללי הספורט, אך מקובלות על ידי רוב הספורטאים והמאמנים משום שאלה משמשות כאסטרטגיות תחרותיות. התנהגויות כגון מיקום מסוכן של מרפק או ברך על מנת לגרום מטרד ליריב, בלימה במקום על מנת לגרום לרצן אחר לעצור או ליפול. על מנת להתמודד עם סוג זה של אלימות מוגדרים עונשים ספורטיביים. הסוג השלישי הוא אלימות מעין פלילית, התנהגות המפרה את החוקים הפורמליים והבלתי פורמליים של הספורט, מעין "מכה מתחת לחגורה". סוג זה של אלימות מטופל בדרך כלל על ידי גורמים ספורטיביים והעונשים הם פנימיים. והסוג האחרון הוא אלימות פלילית, הכולל בתוכו את כל ההתנהגויות החורגות באופן ברור מן החוק הפלילי ואשר מטופלות על ידי המשפט הפלילי. התנהגויות כגון תקיפות במהלך הפעילות הספורטיבית, כאשר המטרה שלהן לפגוע ולגרום נזק רב ליריב ככל האפשר. אלימות מסוג זה נדירה יחסית.

טיפולוגיה נוספת שייכת לגילברט (Guilbert, 2004) ולפיה ישנם שלושה סוגי אלימות בספורט. ספורט עם אלימות קשה, הקטגוריה כוללת בתוכה ספורט מגע וספורט מגע קבוצתי. כאשר מטרת ספורט מגע היא לפגוע פיזית ביריב ובספורט מגע קבוצתי המגע הפיזי הוא בלתי נמנע והשאיפה לזכות בנקודות היא זו שגורמת לאלימות ולפגיעות גופניות, כאשר האלימות עצמה אסורה לפי חוקי ענף הספורט. הסוג השני הוא ספורט עם אלימות רכה כגון טניס שולחן וכדור יד. האלימות בדרך כלל מילולית ופסיכולוגית. אלה הם ענפי ספורט אשר בהם הפעילות הספורטיבית מתנהלת מהמרחק והדבר מונע כל מגע פיזי בין הריבים. אך, זה רק מאפשר את קיומן של צורות אחרות של אלימות. הסוג הנוסף הוא של ספורט לא אלים, כגון שחייה וירי. זהו ספורט של יחידים, כמעט ולא קיימת אינטראקציה בין היריבים. כל ספורטאי דבק במטרתו האישית בלבד ואין לו אינטרס לשבש את ביצועיו הספורטיביים של היריב או להיות דומיננטי. במחקרו גילברט (Guilbert, 2006) בחן ואישש את הטיפולוגיה על סמך מדגם של 300 ספורטאים מחמישה ענפי ספורט שונים ומיקם את ענפי הספורט על רצף. בספורט מגע וספורט מגע קבוצתי האלימות היא קשה בשל התנגשות כוחות בין הספורטאים, בספורט המתנהל מהמרחק האלימות היא רכה, בדרך כלל פסיכולוגית, ובספורט פרטני האלימות לא קיימת כלל.

ביטויי האלימות בספורט

טקסי השפלה 

אחד מביטויי האלימות בספורט אלה הם טקסי השפלה המוגדרים כביצוע פעולות כנגד הפרט או אילוץ הפרט לביצוע הפעולות אשר מסכנות את שלומו כחלק מתהליך החניכה בתוך ארגון מסוים (Nuwer, 2000 as cited in Finkel, 2002, p. 228). הגדרה נוספת מתייחסת לטקסי השפלה כאל כל סוג של פעולות המצופות מן הפרט המצטרף לקבוצה, כאשר הן בעלות אופי משפיל, מתעלל או מסכנות את הפרט ללא קשר לנכונותו לקחת בהן חלק (Hoover, 1999). טקסי השפלה הינם תופעה בשל עצמה והיא עתיקת שנים, עם שורשיה עמוק בתקופה העתיקה וימי ביניים. טקסי השפלה שכיחים במיוחד במסגרות ספורט בית ספריות ואקדמאיות, אחוות סטודנטים בצפון ארצות הברית, כמו כן התופעה קיימת בצבאות, כנופיות רחוב ואף בקבוצות ספורט מקצועיות (Allan & Madden, 2008; Crow & Rosner, 2002; Finkel, 2002). בבסיס טקסי ההשפלה עומדת האמונה כי באמצעותם ניתן ליצור קשרים הדוקים בין חברי הארגון, בנוסף תפקידם לחנך את המצטרפים החדשים וללמדם על מקומם במבנה ההיררכי. קורבנות עצמם רואים צורך בטקס כלשהו על מנת להרגיש שייכים לקבוצה (Johnson, 2011). האופי המתעלל של טקסי ההשפלה נתפס במרבית המקרים כ"רע במיעוטו". קורבנות טקסי ההשפלה מדווחים על השלכות חיוביות יותר מאשר שליליות, ישנה מינימיזציה ורציונאליזציה של התופעה (Allan & Madden, 2008; Gershel, Katz-Sidlow, Small, & Zandieh, 2003). בעקבות טקסי השפלה הקורבנות מרגישים חלק מן הקבוצה ותחושה של הישג, ורק מעטים מודים כי הרגישו אי נוחות כלשהי כגון: לחץ, חרדה, בעיות במערכות יחסים, תחושת אשמה, דיכאון או רצו לנקום. אנשי הסגל המקצועי והמנהלי למרות המודעות לסכנות הטמונות בטקסי ההשפלה הרבה פעמים נמנעים מלהתערב מכוון שקיים יחס אמביוולנטי כלפי התופעה, ובנוסף הם תופסים את הקורבנות כמשתפי פעולה (Allan & Madden, 2008; Finkel, 2002). מן הספרות המחקרית עולה כי אופי טקסי ההשפלה הגבריים הוא בדרך כלל יותר אלים ומתעלל פיזית, כאשר טקסי השפלה נשיים הינם בעלי אופי מתעלל פסיכולוגית (Gershel et al., 2003; Johnson, 2011). בנוסף, כנגד הגברים בדרך כלל מתבצעות פעולות והנשים נאלצות לבצע פעולות בעצמן (Gershel et al., 2003). ג'ונסון (Johnson, 2011) משער כי ייתכן שינוי עם החשיפה של הנשים לענפי ספורט גבריים מסורתיים. טקסי ההשפלה יכולים לקבל ביטוי פסיכולוגי או גופני ובהתאם חלק מהפעולות המתבצעות בטקסי ההשפלה מעמידות את הפרט בסכנת פגיעה גופנית, רגשית, פסיכולוגית או חברתית (Allan & Madden, 2008; Fields et al., 2007; Finkel, 2002). לפי פינקל (Finkel, 2002) בדומה לקורבנות אלימות במשפחה, קורבנות טקסי השפלה יכולים לפתח רגשי אשם ובושה כתוצאה מהטראומה. בודדים מן הקורבנות בוחרים לפנות לאנשי מקצוע, כאשר מרביתם בוחרים לחלוק את החוויה עם חבריהם או חברי קבוצה אחרים. בין הנימוקים השכיחים לאי-דיווח רווחת תחושת הפחד מהשלכות שליליות של המעשה (Allan & Madden, 2008). בעקבות התת-דיווח שכיחות התופעה מתבססת על השארות (Finkel, 2002). המחקר המקיף ביותר (Hoover, 1999) נעשה על אוכלוסיית ספורטאים במוסדות חינוך העל-תיכוניים. במחקר נמצא כי כ-80% מהמשיבים נחשפו לטקסי השפלה המאופיינים בפעולות בלתי חוקיות או פעולות בלתי מקובלות חברתית כחלק מתהליך החניכה שלהם בקבוצות ספורט שונות. כמחצית נדרשו להשתתף בפעילויות הקשורות לצריכה מוגזמת של אלכוהול. שני שליש נחשפו להשפלות פסיכולוגיות כגון צעקות, השתתפו בתרגילי התעמלות ללא קשר לפעילותם הספורטיבית, שימשו כמשרתים עבור חברי קבוצה אחרים, הוכרחו ללבוש לבוש מבייש, לעשות כתובת קעקוע, פירסינג או שראשם גולח. בנוסף חלקם הוכרחו לוותר על הרגליי היגיינה או צריכת מזון או הוכרחו לצרוך חומרים האסורים על אכילה. כל אחד מתוך חמישה נחשף לפעולות בעלות פוטנציאל פגיעה גבוה כגון: חבטות והצלפות, נחטף וננטש, נקשר או נמנעה ממנו חירותו באמצעים אחרים, וחלקם לקחו חלק ביחסי מין כחלק מטקס החניכה ואחרים ביצעו עבירות רכוש או הטרדה. בנוסף נמצא כי במרבית המקרים החשיפה לפעולות גבוליות מבחינה חוקית מהווה אות הזהרה בפני חשיפה לפעולות בלתי חוקיות כחלק מטקסי ההשפלה. כאשר המדגם מיושם על האוכלוסייה רחבה, ההשערה היא כי מדובר ברבע מיליון ספורטאים הנחשפים לסוג אלימות זה כל שנה. כל ספורטאי עלול ליפול קורבן לטקסי השפלה, עם זאת, גברים, שחיינים, שחקני כדורגל או שחקני לקרוס נמצאים בסכנה הגבוהה ביותר. אלן ומדן (Allan & Madden, 2008) מצאו אחוזים דומים. במחקרן השיטות הנפוצות ביותר בטקסי השפלה קשורות באלכוהול, התעללות מינית, מניעת שינה, בידוד והשפלה פסיכולוגית. ממצא נוסף מראה כי במחצית מן המקרים טקסי השפלה תועדו ותצלומים הועלו לרשתות חברתיות באינטרנט. מחקר אשר בחן את הסוגיה על אוכלוסיה צעירה יותר (Gershel et al., 2003) מצא כי 17.4% ספורטאים היו קורבנות לטקסי השפלה שונים. טקסי השפלה התקיימו בכל ענפי הספורט ובכל שכבות גיל, כולל 13.3% של תלמידי כיתות ו'. שכיחות גבוהה ביותר של 42.3% בקרב מתעמלים אומנותיים ו-35.3% בקרב מעודדים. חלק מן הקורבנות תיארו את החוויה שלהם כ"משפילה", אם זאת, אף אחד מן המתבגרים לא האמין כי מדובר בפעולות בלתי חוקיות. רק 3% הודו כי הפעולות אשר נעשו כנגדם היו מסוכנות, למרות  ש-22% לקחו חלק בפעולות בעלות סיכויי פגיעה גבוהים.

