[בתמונה: חטא העגל ושבירת לוחות הברית. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לסדרת מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]  [לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן]

עודכן ב- 25 בפברואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

עיקרה של פרשת כי תשא בספר שמות נסוב על חטא העגל, תגובתו של משה בשבירת לוחות הברית והדיאלוג שמתפתח בין האל ומשה בעקבות חטא זה.

המגמה הפרשנית השלטת כלפי חטא זה, מנסה להמעיט מאשמת בני ישראל ולתלות את קולר החטא באותם אנשים שנקראו ערב רב, שיצאו עמם ממצרים, והואשמו ביוזמה של עשיית העגל.

בספר הכוזרי מביא ר' יהודה הלוי[1], את פרשנותו לחטא העגל, פרשנות שמקלה בנסיבותיו:

"... והיו בני ישראל מצפים למה שיעד אותם משה, שיוריד להם עניין מאת האלוהים, שיראו אותו ויקבילוהו, כאשר היו מקבילים עמוד הענן והאש, אשר היו מביטים אליו ומקבילים אותו ומשתחווים נכחו לאלוהים... וכאשר שמעו העם עשרת הדברים ועלה משה אל ההר להוריד הלוחות ולעשות להם ארון, להיות להם דבר נראה שיכוונו נגדו, שבו יהיה ברית לאלוהים, ר"ל הלוחות, ונשארו העם מצפים לרדת משה, והם לא שינו תארם ובגדיהם, אשר עמדו בהם ביום מעמד סיני, ממתינים למשה, ובושש מהם 40 יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה אל קצת ההמון והתחילו העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרפו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש, יכוונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים, אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו כשיספרו נפלאות אלוהיהם... כאשר אנחנו עושים בשמים... וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו עניין אלוהי על מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצוות אלוהים. ויש להם התנצלות במה שקדם מהמחלוקת ביניהם, ובמה שלא הגיעו עובדיו אלא ל-3000 איש מכלל 600,000 אבל ההתנצלות הגדולים שסייעוהו בעשותו היה בעבור שיראה ההמרה מן המאמין, כדי להרוג הממרה העובד אותו. ונחשב להם לעוון מפני שהוציאו המרי מן הכוח הצפון אל גבול המעשה. – ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים אך היה מרי לקצת מצוותיו, כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והם עשו צורה, והיה להם להמתין שלא יקבעו בעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות... אך לא הייתה כוונת העם לצאת מעבודת האלוהים, אך היו חושבים שהם משתדלים בעבודה ועל כן באו אל אהרן לגלות מצפונם... והדבר ההוא גדול מאוד בעניינו (החטא הזה חמור בעינינו), מפני שאין בזמן הזה צורות נעבדות ברב האומות, והיה הדבר (החטא) קל בזמן ההוא, מפני שהיו עושים כל האומות צורות לעבוד אותם...  ועם כל זה נענשו עובדי העגל ביום ההוא והרגום והיה מספר כולם 3000 מכלל 600,000 ולא פסק המן לרדת למזונם ועמוד האש להנחותם והנבואה מתמדת ביניהם. ולא נעדר מהם דבר מכל אשר ניתן להם, זולתי שתי הלוחות אשר שברם משה והתפלל להשיבם, והושבו להם וכופר להם העוון ההוא..."[2].

[בתמונה: משה משליך את לוחות הברית לאחר שנודע לו החטא. מתוך תנ"ך הולמן, 1897. התמונה היא נחלת הכלל]

יהודה הלוי כאמור, מנסה להקל מעוצמת החטא, אולם הדבר אינו מתיישב עם העובדות. חטא של מיעוט בעם לא היה גורר את משה לשבור את לוחות הברית, ואת אמירתו של האל כי ברצונו להשמיד את העם. לחילופין, גם אם יהודה הלוי צודק בגישתו, עדיין יש כאן לקח היסטורי לדורות. גם אם חטא מכונן נעשה על ידי מיעוט בעם, ורוב הציבור הוא ציבור דומם, שלא נוקט פעולה אקטיבית כנגדו, הרי זה נחשב לחטא קולקטיבי.

בנוסף, פרשנות זו לא יכולה להסתיר את עומק השבר התאולוגי שחטא זה גרם, ואת העובדה הפשוטה המצויה בכתובים כי רוב העם צמא לאל מוחשי. משה שעוזב את העם על פי צו אלוהי למשך של ארבעים יום, גורם לעם להרגיש את חדוות הנטישה, ומבקש לעצמו ממשיות בדמות העגל. משה כמובן, אינו יודע את אשר יודע האל, שהעם איבד את דרכו בלעדיו. על רקע האכזבה הקשה של האל מהעם מתקיים דיאלוג בין האל  למשה, השופך אור על היחס של כוחו המנהיגותי של משה הנשאב מהעם.

