[התמונה המקורית היא צילום מסך מהטריילר לסרט: "וונדר וומן". העורך מאמין שנעשה בתמונה שימוש נאות]
[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
דרכו של עולם היא, שדברים רבים מתרחשים בו מהסיבות הלא נכונות. כזו הייתה גם המהומה סביב התבטאויות הרבנים, אבינר ואליהו. לגמרי במקרה, הודלפו דבריהם דווקא ביום שבו התענג עם ישראל על מינויה של רב-סרן ט' למפקדת הטייסת הראשונה בצה"ל. החיבור של דברי הרבנים לאירוע זה היה הניצוץ שיצר את הבערה.
- הרב אבינר צוטט באמרו לתלמידו: "או יחידה נפרדת - או לא להתגייס בינתיים" (בן קימון, 2018);
- הרב אליהו חיזק את דבריו ואף אתגר את הרמטכ"ל אישית: "... איזנקוט צריך להתעורר וראש הממשלה צריך לומר לו ללכת הביתה" (ויסטוך, 2018).
[בתמונה למעלה: הכתבה על הרב אבינר (משמאל): "או יחידה נפרדת - או לא להתגייס בינתיים" (בן קימון, 2018); הכתבה על הרב אליהו (מימין): "... איזנקוט צריך להתעורר וראש הממשלה צריך לומר לו ללכת הביתה" (ויסטוך, 2018)]
כמו בכל דיון שנוי במחלוקת, מצפים מהמשתתפים להביע תמיכה לצד אחד, וגינוי לצד השני. אבל מחד גיסא, הרמטכ"ל איתן בתפקידו ואיננו זקוק לתמיכה; ומאידך גיסא, גינוי לרבנים רק מוסיף שמן למדורה. על כן, הדבר הנכון לעשותו הוא להתבונן במתרחש, במאמץ להבין מה באמת היה לנו כאן:
פגיעה או יתרון?
הטענה העיקרית של הפוסלים היא, שכניסת נשים ליחידות לוחמות לא נעשית מצרכים ביטחוניים, אלא כדי לעשות תיקון עולם ולקדם אג'נדה חברתית-פמיניסטית, ולמעשה, הן פוגעות באיכותו של הצבא.
טענות אלה אינן חדשות. עוד ב- 2001 פרסם פרופ' מרטין ון קרפלד ספר בשם "גברים נשים ומלחמה: האם מקומן של נשים הוא בקו הראשון?" (אנגלית; ראו כריכת הספר משמאל).
ון קרפלד טוען, כי ככל שהמלחמות הגדולות התמעטו והצטמצמו, כך החלו לשרת בצבאות יותר נשים; וזהו אחד הסימפטומים לניוונם המתמשך של אותם צבאות.
ה"ניוון" - שאליו מתכוונים, ון קרפלד וקבוצת המתנגדים למגמת שילוב הבנות - פוגע בשני מרכיבים חיוניים ליחידות השדה:
- כשירות מבצעית, נמוכה מהנדרש, במקום בו משולבות בנות לוחמות;
- מוטיבציה לשרות קרבי בין הבנים שפוחתת לאחר כניסת הבנות.
ון קרפלד, אגב, שילם מחירים לא פשוטים על עמדותיו אלה: ב-2011 הועזב מאוניברסיטת טריר בגרמניה, שם היה פרופסור אורח, לאחר מחאות סטודנטים כנגד התבטאויות בלתי הולמות מצדו נגד נשים. בדומה, נאלץ לפרוש פרישה מוקדמת מהאוניברסיטה העברית בנסיבות דומות. כשעבר ללמד כמרצה מן החוץ באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית ללימודי ביטחון, פנתה ב-2012 אגודת הסטודנטים להנהלת המוסד בתביעה לפטרו, בשל "התנהגותו הפוגענית כלפי סטודנטיות"
למול טענות אלה באתי להציע הסתכלות הפוכה לגמרי: שילוב הבנות במאמץ הלחימה הוא המענה למגמות אנטי מיליטריסטיות שחלחלו לחברה הניאו ליברלית וכרסמו במוטיבציה לשרות קרבי.