קטטות

ביטוי נוסף לאלימות בספורט אלה הן הקטטות אשר יכולות להתרחש בין הספורטאים, בין האוהדים לספורטאים, בין האוהדים לנציגי ספורט אחרים, ובין כל אחד מהגופים כנגד נציגי אכיפת החוק.

קטטות בין אוהדים - אלימות קהל הצופים זוכה לתשומת לב רבה מצד התקשורת ומהווה בעיה קשה מאוד בחלק מן המדינות. התופעה נדירה יחסית בצפון ארצות הברית ושונה במספר מאפיינים מן האלימות במדינות אירופה וביניהן איטליה, גרמניה, הולנד ובלגיה, כאשר אלימות קהל הצופים הבריטים הכי נחקרת ומכונה גם "המחלה האנגלית" (Carnibella et al., 1996; Kerr & de Kock, 2002). במדינות אלו אלימות אוהדים מתרחשת ב-10% ממשחקי הכדורגל (Carnibella et al., 1996).

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Keith Allison לאתר flickr]

גוטמן (Guttmann, 1986) טוען כי בעיות של אלימות קהל צופים קיימות מאז תחילתו של ספורט צופים, עוד לפני תקופתם של היוונים והרומאים. הדיווח הראשון בהיסטוריה על אלימות קהל צופים נגע למאורעות אשר התרחשו במרוץ מרכבות בקונסטנטינופול בשנת 532, המכונים "מהומות ניקה" ובהם נהרגו כ-30,000 איש (Yarson & Taylor, 1992 as cited in Ward, 2002, p. 454).

בארצות הברית התופעה לעולם לא נקשרה לענף ספורט ייחודי, כאשר המכנה המשותף של כלל מקרי האלימות הידועים הוא שקבוצת ספורט מסוימת זכתה בתחרות ראשית באותו ענף ספורט וכל האלימות וההרס הם חלק מחגיגות הניצחון (Kerr, 1994). לדוגמא מעשי האלימות והוונדליזם של אוהדי "Chicago Bulls" לאחר שקבוצתם זכתה בליגת ה-NBA שנה שלישית ברציפות, במהלך האירועים הללו אנשים הותקפו ברחובות, נגררו ממכוניותיהם בצמתים בעיר. שני אנשים נורו ואחד נוסף נדקר (Los Angeles Times, 1993). התופעה כונתה "מהומות ניצחון" על ידי סמית (Smith, 1983 as cited in Kerr, 1994, p. 6). אירועים אלה של מהומות ניצחון אינם מתוכננים אלא ספונטניים ברוב המקרים וקשורים בביצועיהם הספורטיביים של הספורטאים, מה שעומד בניגוד מוחלט לתופעת אלימות קהל הצופים האירופאית, אשר מאופיינת בארגון ותכנון ואינה קשורה למהלכו של אירוע ספורט ולתוצאתו (Kerr, 1994).

אלימות קהל הצופים האירופאית מכונה "חוליגאניזם" וקשורה לכדורגל מקצועי משום שבמאה השנים האחרונות מעשי האלימות של החוליגאנים במרבית המקרים התרחשו סביב משחקי הכדורגל. למרות שהחוליגאנים קושרים את עצמם עם קבוצת כדורגל מסוימת, אופי המשחק, הישגים והפסדים של הספורטאים לרוב חסרי כל משמעות. קבוצת כדורגל משמשת מעין "מחנה משותף" בלבד, המאפשר לחוליגאנים להתגבש ולהפנות את אלימותם כנגד אוהדי קבוצות יריבות, הסגל המקצועי או השוטרים. החוליגאן נבדל מאוהד כדורגל ממוצע באובססיביות שלו לגבי הכדורגל וקבוצתו האהודה. תקיפות חוליגאנים מתבצעות בדרך כלל כנגד קבוצות חוליגאנים יריבות, אך בבריטניה קיימת תופעה של התאחדות לקואליציות למען טיולים לחו"ל למטרת מתן "תמיכה" לנבחרת בריטית, אשר מתפרקות בחזרתן לבריטניה ושוב הופכות ליריבות (Kerr, 1994). במרכז אלימות החוליגאנים עומדת התלהבות ממעשה האלים (Spaaij, 2008). עבורם לילה של משחק וקטטה מאפשר להפגין דומיננטיות וגבריות ומהווה מעין דלת לבריחה מן המציאות השוממת (Kerr, 1994; Spaaij, 2006; 2008). אלימות קהל הצופים יכולה לקבל ביטויים שונים. זו יכולה להיות אלימות מילולית הכוללת שירה וצעקות, איתותים עם תנועות מאיימות או מגונות. כמו כן האלימות יכולה להתבטא בהשלכת חפצים, מדובר בטווח רחב של חפצים מכאלה הלא מזיקים כגון: מזון ושתייה ועד לחפצים בעלי פוטנציאל פגיעה גבוה במיוחד כגון: אבנים, כיסאות שבורים ואפילו זיקוקים, פצצות עשן ובקבוקי תעבורה. וכמובן זו יכולה להתבטא באלימות פיזית עד כה שימוש בנשק (Madensen & Eck, 2008; Ward, 2002). אלימות יכולה להתרחש בין שניים או יותר צופים, בין צופים וספורטאים, מה שמתאפשר בעיקר כאשר קיים מרחק מזערי ביניהם. בין צופים והסגל המקצועי וכמובן בינם לנציגי גופי אכיפת החוק. אלימות יכולה להיות ספונטנית ומאורגנת, אשר מאפיינת במיוחד כנופיות אוהדים מאורגנות שמבקרות באירועי ספורט במטרה לפגוע ולגרום נזק (Madensen & Eck, 2008). אלימות יכולה להתרחש גם במגרש הספורט וגם מחוץ לו. קטטות לפני האירוע הספורטיבי מתרחשות בדרך כלל בפאבים ובמקומות בילוי הממוקמים בסמיכות למגרש ספורט ובהם מתרחש מפגש ספונטני בין היריבים. לעומת זאת בקטטות לאחר האירוע הספורטיבי מדובר בחיפושים ומרדפים אחרי אוהדים יריבים בכוונה לפגוע (Ward, 2002). אירוע ספורט חשוב מאוד מעורר יותר אלימות מצד הצופים מכוון שקיים מתח הנצבר על ידי תקשורת (Goral, 2008; Madensen & Eck, 2008). כך ניצחון חשוב יכול להוביל למהומות ניצחון (Madensen & Eck, 2008). קר (Kerr, 2005) טוען כי אלימות של הצופים במהלך הפעילות הספורטיבית או מייד לאחר מכן, יכולה לנבוע כתוצאה מההפסד, מרגשות תסכול וכעס על השפיטה לקויה, ומצד שני במקרה של ניצחון היא מהווה הפגנת דומיננטיות על הקבוצה המפסידה ועוררות מוגברת. קטטות בין ספורטאים - לא מעט אלימות יש מצד הספורטאים עצמם. "הספורט הפך אלימות לדבר חוקי. אני יכול ללכת למשחק ולנסות לשבור צוואר של מישהו" טוען ג'אן פוגט (Yates & Gillespie, 2002, p. 146). כדורסל חווה יותר ביטויי אלימות מן המצופה. אחד המקרים הקשים ביותר התרחש ב-1977 כאשר רודי טומנוביץ' ניסה להפריד בין שני ספורטאים מתקוטטים ואחד מהם הנחית מכה על טומנוביץ' שבעקבותיה אובחן שבר בלסת, אף, זעזוע מוח ודליפת נוזל השדרה. בייסבול מערב פחות מגע פיזי בין הספורטאים אבל כלי המשחק נחשב לנשק הכי מסוכן בספורט. טבעו הרצחני של מחבט הבייסבול מוכר מאז המקרה שהתרחש ב-1920, במהלכו ריי צ'פמן נהרג על ידי קרל מייס. המוניטין של הוקי קרח הוא של ספורט הכי אלים מכלל ענפי ספורט מגע קבוצתיים (Yates & Gillespie, 2002). בהוקי ובמיוחד בליגת ה-NHL מתגאים בקטטות, והאוהדים נהנים מהקטטות בין הספורטאים, אשר מתרחשות על המגרש, באותה צורה כפי שהם נהנים מן המשחק או אפילו יותר (Paul, 2003). חלק מן הקטטות מקושרות למהירויות הפעילות הספורטיבית ולהתנגשות כוחות הבלתי נמנעת, בספורט מגע ובספורט מגע קבוצתי. קטטות יכולות להיות גם הצהרת הגבריות והקשיחות של הספורטאים. למרות שלא קיימת הגדרה אחת ואחידה לגבריות, החוקרים מסכימים שגבריות מסורתית מאופיינת במידה מסוימת של אגרסיביות, דומיננטיות ונטילת סיכונים (Pappas et al., 2004). בנוסף הקטטות יכולות להתרחש כתוצאה מתסכולי המשחק. קואקלי (Coakley, 2008) טוען כי תסכול מוביל לכעס ואם בסיטואציה נתונה ישנה אפשרות ותמיכה להתנהגות אגרסיבית מתרחשת קטטה. הוא טוען כי הספורטאים מרגישים כעס ברגע שתופסים את המשחק כלא הוגן ואם ענף мספורט מאפשר התפתחות אלימה היא מתרחשת. הוא גם משער כי זה קשור ללחץ המופנה כלפי ספורטאים גברים להיות גבריים ואגרסיביים ומזהיר כי תשומת לב רבה יותר ולחץ בענפי הספורט הנשיים גם עלולים להוביל להפיכת האגרסיביות לאלימות.

הסברים תאורטיים לתופעת האלימות בספורט 

תופעת האלימות בספורט היא תופעה רחבה ומורכבת וקיימות מספר גישות תיאורטיות המנסות להסביר את קיומה של התופעה ואת ביטוייה השונים. לטענת פילדס ועמיתיה (Fields et al., 2007) כל אחד מביטויי האלימות בספורט נבחן בנפרד, והדבר מונע מן החוקרים לראות את התמונה הרחבה.

