תקציר: על פי מגילת תענית יום ניקנור הוא יום טוב שאסור להתענות בו, אך לאחר חורבן בית שני מגילת תענית בטלה‏‏‏ ובאותו תאריך נקבעה תענית אסתר. בארץ ישראל, המנהג של יום ניקנור המשיך להיות מאוזכר גם לאחר חורבן בית שני, ועל כן תענית אסתר נדחתה אצל חלק מחכמי ארץ ישראל לאחר חג הפורים…

[לאסופת המאמרים אודות פורים, לחצו כאן]

עודכן ב- 21 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

חג הפורים שחל בי"ד באדר הינו חג שאין לו מקור מקראי, והתוקף ההלכתי שלו הוא מתקנת חכמים.

למרות זאת, לחג הפורים תוקף הלכתי מוצק בשל היותו תקנה מזמן תקופת הנביאים. על פי הסיפור הכתוב במגילת אסתר, נקבע החג לזכר הצלת היהודים באימפריה הפרסית בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, כדלקמן:

"יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶך"[1].

המלך נעתר לבקשה זו של המן, והוא מאשר להפיץ כתב מלכות, המורה על השמדת כל היהודים ביום י"ג באדר, יום שאותו בחר המן לביצוע זממו. אולם תכניתו זו אינה יוצאת מהכוח אל הפועל, הודות לשורה של אירועים במעורבותם של אסתר ומרדכי, שהובילו במקום זאת להוצאתו להורג המן בניו ועושי דברו. לפי המקובל, קודם חגיגת חג הפורים, יום י"ג באדר הינו יום של תענית, למרות שלפי המסופר התענית המוזכרת במגילת אסתר הייתה בחודש ניסן ונמשכה שלושה ימים[2]. המנהג לצום בי"ג באדר אינו מוזכר במקרא ולא בתלמוד הבבלי או הירושלמי. המנהג לצום בי"ג אדר מופיע לראשונה במדרש תנחומא[3] (הקדום לתלמוד) ובספרות הגאונים[4] מהמאה השמינית ואילך.

בעקבות כך פוסק הרמב"ם כי:" ובי"ג באדר, זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם. ואם חל י"ג באדר להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי שהוא י"א. אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת. חל להיות בערב שבת מתענין בערב שבת. ובכל הצומות האלו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה. אבל קורין בתורה שחרית ומנחה בויחל משה. ובכולן אוכלים ושותין בלילה חוץ מתשעה באב."[5].

למרות כל האמור עד כאן, התאריך של י"ג באדר מכיל בחובו יום טוב קדום, על פי הנאמר במגילת תענית[6]:" בתלת עשר ביה יום ניקנור. ניקנור פולמרכוס‏ (דרגה צבאית גבוהה) של מלכי יון היה, והיה מניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש, ומחרף ומגדף: 'מתי תיפול בידי ואהרסנה'. וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חילותיו וחתכו את ראשו וקצצו את איבריו ותלאום כנגד בית המקדש. אמרו: פה שדיבר בגאיות [=גאווה] ויד שהניפה כנגד בית המקדש – נקמות יעשה בהן. יום שעשו כן עשאוהו יום טוב"[7].

[בתמונה: יהודה המכבי וצבאו עומד בפני צבא ניקנור. ציור של גוסטב דורה. התמונה היא נחלת הכלל]

לסיפור זה יש מקבילה מפורסמת בספר מקבים שאומרת כך: "היהודים לקחו את השלל ואת הביזה וכרתו את ראש ניקנור ואת ידו הימנית, אשר נטה בגאווה; הביאו את הראש ואת היד לירושלים ויתלום. והעם שמחו מאוד ויעשו את היום ההוא יום שמחה רבה, ויקבעו לחוג בכל שנה את היום ההוא, שלושה עשר באדר"[8].

על פי הדעה הרווחת במחקר[9] נראה כי ציון  יום ניקנור, כיום של מועד ושמחה, הוא מן הברורים ביותר במגילת תענית ואף מן הקדומים בה. על פי עדותו של ספר מקבים נקבע מועד זה מיד לאחר הניצחון החשמונאי על ניקנור, ולפי הידוע היה נוהג גם בימיו של יוסף בן מתתיהו, שנים מעטות לאחר חורבן בית שני.