[התמונה המקורית: צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב: "מוטיבצית הלחימה הפלסטינאית, חלק א'"]
סוגיית הכשירות המבצעית
הוויכוח העכשווי, דווקא בעת מינוייה של מפקדת טייסת ראשונה, רק מוכיח עד כמה הטיעונים על פגיעה בכשירות המבצעית מופרכים. שהרי, כישורי טייס הם הדבר המדיד ביותר שיש במיומנויות הצבאיות, וכמות הנפל מקורס הטייס - גברים ונשים גם יחד - ידועה. האם יעלה על הדעת, שימנו מפקדת טייסת, שאינה עומדת במבחני יסוד בסיסיים, רק כדי לרצות תומכים של אג'נדה כלשהי, או לצורכי אפליה מתקנת? אין סוגיה שהיא קלה להפרכה יותר מהסוגיה הזו!
המתנגדים לשירות נשים - בצה"ל בכלל וביחידות קרביות בפרט - עושים שימוש בסטטיסטיקות שונות - המובנות מאליהן - לפיהן, יכולותיהן הפיזיות של נשים שונות מאלו של גברים. מכך הם מסיקים כי ביצועי היחידות המעורבות ירודות מיחידות אחרות; ויכולתן המבצעית נמוכה יותר.
הרמטכ"ל הרי יודע, שיש הבדל בין גדוד קרקל לגדוד גולני, כמו שיש הבדלים בין יחידות, המפעילות כלי טיס מסוגים שונים. גם אם לא היו נשים בגדול הקרקל, זה לא היה הופך אותם לגולני. הגדודים הללו, בדומה לגולני, נבנו למלא משימות ספציפיות של ביטחון שוטף (בט"ש). משימות אלו שונות מהמשימות שגולני ממלא, כשם שמשימה שמתאימה למטוס אחד לא מתאימה למטוס אחר ומפעילי הכוח האווירי יודעים להתאים כלי טייס מתאים למשימה. אם גדודי הקרקל לא היו קיימים, היו חטיבות ייעודיות כמו גולני אמורות לשאת ברוב משימות הבט"ש הללו, על חשבון האימון והמוכנות ליום פקודה.
סרטון: מסע הכומתה של גדול קרקל:
סוגיית הפגיעה במוטיבציה לשרות קרבי?
העיסוק בסוגיית גיוס נשים דתיות לצה"ל מגיע בשעה שבה, מעולם לא הייתה תרומתן של נשים לצה"ל איכותית וממשית יותר. הנשים לא רק מוסיפות כוח אדם חיוני למערך השדה. הן גם הפכו למקדמות המוטיבציה העיקריות בצה"ל.
אמחיש זאת בעזרת הסרט וונדר-וומן כמשל (ראו הטריילר לסרט למטה): אם היה הסרט עוסק בגבר - שנשלח להציל את העולם - מה היה מיוחד בו? מי היה משקיע בו כסף? הרי נמאס לראות גברים גיבורים...
אבל הסרט משמש את יוצריו כסוג של תחבולה בהחדרה סמויה וחתרנית של ערך ההיחלצות ההרואית למלחמה להצלת האנושות; והבחירה בגיבורה-אישה היא שנותנת לו לגיטימציה. לולא הייתה הגיבור אשה, ערכים כמו הקרבה ואומץ לא היו זוכים לתחייה מחודשת. זה כוחו של הסרט וזה קסמו.דובר צה״ל נוקט בסוגיית הנשים הלוחמות באותה שיטה: הבולטות שהוא נותן לכך היא דרכו להעלות על הבמה את השרות הקרבי כערך בדרך מחודשת - באמצעות ההתמסרות של הבנות; ולא עידוד וביטוי לאג׳נדה פמיניסטית.