גישות ביולוגיות ואישיותיות

גישות אלו מתמקדות בתכונותיהם הביולוגיות והאישיותיות של ספורטאים ואוהדים אלימים ובמנגנונים המביאים לשחרורה של התוקפנות במסגרת הפעילות הספורטיבית. תיאוריות אלו מציעות כי התוקפנות היא בבסיס אישיותו של אדם וכל מה שנותר לעשות זה לבצע סובלימציות (Goral, 2008). ספורט הוא אחת האפשרויות להפוך את האלימות לתחרות, והוא אמור להוות מסגרת מקובלת חברתית ובטוחה לביטוי אנרגיות ההרסניות ופריקת הדחפים התוקפניים (Goral, 2008; Ward, 2002).

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית, שהועלתה על ידי Terry Johnston לאתר flickr]

המחקר במסגרת הגישות הללו מנסה להצביע על מאפייניהם של אנשים אלימים בספורט. מאפיינים אלה יכולים להיות גיל, מין, חסר יציבות רגשית, רגזנות, יכולת שליטה עצמית נמוכה ורמות גבוהות של חרדה (Kerr, 1994; Pelegrin, Serpa, & Rosado, 2013). המחקר על ספורטאים ספרדיים מענפי ספורט שונים מצביע על כך, שגברים ספורטאים בדרך כלל יותר יציבים רגשית, מודעים ליכולות שלהם ובטוחים בעצמם ואם זאת ברגעי משבר הם מגיבים בתוקפנות המתבטאת באלימות מילולית ופיזית. לעומתם, נשים ספורטאיות יותר גמישות ומתמודדות עם סיטואציות מתסכלות בצורה מתונה יותר. בנוסף המחקר מצביע על רמות גבוהות של תוקפנות וביטויים חיצוניים של רגשות כעס בקרב ספורטאים בני 20-16. כמו כן, ספורטאים בלתי יציבים רגשית, ספורטאים עם שאיפה לדומיננטיות וספורטאים עם רמת סבלנות נמוכה יותר, תוקפניים ויותר נוקמניים מאחרים. הם מגיבים בצורה בלתי הגיונית בסיטואציות קשות ומתסכלות, מרגישים פגיעים וחשוב להם להשיב את השליטה (Pelegrin et al., 2013).

חיפוש ריגושים יכול להסביר את אלימות קהל הצופים. קר (Kerr, 1994) התייחס לכך בהסברו למניעיהם של החוליגאנים הבריטיים להגיע למשחק. לטענתו הם מחפשים דרך להכניס את עצמם לסיטואציה של הרפתקה, פעולה, מתח וסכנה. בנוסף האוהדים יכולים לפתח התמכרות להתנהגות אלימה בדומה להתמכרות לחומרים פסיכו-אקטיביים. עבור חלק מן האנשים אלימות יכולה לספק גירוי הדומה ל"היי" של הסמים, השינוי הרגשי החזק, אשר יחול כתוצאה מהתנהגות אלימה מתקשר לגירוי, וחזרה עליו מובילה לחיזוק הצורך בגירוי ולהתמכרות. בדומה לאלכוהוליסט אשר מקבל סיפוק רגשי מחשיבה ותכנון של לקיחת המנה ההבאה, כך האוהד המכור לאלימות מקבל סיפוק מתכנון של האקט האלים הבא (Kerr, 2004; Ward, 2002).

הגישות הללו מציגות פרופיל של ספורטאים ואוהדים הנמצאים בסיכון להתפרצויות אלימות. הספורטאים עצמם במחקרם של פפס ועמיתיו (Pappas et al., 2004) ממחישים את הטענות של הגישות הביולוגיות והאישיותיות. "אני חושב שלבחורים ששיחקתי איתם היו התנהגויות אנטי-סוציאליות עוד לפני שהגיעו להוקי, ואז אתה מערבב את שני הדברים" (Pappas et al., 2004, p.229).

גישות פסיכולוגיות

הגישות הללו מדגישות את התסכולים כגורם מרכזי לתוקפנות ספורטאים ואוהדים (Goral, 2008; Madensen & Eck, 2008). גישות אלו יוצאות מתיאוריית תסכול-תוקפנות ולפיה תסכול מוביל לפעול באגרסיביות כנגד האובייקט המתסכל (Kerr, 2005). הספורטאים כל הזמן נתונים ללחצים פנימיים וחיצוניים. לחצים מצד אוהדים שקוראים בשמות, עיתונאים ששואלים שאלות, מאמנים שדורשים הישגים ותסכולים של האגו. כל אלה יכולים להביא לנקודת התפוצצות והתפרצות תוקפנית.

פריקס (Priks, 2010) טוען כי משברים אשר מתרחשים באירועי ספורט ביתיים בדרך כלל יותר מתסכלים מאשר משברים באירועי ספורט חיצוניים, משום שמדובר בטריטוריה ביתית והפסד נתפס כפגיעה אישית. בנוסף התמקצעות הספורט מעודדת אלימות מכיוון שהיא חושפת את הספורטאים ללחצים רבים מהסביבה שמדגישה ערכים הרואיים וניצחון בכל מחיר. רמת האלימות של ספורטאים נוטה להיות גבוהה יותר בקרב קבוצות בליגה העליונה לעומת קבוצות בליגות הנמוכות (פרבשטיין וסמיונוב, 1990). ישנו גם הבדל בין אירועים ספורטיביים המכוונים להישגים לבין אירועים ספורטיביים תחרותיים. כאשר מטרת הספורט להשיג ניצחון הסטרטגיה מוזנחת ומתפתחת תחרות מתוחה. בסיטואציה כזו יכולים להתרחש פאולים קשים, אלימות מילולית אף אלימות פיזית (Pelegrin et al., 2013).

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Giulio Bernardi לאתר flickr]

צפייה באירוע ספורטיבי יכולה לעורר בקרב האוהדים הזדהות עם הספורטאים עד כדי כך שביצועים גרועים של הספורטאים נתפסים כחולשה עצמית וכישלון אישי. האוהדים יכולים לחוש תסכול גם עם קיומה של אמונה בשיפוט לקוי ולא צודק והדבר עלול להוביל להתנהגות תוקפנית ואגרסיבית. אוהדים שמזדהים יותר עם קבוצת ספורט בדרך כלל יותר אלימים’ מאלה שלא מזדהים (Wann, 2005; Ward, 2002). פריקס (Priks, 2010) ערך מחקר על תיאוריית תסכול-תוקפנות ומצא שירידה במקום אחד בטבלת הליגה מובילה לעליה ב-5% של התנהגות פרועה של האוהדים. לפיו במקרה של ירידה דרסטית בטבלת הליגה, צפויה עלייה של כ-65% בהתנהגות פרועה של אוהדים. פריקס גם מחדש וטוען כי האוהדים מתפרעים כאשר הציפיות שלהם להצגה טובה מתרסקות ולא מן ההצגה הרעה עצמה.

גישות הלמידה החברתית

גישות אלו מצביעות על תהליכי למידה חברתית בבסיסה של תופעת האלימות בספורט. כלומר, אלימות בספורט נלמדת בתהליכי חיקוי, נוסף לקיומם של תגמולים ועונשים שמחזקים או ממגרים התנהגויות רצויות ובלתי רצויות בהתאם (Goral, 2008; Kerr, 2005). הגישות עומדות בניגוד מוחלט לגישות הביולוגיות והאישיותיות, אשר גורסות כי אנשים אלימים מלכתחילה פונים לעסוק בספורט, אלא לפי הגישות הללו אלימות היא תוצאה של העיסוק בספורט. אלימות טמונה בספורט עצמו, והפרט מפנים נורמות ומוסכמות בתהליכי למידה. תפיסתו וקבלתו של הספורטאי את הנורמות האלימות הן תוצאה של חיזוק מאמנים, ציפיות אוהדים וחיקוי של אחרים משמעותיים (Bredemeier & Shields, 1984). בספורט מגע הספורטאים לומדים להתעלם מכאב עצמי ותפקידם לגרום כאבר ליריב (Pappas et al., 2004). כמו כן, ברוב ענפי הספורט "ניצחון בכל מחיר" מועבר כערך עליון והספורטאים יותר עסוקים בלנצח יריבים, מאשר בשאיפה להעמיד שיאים אישיים חדשים (Skillen, 1998).

הסבר נוסף מתייחסת לתהליך הסוציאליזציה. אלימות בספורט לא מוגבלת רק לגברים, אם זאת בחברות רבות עדיין קיימים אידיאלים תרבותיים, לפיהם השתתפות בספורט כוחני מכינה את הבנים להצלחה בעולם של מבוגרים (Pappas et al., 2004). סמית (Smith, 1979 as cited in Pappas, et al., 2004, p. 294) מצא כי תכונות כגון קשיחות, אומץ ומוכנות להילחם הינן החשובות בבניית דימוי עצמי חיובי בקרב קבוצת השווים ומאמנים בהוקי קרח. יותר מכך נמצא כי אגרסיביות של הספורטאים וביטוייה בקטטות מעודדת תגובות חיוביות יותר מצד חברי הקבוצה ומאמנים, מאשר כישורי החלקה על קרח (Weinstein, Smith, & Wiesenthal, 1995 as cited in Pappas et al., 2004, p. 294). המחקר העדכני יותר של פפס ועמיתיו (Pappas et al., 2004) תומך בטענה. החוקרים מצאו כי ספורטאים אשר נמנעים מקטטות מקבלים תווית שלילית והתנהגות לא אלימה נתפסת ככישלון אישי ואופי חלש. מכאן שאלימות יכולה להיתפס כניסיון לענות לציפיות מגדריות. וכי התנהגויות אלימות מטרתן "החזרת פנים" ותוצאה של "תחרויות אופי" (Kreager, 2014). 

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Jena Fuller לאתר flickr]

נזקי גוף כתוצאה מאלימות בספורט 

קורבנות האלימות בספורט לעיתים סובלים מנזקי גוף חמורים ובלתי הפיכים. נזק גוף בספורט מוגדר כפגיעה אשר התרחשה במהלך הפעילות הספורטיבית ובעקבותיה נדרשה התערבות של צוות רפואי או שהיכולות הביצועיות של הספורטאי הוגבלו (Dankner, Kaplan, & Barell, 2001). פציעות שכיחות במיוחד בספורט מגע ובספורט מגע קבוצתי (Dankner et al., 2001; Kujala, et al., 1995; Thomas et al., 2011). בספורט מגע קבוצתי 59-46% נפצעו במהלך תחרויות, כאשר בספורט מגע 70% נפצעו במהלך אימון (Kujala et al., 1995).