בראשית הדיאלוג אומר האל למשה כך:" וידבר ה' אל משה, לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו, אלה אלוהייך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"[3]. עיקר האמירה האלוהית בדברים אלו מצוי בביטוי לך רד. אין כאן רק ירידה פיזית מההר אל מחנה בני ישראל, אלא יש כאן ירידה מנהיגותית ורוחנית של משה, רוצה לומר בלי העם משה מאבד את יתרונותיו . ברוח זו פירשו חז"ל את הביטוי האמור באופן הבא:" רד מגדולתך. כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ועכשיו ישראל חטאו ואתה למה? מיד תשש כוחו של משה ולא היה לו כוח לדבר"[4].

דברים אלו מביעים באופן נועז את הגישה כי כוחו של מנהיג אינו נובע רק מאישיותו, אלא מדרך ייצוגו של העם. כאשר העם חוטא במעשה העגל, משה הופך להיות חלק ממנו, ומכיוון שהאל מאס בעם בגלל מעשיו, הרי משה מאבד את המנדט שלו כמנהיג.

האל ממשיך במתקפה חזיתית על העם ואומר למשה את הדברים הבאים:" ויאמר ה' אל משה, ראיתי את העם הזה, והנה עם קשה ערף הוא. ועתה הניחה לי, ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול"[5] . עם ישראל נקרא כאן לא בשמו הידוע אלא כעם הזה, עם שאין לו שייכות לאל שמעדיף להחליפו בעם טוב ממנו. הקושי בפסוק האמור הוא הביטוי אניחה לי ואכלם. האם האל צריך את אישורו של משה להשמיד את העם? אלא שאמירה זו היא הטריגר בו משה חוזר למנהיגותו ודורש מהאל שלא יבצע את דבריו כדלקמן:" ויחל משה את פני ה' אלהיו, ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. למה יאמרו מצרים לאמר, ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה, שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם, ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעלם"[6].  משה מגן על העם וטוען בפני האל כי אינו יכול להשמידו או להחליפו בעם אחר, בגלל ההבטחה והשבועה האלוהית לאבות האומה, בדבר קיומו של העם. טיעון זה הינו טיעון מנצח והאל נמנע מלהוציא מהכוח אל הפועל את תוכניתו המקורית להשמיד את עם ישראל וליצור תחתיו עם אחר.

[בתמונה: משה משבר את לוחות הברית, באיורו של גוסטב דורה. התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

חטא העגל הינו חטא מכונן. הניסיון להמעיט בערכו בהיותו מבוצע בידי מיעוט שולי, או בידי עשבים שוטים בלשוננו, נידון לכישלון מראש. שבירת הלוחות והתגובה האלוהית מראים בעליל כי חטא זה שייך באופן מהותי לכלל העם. הדיאלוג המתפתח בין האל לבין משה בעטיו של החטא מראה כי האמונה של העם באל באה לשמש את צרכיו הרוחניים/גשמיים, ואינה באה רק לשם כבודו של האל בלבד. לכן האל מכנה את בני ישראל כעם הזה, ומבקש להתנתק ממנו כליל. במקביל, האל אומר למשה, כי הוא חלק אינטגראלי מהעם, וכאשר העם חוטא, הרי משה צריך לרדת מגדולתו, ולהפסיק להנהיגו. בדיאלוג בין משה לאל נוצרת מקבילה או בלשוננו מאזן אימה, בה האל צריך את ההכרה בו כמו שמשה והעם צריכים את עזרתו. כאשר מבין משה את המאזן הזה, הוא חוזר לכוחו, שובר את הלוחות ואומר לאל כי אין הוא יכול להשמיד את העם היות ובלעדיו לא יוכר כוחו בעולם. טיעון זה הינו טיעון מנצח ובכך מצליח משה למנוע את השמדתו של עם ישראל, והאל בוחר באפיק ענישה אחר ומוגבל בהיקפו בעקבות חטא העגל.

[לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן]  [לסדרת מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת 'כי תשא' וחטא העגל באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/8/18.

[1] רבי יהודה בן שמואל הלוי היה משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים, 1075 – 1141.

[2] ספר הכוזרי, מאמר א, צ"ז.

[3] שמות, פרק ל"ב, פסוקים- ז-ח.

[4] ברכות, דף ל"ב, עמוד ב'.

[5] שמות, פרק ל"ב, פסוקים - ט-י.

[6] שם, פסוקים - י"א-י"ג.