וצריך גם לשאול: במה שונה, למשל, השירות המשותף שם משירות משותף של צוותי רופאים ואחיות בבתי חולים, למשל? שם אין לחץ ומתח ושעות בלתי נגמרות של עבודה ביחד, כתף אל כתף? שם לא קורים בו דברים מורכבים בין בני אדם, שהם מעבר לפונקציה הרפואית? האם שם, מישהו מסרב להיות מנותח אצל מנתחת אשה בגלל מינה?
היו גם מקורות רבניים, שהצביעו על הנשים כמעוררות מוטיבציה. את הטקסט הזה שלחה אלי תמר אסרף, דוברת מועצת בנימין, ששתי בנותיה, אגב, משרתות בצה"ל (אחת מהן כקצינה):
כלי יקר הוא פירוש על חמישה חומשי תורה שנכתב על ידי רבי שלמה אפרים מלונטשיץ במאה ה-17. הספר התקבל כאחד מעמודי התווך של פרשנות המקרא, והודפס פעמים רבות במספר מהדורות.
מלונטשיץ הפנה תשומת לב פרשנית למשבר המוטיבציה של הגברים בחטא המרגלים: הציווי של הקב״ה למשה ״שלח לך אנשים ויתורו את הארץ״. הקב״ה חפץ דווקא שמשה ישלח נשים. אולם, משה ביקש לשלוח אנשים גברים והקב"ה נעתר לו. מכאן הכל הסתבך...
באותו הקשר, הייתי נוכח בקליטת בנות למשמר הגבול: משפחות מסורתיות מהפריפריה ליוו את בנותיהן לנקודת האיסוף. הגאווה הייתה ניכרת בבנות - שהולכות להיות לוחמות במג"ב - ובעיקר בבני משפחותיהם, שרבים מהם חבשו כיפה על ראשם.
זהו רוב עם ישראל. הם ישלחו את בנותיהם לצה"ל בין אם ירצו בכך הרבנים ובין אם לאו. כשהרבנים פותחים במאבק הלכתי בסוגיות כגון אלו, הם מאבדים את היכולת להנהיג אותם.
שאלה שלישית: אין צורך? באמת?
מבחינה הלכתית יש לשאלת הצורך משקל עצום...
צה"ל סובל ממחסור כרוני בחיילי שטח (להבדיל מעודף חיילים ביחידות עורפיות...). גם היום, כשהבנות משרתות בגדודי הקרקל, חסרים לו בכל שעה נתונה כמה וכמה גדודים למילוי משימות שוטפות. המצב הזה מוחמר עקב קיצור מחזורי הגיוס. מהבחינה הזאת שירות בנות ביחידות קרביות איננו מותרות. הוא חיוני ממש!
לסיכום
כואב לי לראות את הפער ההולך וגדל בין הדעות שמביעים חלק מהרבנים לבין המציאות שבתוכה חי רוב עם ישראל, ששולח את בניו ובנותיו לצה"ל וגאה בפועלם. הפער המתרחב הזה טומן בחובו אתגר אמתי עבורם, וזהו אתגר מנהיגותי: הרבנים צריכים להחליט את מי הם רוצים להנהיג: כת קטנה, מגזרית, או את רוב ישראל כולו!
הברירה שלהם!
יש לך הרבה מה ללמוד… מנהיגות היא לא של הרבנים אלא של הקב"ה… הרבנים הם המדריכים שיודעים היטב את ההלכה והדרכים שהועברו מהר סיני ועד כה אלא אם כן אתה רוצה ללמוד תורה ולהדריך שזאת בראש ובראשונה חובתך מצוות לימוד תורה וגם זכותך או שאתה מאנשי העולם החופשי של אחיה כפי שבא לי כי אין דין ואין דיין? תתעורר אח שלי 70 שנה ו80 בגבורות יש מטרה לחיים פה והיא נכנסת בכל רבדי החיים ביניהם הצבא שאם תרצה שיעשה את עבודתו נאמנה צריך בראש ובראשונה ללכת בדרכי השם וזאת כשליחי השם צבא ההגנה לעם ישראל.