בין הנזקים החמורים ביותר ניתן למנות פגיעות ראש, צוואר, עמוד שדרה ונזקים לאיברים פנימיים (Thomas et al., 2011). נזקים לאיברים פנימיים, כמו כן, נזקים תוך גולגולתיים, מתרחשים כתוצאה מחבלה כהה בעקבות התנגשות עם גוף או חפץ. נזקים לאיברים פנימיים ודימום מוסתר מהווים סיבת מוות שכיחה של קורבנות בכל קבוצות גיל ופציעות אלה עשויות לא להתבטא בתקופת הערכה וטיפול ראשונית (Legome, Keim, Salomone, & Udeani, 2014). נזקי ראש יכולים להיות משני סוגים. הסוג הראשון הוא פגיעת ראש ממוקדת כתוצאה מהתנגשות עם חפץ כגון מקל הוקי או מחבט בייסבול, המובילה לשברים בגולגולת, שטפי דם תוך גולגולתיים והערכה היא כי 66% מקרי מוות מקורם בפגיעות ראש. הסוג השני הוא פגיעת ראש מפוזרת כתוצאה מכניסה במהירות רבה ובכוח רב של אחד הספורטאים בשני. סיבוכים של פציעות אלו יכולים לנוע מזעזוע מוח עד לתרדמת ואף מוות. החבלות של עמוד שדרה מתרחשות בדרך כלל כתוצאה מפאולים קשים (Biasca, Wirth, & Tegner, 2002 Deady, Brison, & Chevrier, 1996;).  819 מקרי מוות דווחו כתוצאה ישירה של משחק פוטבול בין השנים 1986-1931 (Biasca et al., 2002). 1827 ספורטאים צעירים, עד גיל 12, נפטרו כתוצאה מפציעות שקיבלו במהלך הפעילות הספורטיבית, בתקופה של שלושים שנה. ברוב המקרים הטראומה שגרמה למוות הייתה לראש, צוואר ועמוד שדרה וזה בכל המקרים של ספורט מגע ובעשרה מקרים של ספורט מגע קבוצתי. מקרי מוות נוספים נגרמו כתוצאה מפגיעה באיבריים פנימיים וקרעים בעורקים כתוצאה מחבלות בחזה (Thomas et al., 2011). במחקר על אוכלוסיה מבוגרת שנערך על תקופה של עשר שנים, 4469 פציעות טופלו ומתוכן 2.57% פציעות של עמוד שדרה ו-1.99% פגיעות ראש (Habelt, Hasler, Steinbruck, & Majewski, 2011). מחקר עדכני יותר התייחס לנזקי גוף במהלך הליגה של 2001/2 בכדורסל ודווחו 45 מקרים של זעזוע מוח ו-19 מקרים של פגיעת ראש ללא זעזוע (Stevens, Lassonde, de Veaumont, & Keenan, 2006).

נזקים לפנים כוללים את הגבות, שפתיים, סנטר ואף, ברוב המקרים מדובר בחתכים שדורשים תפרים ונזקים לרקמות רכות, אך מדווחים גם מקרים של שברי עצמות (Deady et al., 1996; Biasca et al., 2002). נזקים לשיניים יכולים להיות משני סוגים. הסוג הראשון פגיעה ברקמות רכות: חבלות וחתכים לשפתיים, חניכיים, כמו כן נזקים לשרירי הפנים, עצבים וכלי דם. הסוג השני מתייחס לפגיעה ישירה בשיניים, כלומר שברים בשכבה החיצונית או שברים חמורים אשר חושפים את עצבי השיניים, כמו כן מצבים בהם השיניים נעקרות ממקומן (Biasca et al., 2002).

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי John Coke לאתר flickr]

מרבית הנזקים לעיניים נגרמים כתוצאה מטראומה כהה. נזקים של חדירה נדירים יותר, אם זאת חמורים יותר. הנזק תלוי בגודלו של הגוף הפוגע, קשיחותו ומהירותו. במקרה והגוף קטן יותר ממסגרת העין, הנזק נגרם לעין עצמה. אם הגוף גדול ממסגרת העין, הכוח מופעל על הקירות וכתוצאה נגרמים שברים בעצמות. הנזקים הכי שכיחים: רקמות רכות, קרנית, רשתית, עישון העין. טראומה כהה יכולה לגרום לדימום ולנזקים לעצבי ראייה. בהוקי קרח, במהלך עונה של 1972/3 דווחו 287 פציעות ומתוכן 20 גרמו לעיוורון של עין אחת לפחות. במהלך העונה של 1974/5 דווחו 253 מקרים של פציעה ומתוכן 42 גרמו לעיוורון (Pashby, 1977; Pashby, Pashby, Chisholm, & Crawford, 1975). דרולסום (Drolsum, 1999) בחנה נזקים לעיניים בענפי ספורט שונים ומתוך 553 פציעות במדגם 13.5% היו קשורות לספורט, כאשר בעקבות 6.6% מתוכן נדרש ניתוח. בישראל במהלך חמש שנים כ-3000 איש התייצבו לטיפול נמרץ אצל רופא עיניים בצפון הארץ. 2% פציעות מתוך המדגם נגרמו כתוצאה מפעילות ספורטיבית, כאשר 90% מן הפציעות הללו היו קלות כמו: ניפוחים בעפעפיים, שטפי דם או חתכים. ב-0.9% מן המקרים הייתה פגיעה בקרנית או עישון העין, ב-4% בצקת מקולרית (Yulish, Reshef, Lerner, & Pikke, 2013).

נזקים לגפיים תחתונות מתרחשים לרוב בספורט מגע קבוצתי ולעומת זאת בספורט מגע הנזק נגרם לגפיים עליונות (Kujala et al., 1995). אנג'ל והארבי (Angel & Harvey, 2009) בחנו את ההבדל בפציעות בהוקי קרח בין גברים לנשים ומצאו כי לנשים היו פחות משמעותית פציעות ברכיים, כתפיים ומרפקים בהשוואה לגברים. כאשר נזקי גוף אלו נחשבים לטיפוסיים למגע פיזי כוחני בין הספורטאים שאסור לפי כללי הספורט בהוקי נשים. הפציעות לגפיים תחתונות הן בדרך כלל לברכיים ולקרסול, ואלה פציעות של נקעים ושתפי דם. בספורט מגע קבוצתי 40% מן הפציעות מתרחשות כתוצאה מהתמודדות על הכדור, כאשר אלה שעליהם מתבצע המהלך וגם אלה שמבצעים את המהלך נמצאים באותה סכנה להיפגע מההתנגשות (Bird et al., 1998). האחוזים של פציעות כתוצאה מפאול בספורט מגע קבוצתי נבדלים בין מחקר למחקר. בטגייט, בסט, קרייג וג'יימסון (Bathgate, Best, Craig, & Jamieson, 2002) דיווחו על 4% של פציעות כתוצאה מפאול מתוך 143 פציעות במדגם. ברוקס, פולר, קמפ' ורדין (Brooks, Fuller, Kemp, & Reddin, 2005) דיווחו על 6% פציעות כתוצאה מפאול מן 1534 פציעות שנבחנו. במחקר רטרוספקטיבי אשר בחן הקלטות וידאו אנדרסן, אנג'ברטסן ובכר (Andersen, Engebretsen, Bahr, 2004) דיווחו על 406 פאולים ומתוכם על 52 שגרמו לפציעות במהלך 174 משחקים. במחקר נוסף (Arnason, Tenga, Engebretsen, & Bahr, 2004) דיווחו על 95 פאולים ומתוכם 52 שגרמו לפציעות במהלך 52 משחקים. 23% פציעות לירך, 12% מפשעה, 12% קרסול, 10% ברך. עונש המוגד בחוקי ענף הספורט ניתן ב-18% מן המקרים המדווחים. קומסטוק ופילדס (Comstock & Fields, 2005) דיברו על 105 מקרים של פציעות כתוצאה מפאול. מתוכם: 29% נזקים לכתפיים ו-19.1% לברכיים. כ-30% מהספורטאים אשר נפצעו הוכשלו על ידי יריב ו-כ-27% נפצעו כשהם ניסו להכשיל ספורטאי אחר. דוח על פציעות במהלך משחקים אולימפיים אשר התרחשו בשנת 2004 הצביע על 0.8 פציעות לכל משחק מתוך ענפי ספורט מגע קבוצתי. כמחצית מן הפציעות היו לגפיים תחתונות. מתוך כלל הפציעות כמחצית נגרמו כתוצאה מפאול (Junge et al., 2006). בשאיפה למזער את שכיחות הפציעות, לחלק מענפי הספורט הוכנסו אמצעי הגנה שונים, אם זאת לעיתים אמצעי הגנה אלה מהווים גורם פגיעה נוסף. למשל כמו במקרה של התרסקות מגן כתוצאה מכניסת דיסקוס במהלך משחק הוקי ששבריו נכנסו לגולגולת. טענה נוספת היא שבמקביל לשיפור אמצעי הגנה החסינות של הספורטאים הגבירה את התוקפנות שלהם והובילה ליותר נזקים (Deady et al., 1996). 

היבטים משפטיים לעברות גוף בספורט

ב-1969 במהלך משחק הוקיי ויין מאקי הכה את טד גרין בפנים עם מקל ההוקי שלו. כתוצאה לגרין זעזוע מוח ודימום עצום, הספורטאי עבר שני ניתוחים ולא חזר לעצמו במאה אחוז (Karon, 1991). זו היא רק דוגמא אחת לאלימות קשה שמתרחשת במסגרת הפעילות הספורטיבית שלא הייתה עליה ענישה פלילית. כאשר לא על המגרש הספורטאי עומד אל מול המשפט הפלילי ככל אזרח אחר, אם זאת, כאשר מקרה האלימות מתרחש בזמן הפעילות הספורטיבית התנהגות זו מקבלת יחס שונה, סלחני, יחס של "חלק מן הספורט". ברוב המקרים התנהגויות הנוגדות את כללי הספורט יטופלו על ידי גורמים ספורטיביים ויוטלו סנקציות פנימיות, ורק במקרים נדירים יתנהל משפט פלילי. מקרים אלה הם בדרך כלל של תקיפה פיזית חמורה אשר זוכה לגינוי חברתי ועד כדי כך עוברת על הנורמות הבלתי מוצהרות של הספורט שאי אפשר להתעלם מנה (Standen, 2009).

