[בתמונה: אבטלה טכנולוגית... זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]
המחבר (ראו תמונה משמאל), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד.
[התמונה משמאל: מאלבום התמונות הפרטי של המחבר]
האתרים של ד"ר רועי צזנה
* * *
יאיר לפיד העלה לאחרונה פוסט מעמיק (עד כמה שאפשר בפייסבוק) על עתיד העבודה. הנה כמה הערות לגבי הפוסט והרעיונות שבו.
[לפוסט המקורי של יאיר לפיד, לחצו כאן]
קודם כל, החשש מאבטלה טכנולוגית רחבת-היקף התחיל כבר ב- 1930, ומאז 'התפרצו' מדי פעם חששות דומים, שהתבדו שוב ושוב. העובדה שאף אחד לא מתווכח עליה היא שעד עתה, בראייה כוללת של הדברים, טכנולוגיה יצרה יותר מקומות עבודה מכפי שהעלימה.
אז למה עדיין מפחדים מאבטלה טכנולוגית?
התשובה הפשוטה ביותר היא שיש, כמובן, כלכלנים ועתידנים שפשוט אוהבים לשחק על קלפי ה- "אפוקליפסה בפתח", ו- "תכף כולנו נישאר בלי עבודה".
אבל. תשובה מעמיקה קצת יותר היא שעתידנים וכלכלנים מסוימים, כמוני, מאמינים שאנחנו בפתחו של "עידן המכונות השני" (בפרפזה על ספרם המצוין של הכלכלנים אנדרו מק'אפי ואריק ביורפסון; ראו תמונת כריכה משמאל), בו המכונות יוכלו לקחת על עצמן חלק גדול ממטלות האדם, כולל מקצועות הידע, באופן יעיל יותר מרוב מכריע של בני-האדם העוסקים בהם כיום – או שיעסקו בהם בעתיד.
בנוסף, הן יוכלו גם לענות על צרכים רגשיים של בני-אדם: הן יוכלו להיות הפסיכולוג שלכן, המשרת האישי, או המאהבת. במקרים מסוימים לא נדע אפילו האם מדובר באדם או במכונה, כפי שמתחיל לקרות כבר עכשיו בארצות הברית, שם צ'אטבוטים מנסים לדבר איתך כאילו היו אנושיים – כולל דרך הטלפון. ומדי שנה, הטכנולוגיות האלו רק הולכות ומשתפרות.
כאשר ניכנס ל- "עידן המכונות השני" הזה, שוק העבודה יחווה שינוי דרמטי. מקינזי, אחת מחברות הייעוץ הגדולות והנחשבות בעולם, הודו בדו"ח בסוף 2017, שעד 2030 הם צופים שבערך 400 מיליון בני-אדם יאבדו את מקומות העבודה שלהם לטובת המכונות – כלומר, חמישה-עשר אחוזים ממספר המשרות בעולם. זוהי רעידת אדמה אמיתית בשוק העבודה. ובכל זאת, מקינזי אופטימיים: הם סבורים שמספר המשרות החדשות שייפתחו יהיה גדול יותר מהמספר שייעלם. הכלכלה תשרוד, ובתנאי שנוכל לסייע לעובדים שיפוטרו למצוא משרות חדשות תוך שנה אחת או פחות (מובטלים שנשארים יותר משנה בבית, חווים ירידה דרמטית בסיכוייהם למצוא עבודה) [1]. מתוך כל המשרות החדשות האלו, אגב, מקינזי צופה שבערך 9% יהיו במקצועות שאינם קיימים אפילו כיום.
כך שאף אחד לא חושב שכל העבודות האנושיות ייעלמו בעשורים הקרובים. החשש האמתי הוא מהשינוי באופי העבודות ובשוק העבודה בכללותו.