אם אלה פני הדברים כיצד בימי הגאונים, כיצד נתקנה תענית אסתר? הרי יום י"ג באדר היה מועד של שמחה ולכאורה לא היה ניתן לקבוע בו יום של תענית. ההתנגשות ההלכתית החזיתית הזאת, הביאה לתירוצים שונים שרובם אין להם אחיזה במציאות.

ככלל, הדעה הרווחת הייתה, שהיות ומגילת תענית בטלה [10] לאחר חורבן הבית השני, תוקף דבריה אינו אוסר קביעת תענית בי"ג אדר, וזאת בגלל הסמיכות לחג הפורים. אולם קביעה זו אינה עולה בקנה אחד שחכמי ארץ ישראל נהגו להתענות את תענית אסתר לאחר יום ניקנור כדלקמן:" רבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחר ימי הפורים מפני ניקנור וחבריו" [11], כלומר למגילת תענית נשאר תוקף הלכתי בארץ ישראל עוד בתקופת הגאונים.

[בתמונה משמאל: ציורי תנ"ך / מרדכי יושב בער המלך / [מתוך מגילת אסתר / ציירה: אהובה קליין (c)]

אחרית דבר. ראינו כי על פי מגילת תענית יום ניקנור הוא יום טוב שאסור להתענות בו, אך לאחר חורבן בית שני מגילת תענית בטלה‏‏‏ ובאותו תאריך נקבעה תענית אסתר. בארץ ישראל המנהג של יום ניקנור המשיך להיות מאוזכר גם לאחר חורבן בית שני, ועל כן תענית אסתר נדחתה אצל חלק מחכמי ארץ ישראל לאחר חג הפורים. זאת בניגוד למנהג שנקבע מחוץ לארץ ישראל, שביטל את יום ניקנור וקבע תחתיו את תענית אסתר. מעבר לעובדה שהתוקף ההלכתי של מגילת תענית בטל, פרט לחגי חנוכה ופורים המוזכרים בה, יש כאן וריאנט ברור של הבדלי גישה היסטוריים ותיאולוגיים בין תורת ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ.

תורת ארץ ישראל, מקדשת מסורות קדומות, כיום ניקנור, שנשאר על כנו חרף הקביעה של תענית אסתר. לפי שיטה זו, יום ניקנור, בהיותו ניצחון צבאי מזהיר, עדיף על תענית אסתר. תורת חוץ לארץ, אינה מקדשת תמיד מסורות קדומות השייכות לארץ ישראל, ולכן, תענית אסתר יכולה לדחוק את זכרו של הניצחון הצבאי מימי החשמונאים, ליד בית חורון על חילו של המצביא הסלווקי ניקנור.

[לאסופת המאמרים אודות פורים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים אודות פורים;

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), מתענית אסתר עד פורים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/3/19.

[1]  מגילת אסתר, פרק ג', פסוקים -  ח'-ט'.

[2] ראה – בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ו, עמוד א'.

[3] מדרש תנחומא לספר בראשית.

[4] שאילתות רב אחאי גאון, מחכמי פומבדיתא שבבבל, המאה השמנית. רב אחאי נודע בעקבות ספרו, השאילתות, שהיה  החיבור ההלכתי הראשון שנכתב לאחר חתימת התלמוד, ונקרא על שם מחברו.

[5] רמב"ם, משנה תורה, ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה ה'.

[6] מגילת תענית היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. היא מונה כ-36 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות שמחים, ולכן אסור להתענות בהם. המגילה עוסקת באירועים המשתרעים על-פני טווח זמן של כ-500 שנה - מתקופת עזרא ונחמיה, במאה ה-5 לפני הספירה, ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני.

[7] מגילת תענית, מהדורת ורד נעם,הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2003, עמוד 298.

[8] ספר מקבים א'‏‏‏, פרק ז', פסוקים  מ"ז- מ"ט. מקבילות נוספות לסיפור הנ"ל, נמצאות בתלמוד הירושלמי – מסכת תענית, פרק ב', הלכה י"ג, ובתלמוד הבבלי – מסכת תענית, דף י"ח, עמוד ב'.

[9] ראה הערה 6.

[10] על כך ראה - תבורי, י. מתי בטלה מגילת תענית, תרביץ, נ"ה, תשמ"ה, עמודים 261 – 265.

[11] מסכת סופרים, פרק י"ז, ג'.

.