אחת הטענות המנסות להסביר את השוני ביחס למעשה האלימות אשר מתרחש במסגרת הפעילות הספורטיבית ומחוץ לה, מתייחסת להסכמה של הספורטאים לקחת חלק בפעילות ספורטיבית למרות המודעות לסכנות הטמונות בכך (Karon, 1991; Kerr, 2005; 2008). בנוסף בספורט קיים קושי להוכיח מעבר לספק סביר את הכוונה הפלילית, אשר מהווה מרכיב עיקרי במעשה העבירה (Kerr, 2005).

לפי טענתו של ליוינגס (Livings, 2006) כללי הספורט הינם כלי חשוב בבחינת המעשה האלים ובקביעת הכוונה הפלילית, יש להם תפקיד בבירור נסיבות האלימות ובקביעה האם על החוק להתערב. בבתי משפט בקנדה וארצות הברית הגיעו לקווים מנחים, אשר משמשים ככלי לבחינת קיומה של הכוונה הפלילית. השאלות שעל השופט לשאול מתייחסות לנסיבות בהן התנהל האירוע הספורטיבי, טבעו של המעשה, מידת הכוח שהופעל, סיכויי פגיעה ונזק הצפויים מן המעשה, מצב תודעה של התוקף, האם המעשה נוגד את כללי הספורט והאם המעשה היה תגובה אינסטינקטיבית (Yates & Gillespie, 2002).

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי Steven Wilke לאתר flickr]

מאז 1970 חלה תפנית ויותר ממאה הרשעות פליליות נרשמו בקנדה על אלימות במסגרת פעילות ספורטיבית (Yates & Gillespie, 2002). ב-1975 דייב פורבס היה הספורטאי הראשון שהורשע במשפט פלילי בארצות הברית (US legal, 2014). ב-1988 דינו קיקארלי הואשם בתקיפה עם מקל ההוקי שלו והיה הספורטאי המקצועי הראשון שקיבל עונש מאסר בפועל (US legal, 2014; Yates & Gillespie, 2002). במקרה עדכני יותר משנת 2000 מרטי מקסורלי הואשם בתקיפה לאחר שהכה ספורטאי יריב עם מקל ההוקי שלו. הקורבן איבד את ההכרה וחווה התקף אפילפטי לפני שחזר לעצמו, בנוסף הוא אובחן עם זעזוע מוח מדרגה שלישית. מקסורלי טען להגנתו, שהתכוון לפגוע בכתף של הקורבן והחמיץ, אך השופט לא התרשם מכך וקבע ששחקן הוקי בליגת ה-NHL לעולם לא מחמיץ והקורבן נפגע בדיוק כפי שתוכנן. מקסורלי הורשע בפלילי וקיבל עונש של מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים (Yates & Gillespie, 2002).

בארצות הברית היו מספר ניסיונות להביא לחקיקה ברמה הפדראלית. הצעת חוק האלימות בספורט משנת 1980 לפיה יקבע עונש מאסר של שנה לספורטאים מקצועיים שבמכוון השתמשו בכוח פיזי מופרז במהלך פעילות ספורטיבית לא עברה (US legal, 2014; Yates & Gillespie, 2002). לאחר מכן נכשל הניסיון בלהקים בית משפט לענייני ספורט בהצעת חוק בוררות בספורט מ-1983 (US legal, 2014).

בישראל ב-2008 חוקק "חוק איסור האלימות בספורט". בבסיס החוק החמרה וענישה אוטומטית למפריעים, מקללים ומכניסי אמצעי לחימה למגרשי ספורט. סעיף 12 של החוק מסמיך שוטרים להרחיק אנשים אשר לא נשמעים להוראות החוק מאירוע ספורטיבי, וסעיף 18 מקנה סמכויות לבתי משפט להוציא צו הרחקה לתקופה של עד שלוש שנים לאנשים אלימים ומפריעים. החוק מונה רשימה של חפצים אסורים על המגרש וקובע בין 5-3 שנות מאסר על הפרת איסור על הכנסתם. החוק קובע מאסר של שנה על התפרצות למגרש בזמן הפעילות הספורטיבית ללא אישור לכך. בנוסף מטיל החוק איסור פלילי על התבטאות גזענית וקובע מאסר של שנתיים עבור המבצעים טווח רחב של פעולות, כגון: קריאת מילים, השמעת צלילים וכן התבטאות חזותית שיש בהם איום, השפלה, ביזוי, גילוי איבה (חוק איסור אלימות בספורט, 2008).

פסק דין מדינת ישראל נ' ינוס, בית משפט השלום (2012) מתיישב עם האמור בחוק איסור האלימות בספורט הישראלי, ומדגיש את ההחמרה שחלה בענישה על עבירות אלימות בספורט עם חקיקתו. הנאשם בחור צעיר, נטול עבר פלילי שרק התגייס לצה"ל, אשר בתום הדרבי התל אביבי בין מכבי להפועל תל אביב התפרץ למגרש כאקט מחאה פלילי על תוצאת המשחק לפיה מכבי ניצחה את הפועל. הוגשה בקשה לתסקיר אשר יבחן אי-הרשעתו של הנאשם, אך היא נדחתה על ידי השופט בטענה כי האלימות במגרשי הכדורגל הפכה למכת המדינה, וזו מחייבת גישה מחמירה, אשר אינה עולה בקנה אחד עם אי-הרשעה. השופט גזר מאסר- חודשיים על תנאי למשך שלוש שנים, צו הרחקה למשך שנתיים וקנס של 1500 שקלים.

פסק דין מדינת ישראל נ' יפרח, בית משפט השלום (2013) הינו המקרה הראשון בו הועמדו ספורטאים מקצועיים לדין פלילי בישראל בעקבות אירועים אלימים שהתרחשו על כר הדשא. הנאשם כדורגלן פעיל וקפטן הפועל רמת גן, בן 30 ואב לשני ילדים, ללא עבר פלילי. בתום המשחק בין הפועל רמת גן לקבוצת בני לוד השתתף בקטטה שהתפתחה בין הספורטאים ובעלי תפקידים בקבוצות. דחף ספורטאי קבוצה יריבה והתקוטט עם מאמנה. הנאשם עצמו תפס את התנהגותו כחריגה למהלך חייו והשופט לאחר שבחן את הנסיבות, התרשם שאקט אלים התרחש כתוצאה מפרובוקציה של שחקן קבוצה יריבה ואין לראות בו אקט אלים מתוכנן, אלא התלהטות יצרים מיותרת ובלתי ראויה. השופט הורה לבטל את ההרשעה הפלילית. המעניין הוא, כי שני צדדי הדיון התייחסו בטיעוניהם לדין פלילי על אלימות במסגרת הפעילות הספורטיבית כ-"צעד חדשני".

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Ryan Dickey לאתר flickr]

השערות המחקר 

על בסיס סקירת ספרות וממצאי מחקרים שהובאו לעיל, מטרת המחקר הנוכחי לבדוק האם קיימת תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין היחס כלפי תופעת שונות של אלימות בספורט. במטרה לענות על שאלת המחקר הועלו השערות הבאות:

1. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסתה של האלימות בספורט כאלימות, אחוז הספורטאים אשר לא מחשבים את האלימות בספורט כאלימות גבוה מאחוז האקדמאים אשר לא מחשבים את האלימות בספורט כאלימות.
2. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות בספורט ככלי להשגת מטרה, אחוז הספורטאים אשר רואים באלימות בספורט כלי לגיטימי להשגת מטרה גבוה מאחוז האקדמאים אשר רואים באלימות בספורט כלי לגיטימי להשגת מטרה.
3. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות בספורט כתופעה המעוררת תחושת סלידה, אחוז הספורטאים אשר חווים תחושת סלידה ביחס לתופעת האלימות בספורט נמוך מאחוז האקדמאים אשר חווים תחושת סלידה ביחס לתופעת האלימות בספורט.
4. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות של האוהדים בספורט כתורמת לאווירה ספורטיבית, אחוז הספורטאים אשר תופסים את אלימות האוהדים בספורט כתורמת לאווירה ספורטיבית גבוה מאחוז האקדמאים אשר תופסים את אלימות האוהדים בספורט כתורמת לאווירה ספורטיבית.
5. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת התבטאויות אלימות כלגיטימיות לאחר הפסד או ניצחון ספורטיבי, אחוז הספורטאים אשר תופסים התבטאויות אלימות כלגיטימיות לאחר הפסד או ניצחון ספורטיבי גבוה מאחוז האקדמאים אשר תופסים התבטאויות אלימות כלגיטימיות לאחר הפסד או ניצחון ספורטיבי.
6. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות בספורט כחלק מכללי הספורט, אחוז הספורטאים אשר תופסים את האלימות בספורט כחלק מכללי הספורט גבוה מאחוז האקדמאים אשר תופסים את האלימות בספורט כחלק מכללי הספורט.
7. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת התנהגות אגרסיבית וביטויי אלימות מילוליים כחלק בלתי נפרד מפעילות ספורטיבית, אחוז הספורטאים אשר תופסים את ההתנהגות האגרסיבית וביטויי אלימות מילוליים כחלק בלתי נפרד מפעילות ספורטיבית גבוה מאחוז האקדמאים אשר תופסים את ההתנהגות האגרסיבית וביטויי אלימות מילוליים כחלק בלתי נפרד מפעילות ספורטיבית.
8. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין הדרישה להגיב בחומרה על כל מקרה אלימות בספורט, אחוז הספורטאים אשר דורשים להגיב בחומרה על כל מקרה אלימות בספורט נמוך מאחוז האקדמאים אשר דורשים להגיב בחומרה על כל מקרה של אלימות בספורט.
9. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות בספורט כפוגעת בסדר הציבורי, אחוז הספורטאים אשר תופסים את האלימות בספורט כפוגעת בסדר הציבורי נמוך מאחוז האקדמאים אשר תופסים את האלימות בספורט כפוגעת בסדר הציבורי.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Finizio לאתר flickr]

השיטה

משתתפים - לצורך קיום המחקר נדגמו 60 נבדקים בגירים, גילם נע בין 60-18. מבין הנבדקים 29 גברים ו-31 הן נשים. רוב הנבדקים הם ילידי ישראל 65% ואילו 35% מהנבדקים הם עולים חדשים/ותיקים. מחצית מן הנבדקים הינם ספורטאים מקצועיים ממועדון כדורגל ערד, שחיינים ומתאגרפים, כאשר ספורט השיגי הינו עיסוקם העיקרי, ומחצית שנייה הם סטודנטים שנה שלישית לקרימינולוגיה ממכללת אשקלון, כאשר 18 מתוכם הגדירו עצמם כאוהדי ספורט ו-12 כלא מתעניינים בספורט.

כלים - על מנת לבדוק את השערות המחקר, השתמשנו בשאלון יחס כלפי תופעת האלימות בספורט ובשאלון פרטיים אישיים.

1. שאלון יחס כלפי תופעת האלימות בספורט: השאלון כלל 9 היגדים הבוחנים יחס כלפי היבטים שונים של תופעת האלימות בספורט, על הנבדקים היה להביע את מידת הסכמתם עם ההיגדים הללו. מידת ההסכמה דורגה לשלוש רמות: "מסכים", "מסכים במידה מועטה", "כלל לא מסכים". אנו ערות לעובדה שהשאלון צריך לעבור מבחני תקיפות ומהימנות. נוכח העובדה שלא מצאנו שאלון מתאים, חיברנו שאלון ואנו יוצאות מתוך הנחה שהוא תקף ומהימן.
2. שאלון פרטים אישיים: השאלון כלל 5 שאלות הבודקות את מינו, גילו, מוצאו של הנבדק, את רמת השכלתו ורמת ההשתתפות שלו בספורט.

הליך - רוב השאלונים הועברו לנבדקים ללא תיאום מראש באופן פרטני, במכללת אשקלון בזמן הפסקות ובמגרש אימונים של מועדון כדורגל ערד. שאר השאלונים נמסרו בתיאום מראש למתאגרפים ושחיינים בעיר ערד. נאמר לנבדקים על מטרת המחקר והובהר להם כי תשובותיהם יישארו אנונימיות וישמשו למטרת המחקר הנוכחי בלבד. לא הוקצב זמן למילוי השאלון. לבסוף מוזגו כל הנתונים לקובץ מאוגד אחד ועליו בוצעו כל הניתוחים הסטטיסטיים לצורך בדיקת השערות המחקר.

ממצאים 

סטטיסטיקה תיאורית

נתוני רמת העיסוק בספורט: במחקר לקחו חלק 60 נבדקים, מתוכם 30 ספורטאים מקצועיים שספורט הישגי הינו עיסוק מרכזי עבורם, המהווים 50% מכלל הנבדקים. מתוך שאר הנבדקים 18, שהם 30% מכלל הנבדקים הגדירו את עצמם כאוהדי ספורט ו-12 נבדקים, שהם 20% מכלל הנבדקים הגדירו את עצמם כלא מתעניינים בספורט כלל.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Mark Bonica לאתר flickr]

סטטיסטיקה היסקית

מן המחקר עלו מספר ממצאים. את הממצאים עם השיטה הסטטיסטית לבחינתם נסקור לפי סדר השערות המחקר:

1. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסתה של האלימות בספורט כאלימות, אחוז הספורטאים אשר לא מחשבים את האלימות בספורט כאלימות גבוה מאחוז האקדמאים אשר לא מחשבים את האלימות בספורט כאלימות. על מנת לבדוק את ההשערה נערך מבחן X² ונמצא כי קיימת תלות מובהקת בין המשתנים (X²=8.819, df=2, p<0.05). מכאן, בהתאם להשערתנו נמצא כי 16.7% מהספורטאים לעומת 3.3% אקדמאים מסכימים כי האלימות בספורט לא נחשבת לאלימות כלל.
2. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות בספורט ככלי להשגת מטרה, אחוז הספורטאים אשר רואים באלימות בספורט כלי לגיטימי להשגת מטרה גבוה מאחוז האקדמאים אשר רואים באלימות בספורט כלי לגיטימי להשגת מטרה. על מנת לבדוק את ההשערה נערך מבחן X² ונמצא כי קיימת תלות מובהקת בין המשתנים (X²=7.738, df=2, p<0.05). מכאן, בהתאם להשערתנו נמצא כי 16.7% מהספורטאים לעומת 3.3% אקדמאים מסכימים כי האלימות בספורט מהווה כלי להשגת מטרה.
3. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות בספורט כתופעה המעוררת תחושת סלידה, אחוז הספורטאים אשר חווים תחושת סלידה ביחס לתופעת האלימות בספורט נמוך מאחוז האקדמאים אשר חווים תחושת סלידה ביחס לתופעת האלימות בספורט. על מנת לבדוק את ההשערה נערך מבחן X² ונמצא כי לא קיימת תלות מובהקת בין המשתנים (X²=1.737, df=2, p>0.05). מכאן, בניגוד להשערתנו לא נמצא כי תחושות שליליות כלפי תופעת האלימות בספורט תלויות ברמת העיסוק בספורט של הפרט.
4. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות של האוהדים בספורט כתורמת לאווירה ספורטיבית, אחוז הספורטאים אשר תופסים את אלימות האוהדים בספורט כתורמת לאווירה ספורטיבית גבוה מאחוז האקדמאים אשר תופסים את אלימות האוהדים בספורט כתורמת לאווירה ספורטיבית. על מנת לבדוק את ההשערה נערך מבחן X² ונמצא כי לא קיימת תלות מובהקת בין המשתנים (X²=2.276, df=2, p>0.05). מכאן, בניגוד להשערתנו לא נמצא כי תפיסת אלימות האוהדים בספורט כתורמת לאווירה ספורטיבית תלויות ברמת העיסוק בספורט של הפרט.
5. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת התבטאויות אלימות כלגיטימיות לאחר הפסד או ניצחון ספורטיבי, אחוז הספורטאים אשר תופסים התבטאויות אלימות כלגיטימיות לאחר הפסד או ניצחון ספורטיבי גבוה מאחוז האקדמאים אשר תופסים התבטאויות אלימות כלגיטימיות לאחר הפסד או ניצחון ספורטיבי. על מנת לבדוק את ההשערה נערך מבחן X² ונמצא כי לא קיימת תלות מובהקת בין המשתנים (X²=4.929, df=2, p>0.05). מכאן, בניגוד להשערתנו לא נמצא כי תפיסת התבטאויות אלימות כלגיטימיות לאחר הפסד או ניצחון ספורטיבי תלויות ברמת העיסוק בספורט של הפרט.
6. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות בספורט כחלק מכללי הספורט, אחוז הספורטאים אשר תופסים את האלימות בספורט כחלק מכללי הספורט גבוה מאחוז האקדמאים אשר תופסים את האלימות בספורט כחלק מכללי הספורט. על מנת לבדוק את ההשערה נערך מבחן X² ונמצא כי לא קיימת תלות מובהקת בין המשתנים (X²=2.364, df=2, p>0.05). מכאן, בניגוד להשערתנו לא נמצא כי תפיסת התבטאויות האלימות בספורט כחלק מכללי הספורט תלויות ברמת העיסוק בספורט של הפרט.
7. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת התנהגות אגרסיבית וביטויי אלימות מילוליים כחלק בלתי נפרד מפעילות ספורטיבית, אחוז הספורטאים אשר תופסים את ההתנהגות האגרסיבית וביטויי אלימות מילוליים כחלק בלתי נפרד מפעילות ספורטיבית גבוה מאחוז האקדמאים אשר תופסים את ההתנהגות האגרסיבית וביטויי אלימות מילוליים כחלק בלתי נפרד מפעילות ספורטיבית. על מנת לבדוק את ההשערה נערך מבחן X² ונמצא כי לא קיימת תלות מובהקת בין המשתנים (X²=2.230, df=2, p>0.05). מכאן, בניגוד להשערתנו לא נמצא כי תפיסת התנהגות אגרסיבית וביטויי אלימות מילוליים כחלק בלתי נפרד מפעילות ספורטיבית תלויות ברמת העיסוק בספורט של הפרט.
8. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין הדרישה להגיב בחומרה על כל מקרה אלימות בספורט, אחוז הספורטאים אשר דורשים להגיב בחומרה על כל מקרה אלימות בספורט נמוך מאחוז האקדמאים אשר דורשים להגיב בחומרה על כל מקרה של אלימות בספורט. על מנת לבדוק את ההשערה נערך מבחן X² ונמצא כי קיימת תלות מובהקת בין המשתנים (X²=7.238, df=2, p<0.05). מכאן, בהתאם להשערתנו נמצא כי 10% מהאקדמאים לעומת 36.7% ספורטאים אינם מסכימים עם הדרישה לביטול פעילות ספורטיבית על כל מקרה של אלימות בספורט.
9. ישנה תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות בספורט כפוגעת בסדר הציבורי, אחוז הספורטאים אשר תופסים את האלימות בספורט כפוגעת בסדר הציבורי נמוך מאחוז האקדמאים אשר תופסים את האלימות בספורט כפוגעת בסדר הציבורי. על מנת לבדוק את ההשערה נערך מבחן X² ונמצא כי לא קיימת תלות מובהקת בין המשתנים (X²=1.673, df=2, p>0.05). מכאן, בניגוד להשערתנו לא נמצא כי תפיסת האלימות בספורט כפוגעת בסדר הציבורי תלויות ברמת העיסוק בספורט של הפרט. 

דיון וסיכום 

מטרת העבודה הייתה לבחון האם קיימת תלות בין רמת העיסוק בספורט לבין היחס לביטויי האלימות השונים בספורט. על מנת לבחון את שאלת המחקר הועלו מספר השערות, חלקן אוששו וחלקן הופרכו.

נמצא כי ישנה תלות מובהקת בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסתה של האלימות בספורט כאלימות: האקדמאים תופסים את תופעת האלימות בספורט כאירוע אלימות יותר מאשר הספורטאים. בנוסף נמצא כי קיימת תלות מובהקת בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות בספורט ככלי להשגת מטרה: הספורטאים רואים באלימות בספורט כלי לגיטימי להשגת מטרתם יותר מאשר האקדמאים. ממצאים אלה עקביים עם גישות הלמידה החברתית המצביעות על תהליכי למידה והפנמה של נורמות וערכים אלימים במסגרת הפעילות הספורטיבית, תוך כדי חיקוי דמויות משמעותיות וחיזוקים מצד המאמנים, קהל הצופים וחברי קבוצה אחרים (Bredemeier & Shields, 1984; Goral, 2008; Kerr, 2005). ברוב ענפי הספורט "ניצחון בכל מחיר" כיום מהווה ערך עליון (Skillen, 1998). ומכאן ניתן לשער כי ישנו קשר בין שני הממצאים. כלומר, ייתכן שמשום שהערך העליון הוא ניצחון, הספורטאים צופים בספורטאים אחרים ולומדים כי האלימות משמשת ככלי להשגת ניצחון זה כאשר הכישורים הספורטיביות אינם מספיקים, הם אינם מהססים להשתמש באלימות בעצמם ובמקרה והאלימות מחוזקת הם לומדים שהיא "משתלמת" ולכן גם מפחיתים מסיכונה. התפיסה המוסרית של התנהגות ספורטיבית של הספורטאים היא בעצם תוצר של אותם חיזוקים וחיקויים (Bredemeier & Shields, 1984). ומכאן התפיסה השונה של האלימות בספורט מצד הספורטאים.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Eric E Castro לאתר flickr]

למרות השערתנו לא נמצאה תלות מובהקת בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות בספורט כתופעה המעוררת תחושת סלידה. בהתאם לגישות הלמידה החברתיות הפרט מפנים ערכים ונורמות וכפי שנאמר קודם לכן, הספורטאים בהתאם לגישות אלו מפנימים עולם ערכים אלים הטמון בספורט עצמו ולכן הופכים לאלימים (Bredemeier & Shields, 1984). לטענתנו ישנה בעייתיות בממצא זה, משום שבהתאם לממצאים קודמים הספורטאים אשר אינם תופסים את האלימות בספורט כאלימות ורואים בה כלי לגיטימי להשגת מטרה אינם אמורים להרגיש תחושות שליליות מעצם קיומה. את הבעייתיות ככל הנראה אפשר להסביר באמצעות הטיפולוגיה של סמית לסוגי האלימות בספורט (Smith, 1983 as cited in Coakley, 2009, pp. 198-199). בעבודתנו לא הגדרנו סוג אלימות ספציפי, וייתכן כי האלימות שמעוררת תחושת סלידה בקרב קבוצת האקדמאים וקבוצת הספורטאים היא שונה מאלימות אשר נתפסת ככלי לגיטימי להשגת מטרה.

למרות השערתנו לא נמצאה תלות מובהקת בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת התבטאויות אלימות כלגיטימיות לאחר הפסד או ניצחון ספורטיבי. יחד עם זאת ניתן לראות כי אחוז גבוהה יותר של ספורטאים מאשר אקדמאים תופסים התבטאויות אלימות כלגיטימיות לאחר הפסד או ניצחון ספורטיבי. השערה זו בדקה את הגישות הפסיכולוגיות לגבי האלימות בספורט. גישות אלה מדגישות את התסכולים כגורם מרכזי לתוקפנות ספורטאים ואוהדים (Goral, 2008; Madensen & Eck, 2008). לטענתנו האחוז הגבוה יותר של ספורטאים אשר הסכימו עם הלגיטימיות של התבטאויות אלימות לאחר הפסד או ניצחון ספורטיבי מצביע על כך שחלק מן הספורטאים אכן מזדהים עם הגישות הפסיכולוגיות להסבר האלימות בספורט. כלומר, לדעתם קיימת אפשרות של התפרצות אלימה כנגד האובייקט המתסכל. בנוסף לטענתנו המסקנה היא ששאלון הבוחן את מידת ההסכמה אינו כלי מתאים לבחינת השערה זו, מכיוון שהתפרצות אלימה כתוצאה מתסכול הינה מצב רגעי ויותר נכון יהיה לבחון את הגישות הפסיכולוגיות של תופעת האלימות בספורט באמצעות תצפית או ראיונות רטרוספקטיביים לגבי סיטואציות ספורטיביות ספציפיות, כפי שנעשה על ידי אנדרסן ועמיתיו (Andersen et al., 2004).

בניגוד להשערתנו לא נמצאה תלות מובהקת בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות של האוהדים בספורט כתורמת לאווירה ספורטיבית. גם בקבוצת הספורטאים וגם בקבוצת האקדמאים מרבית הנבדקים אינם מסכימים כי אלימות אוהדים תורמת לאווירה ספורטיבית. ממצא זה רק מדגיש את האמביוולנטיות ביחס לתופעת האלימות בספורט. כאשר אלימות בין הספורטאים במסגרת פעילות ספורטיבית נתפסת בחלק מן המקרים כחלק מן הספורט ולא כאלימות כלל, אלימות האוהדים יוצאת דופן ומקומה לא במגרש. זאת גם ניתן לראות ביחס של מערכת המשפט. קיימת החמרה בנוגע לאלימות אוהדים, אם זאת אלימות בין הספורטאים במסגרת הפעילות הספורטיבית הרבה פעמים מקבלת יחס סלחני (Standen, 2009).

לא נמצאה תלות מובהקת בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות בספורט כחלק מכללי הספורט. כמו כן לא נמצאה תלות מובהקת בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת התנהגות אגרסיבית וביטויי אלימות מילוליים כחלק בלתי נפרד מפעילות ספורטיבית. גם קבוצת הספורטאים וגם קבוצת האקדמאים מקבלים את האלימות בספורט כחריגה מהכללים המוצהרים של ספורט, אם זאת על בסיס השערות אחרות במחקר שאוששו נראה כי הספורטאים מוכנים לחרוג מן הכללים לשם השגת המטרה וזו עדיין לא נתפסת בעיניהם כאלימות חמורה. לטענתו ניתן להסביר זאת על בסיס הטיפולוגיה של אלימות בספורט של סמית (Smith, 1983 as cited in Coakley, 2009, pp. 198-199). לפיה מגע גופני ברוטאלי לא נתפס כאלימות כלל ואף לא מהווה חריגה מכללי הספורט בענפי ספורט מסוימים. כמו כן גם אלימות גבולית שמפרה את כללי הספורט, אינה נתפסת כאלימות חמורה, העונשים עליה מוגדרים בכללי הספורט. כאן ניתן לצטט שחקן הוקיי לשעבר: "אם לא היו רוצים אלימות, היו מרחיקים שחקנים אלימים מן המגרש ולא נותנים בעיטה חופשית" (Pappas et al., 2004, p. 301). כלומר ייתכן שכל סוגי האלימות, למעט אלימות פלילית חמורה אינם נתפסים כאלימות כלל והקושי שעולה מתוך מחקרנו הוא שלא הוגדר סוג האלימות הספציפית עליו נשאלו הנבדקים. קושי זה מעורר צורך במחקר נוסף, עם הגדרת האלימות ספציפית יותר והדבר עלול להביא לממצאים שונים.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Rob Stowell לאתר flickr]

נמצא כי ישנה תלות מובהקת בין רמת העיסוק בספורט לבין הדרישה להגיב בחומרה על כל מקרה אלימות בספורט: האקדמאים דורשים להגיב בחומרה על כל מקרה אלימות בספורט הרבה יותר מאשר דורשים הספורטאים. ממצא זה תואם למסקנתנו בעקבות הממצאים הקודמים, כמו כן תואם לממצאי ההשערות הראשונות. הספורטאים תופסים את האלימות בספורט כלא אלימות, הם רואים בה כלי לגיטימי להשגת מטרה ובהתאם לא רואים צורך להגיב בחומרה על כל מקרה אלימות. וכאן הספורטאים לעומת האקדמאים עומדים בקנה אחד עם ליוינגס (Livings, 2005) שלטענתו ישנו צורך לבחון את עניין הכוונה לפגוע אל מול כללי הספורט. לא כל מקרי האלימות בספורט זהים ולא כולם דורשים תגובה חמורה של ענישה, אלא יש צורך בבירור נסיבות האלימות.

למרות היחס האמביוולנטי כלפי היבטים שונים של תופעת האלימות בספורט אותו המחקר הנוכחי רק מאשש, לא נמצאה תלות מובהקת בין רמת העיסוק בספורט לבין תפיסת האלימות בספורט כפוגעת בסדר הציבורי. גם קבוצת האקדמאים וגם קבוצת הספורטאים תופסים את האלימות בספורט כפוגעת בסדר הציבורי. ממצא זה נוגד את השערתנו, אם זאת מראה כי קיימת מודעות בקרב אוכלוסיית המחקר להשלכותיה השליליות של תופעת האלימות. ואם לטענתה של פילדס ועמיתיה (Fields et al., 2007) התופעה זוכה לגינוי חברתית רק לאחר חשיפתם של מקרי אלימות חמורים במיוחד באמצעי התקשורת. בהתאם לממצא זה, התופעה זוכה לגינוי ברמת פרט ללא קשר לאירוע ספציפי ואף מעוררת תחושות סלידה.

בהמשך לאמור לעיל ניתן לציין בין מוגבלויות המחקר את המדגם המצומצם והלא משקף את האוכלוסייה הכללית גם של הספורטאים המקצועיים וגם של אקדמאים, אשר לא מתעסקים בספורט הישגי כעיסוקם העיקרי בחייהם. לטענתנו ישנו צורך לערוך מחקר נוסף, רחב יותר, אשר יכלול לא רק ספורטאים מקומיים אלא גם ספורטאים ברמה הארצית, כמו כן ישנו צורך לשלב במחקר סטודנטים ממחלקות נוספות, נוסף לסטודנטים לקרימינולוגיה, אשר טעונים בידע נרחב בתחום האלימות וייתכן כתפיסתם של האלימות בספורט היא שונה משאר האוכלוסייה.

קשיים נוספים משתקפים מן הסקירה של ההסברים לתופעת האלימות בספורט. ראשית, ריבוי התיאוריות מעיד על כך שלא נמצא עדיין מודל תאורטי אחד וממצא להסבר תופעת האלימות בספורט. שנית, נראה כי אלימות בספורט היא גם הסיבה וגם התוצאה. כלומר, לא ניתן לענות האם אנשים שמשתתפים בספורט הינם בעלי נתונים אישיים אלימים יותר משאר האוכלוסייה או שהספורט הוא זה שמחנך לאגרסיביות ולאלימות. בנוסף, הקושי המתודולוגי בחקר האלימות משאיר את השאלה "מה קדם למה?" פתוחה.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Benjamín Mejías לאתר flickr]

מקורות

• זולפן, י' (2001). "המודל הבריטי" להתמודדות עם האלימות בספורט. ירושלים: הכנסת מרכז מחקר ומידע.
• חוק איסור אלימות בספורט, תשס"ח-2008.
• מדינת ישראל נ' ינוס (2012). גזר דין. נשלף 21.04.2014 מתוך: http://www.nevo.co.il
• מדינת ישראל נ' יפרח (2013). גזר דין. נשלף 21.04.2014 מתוך: http://www.nevo.co.il
• פרבשטיין, מ' וסמיונוב, מ' (1990). אקולוגיה של אלימות בספורט: המקרה של הכדורגל בישראל.  מגמות, ל"ב, 460-448.
• Allan, E. J. & Madden, M. (2008). Hazing in view: college students at risk. Initial findings from the national study of student hazing. Darby: Diane publishing.
• Andersen, T. E., Engebretsen, L., & Bahr, R. (2004). Rule violations as a cause of injuries in male Norwegian professional football: Are the refereed doing their job? American journal of sports medicine, 32, 62-68.
• Angel, J. & Harvey, E. J. (2009). A 7-year review of men’s and women’s ice hockey injuries in the NCAA. Canadian journal of surgery, 53, 319-323.
• Arnason, A., Tenga, A., Engebretsen, L., & Bahr, R. (2004). A prospective video-based analysis of injury situations in elite male football: Football incident analysis. American journal of sports medicine, 32, 1459-1465.
• Bathgate, A., Best, J. P., Craig, G., & Jamieson, M. (2002). A prospective study of injuries to elite Australian rugby union players. British journal of sports medicine,    36, 265-269.
• Biasca, N. Wirth, S., & Tenger, Y. (2002). The avoidability of head and neck injuries in ice hockey:  An historical review. British journal of sports medicine, 36, 410-427.
• Bird, Y. N., Waller, A. E., Marshall, S. W., Alsop, J. C., Chalmers, D. J., & Gerrard, D. F. (1998). The New Zealand rugby injury and performance project: V. Epidemiology of a season of rugby injury. British journal of sports medicine, 32, 319-325.
• Bredemeier, B. J. & Shields, D. L. (1984). The utility of moral stage analysis in the investigation of athletic aggression. Sociology of sport journal, 1, 138-149.
• Brooks, J. H. M., Fuller, C. W., Kemp, S. P. T., & Reddin, D. B. (2005). Epidemiology of njuries in English professional rugby union: part 1 match injuries. British journal of sports medicine, 39, 757-766.
• Carnibella, G., Fox, A., Fox, K., McCann, J., Marsh, J., & Marsh, P. (1996). Football violence in Europe: A report to the Amsterdam group. Oxford: The social issues research centre.
• Coakley, J. (2008). Sports in society: Issues and controversies (10^th ed.). New York: McGraw Hill.
• Comstock, R. D. & Fields, S. K. (2005). The fair sex? Foul play among female rugby players. Journal of science and medicine in sport, 8, 101-110.
• Crow, R. B. & Rosner, S. R. (2002). Institutional and organizational liability for hazing in             intercollegiate and professional team sports. St. John’s law review, 76, 87-114.
• Dankner, R., Kaplan, G., & Barell, V. (2001). A survey of sports injuries among a convenience sample of Israeli athletes. Israel medical association journal, 3, 508-      510.
• Deady, B., Brison, R. J., & Chevrier, L. (1996). Head, face and neck injuries in hockey: A descriptive analysis. Journal of emergency medicine, 14, 645-649.
• Drolsum, L. (1999). Eye injuries in sports. Scandinavian journal of medicine & science in sports, 9, 53-56.
• Fields, S. K., Collins, C. L., & Comstock, R. D. (2007). Conflict on the courts: A review of sports-related violence literature. Trauma, violence, & abuse, 8, 359-169.
• Finkel, M. A. (2002). Traumatic injuries caused by hazing practices. American journal of             emergency medicine, 20, 228-233.
• Gershel, J. C., Katz-Sidlow, R. J., Small, E., & Zandieh, S. (2003). Hazing of suburban   middle school and high school athletes. Journal of adolescent health, 32, 333-335.
• Goral, M. (2008). Violence and fair play in sports. Pakistan journal of social sciences, 5, 502-513.
• Guilbert, S. (2004). Sport and violence: A typological analysis. International review for sociology of sport, 39, 45-55.
• Guilbert, S. (2006). Violence in sports and among sportsmen: A single or two-track issue? Aggressive behavior, 32, 231-240.
• Guttmann, A. (1986). Sports spectators. New York: Columbia University press.
• Habelt, S., Hasler, C. C., Steinbruck, K., & Majewski, M. (2011). Sport injuries in adolescents. Orthopedic reviews, 3, 82-86.
• Hoover, N. C. (1999). National survey: Initiation rites and athletics for NCAA sports teams. New York: Alfred University.
• Johnson, J. (2011). Through the liminal: A comparative analysis of communitas and rites of passage in sport hazing and initiations. Canadian journal of sociology, 36,    199-227.
• Junge, A., Langevoort, G., Pipe, A., Peytavin, A., Wong, F., Mountjoy, M., Beltrami, G., Terrell, R., Holzgraefe, M., Charles, R., & Dvorak, J. (2006). Injuries in team sport tournaments during the 2004 Olympic Games. The American journal of sports medicine, 34, 565-576.
• Karon, D. R. (1991). Winning isn’t everything, it’s the only thing. Violence in professional sports: The need for federal regulation and criminal sanctions. Indiana law review, 25, 147-163.
• Kerr, J. H. (1994). Understanding soccer hooliganism. Buckingham: Open University press.
• Kerr, J. H. (2005). Rethinking aggression and violence in sport. Oxon: Routledge.
• Kerr, J. H. (2009). Analysis of recent incidents of on-field violence in sport: Legal decisions and additional considerations from psychology. Aggressive behavior, 35, 41-48.
• Kerr, J. H. & de Kock, H. (2002). Aggression, violence, and the death of a Dutch soccer hooligan: A reversal theory explanation. Aggressive behavior, 28, 1-10.
• Kreager, D. A. (2014). Unnecessary roughness? School sports, peer networks, and        male adolescent violence. American sociological review, 72, 705-724.
• Kujala, U. M., Taimela, S., Antti-Poika, I., Orava, S., Tuominen, R., & Myllynen, P. (1995). Acute injuries in soccer, ice hockey, volleyball, basketball, judo, and karate: Analysis of national registry data. British medical journal, 311, 1465-1468.
• Legome, E. L., Keim, S. M., Salomone, J. P., & Udeani, J. (2014). Blunt abdominal trauma.             Medscape. Retrieved from: http://emedicine.medscape.com/article/1980980-            overview#aw2aab6b2b3
• Livings, B. (2006). “Legitimate sport” or criminal assault? What are the roles of the rules and the rule-makers in determining criminal liability for violence on the sports field? The journal of criminal law, 70, 495-508.
• Madensen, T. D. & Eck, J. E. (2008). Spectator violence in stadiums. Washington: U.S. center for problem-oriented policing Inc.
• Pappas, N. T., McKenry, P. C., & Catlett, B. S. (2004). Athlete aggression on rink and off the ice: Athlete violence and aggression in hockey and interpersonal relationships. Men and masculinities, 6, 291-312.
• Pashby, T. J. (1977). Eye injuries in Canadian hockey. Phase II. Canadian medical  association journal, 117, 671-672; 677-678.
• Pashby, T. J., Pashby, R. C., Chisholm, L. D. J., & Crawford, J. S. (1975). Eye injuries in Canadian hockey. Canadian medical association journal, 113, 663-666; 674.
• Paul, R. J. (2003). Variations in NHL attendance: The impact of violence, scoring, and regional rivalries. American journal of economics and sociology, 62, 345-364
• Pelegrin, A., Serpa, S., & Rosado, A. (2013). Aggressive and unsportsmanlike behaviors in competitive sports: An analysis of related and environmental variables. Anales de psicologia, 29, 701-713.
• Priks, M. (2010). Does frustration lead to violence? Evidence from the Swedish hooligan scene. Kyklos, 63, 450-460.
• Skillen, A. (1998). Sport is for losers. In M. J. McNamee & S. J. Parry (Eds.), Ethics and sport (pp. 169-181). London: E & FN Spon.
• Spaaij, R. (2006). Understanding football hooliganism: A comparison of six western European football clubs. Amsterdam: Vossiuspers UvA.
• Spaaij, R. (2008). Men like us, boys like them: Violence, masculinity, and collective identity in football hooliganism. Journal of sport & social issues, 32, 369-392.
• Standen, J. (2009). The manly sports: The problematic use of criminal law to regulate sports violence. Journal of criminal law and criminology, 99, 619- 642.
• Stevens, S. T., Lassonde, M., de Beaumont, L., & Keenan, J. P. (2006). The effect of visors on head and facial injury in national hockey league players. Journal of science and medicine in sport, 9, 238-242.
• Thomas, M., Haas, T. S., Doerer, J. J., Hodges, J. S., Aicher, B. O., Garberich, R. F., Mueller, D. O., Cantu, R. C., & Maron, B. J. (2011). Epidemiology of sudden death in young, competitive athletes due to blunt trauma. Pediatrics, 128, 1-8.
• US legal (2014). Sports violence. Retrieved from: http://sportslaw.uslegal.com/sports-violence
• Wann, D. L. (2005). Essay: Aggression in sport. The Lancet, 366, 531-532.
• Ward, R. E. (2002). Fan violence: Social problem or moral panic? Aggression and violent behavior, 7, 453-475.
• Yates, J. & Gillespie, W. (2002). The problem of sports violence and the criminal prosecution solution. Cornell journal of law and public policy, 12, 145-168.
• Yulish, M., Reshef. N., Lerner, A., & Pikkel, J. (2013). Sport-related eye injury in northern Israel. Israel medical association journal, 15, 763-765.
• 2 die in Chicago riots after Bulls’ victory: Civil unrest: Hundreds are arrested after third   consecutive NBA title prompts celebration, violence, looting. (1993, June 22). Los Angeles Times. Retrieved from: http://articles.latimes.com/1993-06-22/sports/sp-  5800_1_chicago-bulls