אנדרו הלדיין, אותו מזכיר לפיד בפוסט שלו, הוא הכלכלן הראשי של בנק אנגליה. הוא יודע דבר או שניים על כלכלה. בהרצאה המרתקת שלו מ- 2015 (שאפשר למצוא את התמליל שלה ברשת [2]), הסביר הלדיין פחות-או-יותר את מה שכתבתי עד עכשיו, והדגיש עובדה אחת גדולה: למרות שטכנולוגיה יצרה מקומות עבודה חדשים במאות השנים האחרונות, היא גם הביאה באותו הזמן לפולריזציה (הקצנה) גוברת של שוק העבודה, כך שבעלי מקצועות שמחייבים מומחיות גבוהה מקבלים תשלום גבוה יותר, בעוד שבעלי מקצועות שמסתפקים ברמת מומחיות נמוכה מקבלים תשלום נמוך יותר כתוצאה מהזליגה המתמשכת אליהם של אנשי מקצועות הביניים (שעבודתם נעלמת בגלל האוטומציה) בעלי רמת המומחיות הבינונית. הלדיין שואל בצדק, האם אנו רוצים להפוך לחברה עם אי-שוויון קיצוני, עם עשירי-על מעטים, והרבה-מאד עניים.
יש ויכוחים רבים על אי-שוויון, ואני מסכים שכל חברה צריכה בתוכה רמה מסוימת של אי-שוויון על מנת לדרבן אנשים להצלחה ולקידום החברה בכללותה. אבל לאי-שוויון קיצוני יש גם מגרעות, כאשר העיקרית שבהן היא שעשירי-העל מקבלים כוח גדול מאד על השלטון, בעוד שהעניים מאבדים את הכוח הזה ומתקשים יותר לקבל החלטות מושכלות שישמרו את הדמוקרטיה. וכמובן, יש את הקנאה המתמדת של העניים בעשירים, שפוגעת בלכידות החברתית. תגידו שהעניים צריכים להפסיק לקנא, ושיהיו מרוצים ממה שיש להם, כי "יש להם סמארטפונים, ופעם לא היו להם אפילו טלפונים"? נו. בהצלחה לכם עם זה. גם הקומוניסטים של ברית המועצות ניסו לשכנע את אזרחיהם ש- "שיתוף זה אחלה. תנו לממשלה הכל!" וזה לא ממש הצליח. יש רגשות – כמו רכושנות, השוואה עם הזולת וקנאה – שטבועים בנו עמוק כבר כמה מאות-אלפי שנים, ולא נראה שזה עומד להשתנות בקרוב. אם אתם רוצים לקיים דמוקרטיה מלוכדת ויצרנית לאורך זמן, לא ייתכן שתשעים אחוזים מהאוכלוסייה ירגישו מקופחים. זהו מצב שיש להתמודד עמו ברצינות, ולא בסיסמאות וקלישאות ריקות-מתוכן של קפיטליסטים וסוציאליסטים אדוקים.
עכשיו, אם השאלה היא מה לעשות בישראל, אז התשובה נראית די ברורה: לספק השכלה ברמה גבוהה ככל האפשר, למספר רב ככל האפשר של אנשים, בתקווה להפיק כאן כמה עשירי-על שיקדמו את המדינה כולה.
מהבחינה הזו, אני מבין ותומך ברעיון הכללי של לפיד (ומשאיר את הפרטים הקטנים לאנשים שיתכננו את תכניות החינוך הלאומיות האלו). אבל גם אז, צריך להיות מודעים לכך שזהו סוג של כניעה למגמה הגדולה יותר של אי-שוויון כלכלי.
אני לא מאשים את לפיד בפתרון שהציע. להפך: הוא עושה את הדבר הנכון, ואני מלא הערכה כלפיו על יכולתו לעזוב לרגע את מרוץ-העכברים הנצחי של הפוליטיקה הישראלית, לקחת נשימה עמוקה, לקרוא ספרים על העתיד (רמז - השולטים בעתיד; ראו תמונת כריכה משמאל) ולחשוב לטווח הארוך.
בדיוק מדינאים כאלו אנחנו צריכים: אנשים שמבינים לאן העולם מתקדם ומנסים להקפיץ את המדינה כולה על גב הסוס, לפני שהוא בורח.
אבל במקביל לפתרונות שלפיד מקדם, הייתי רוצה לראות דיונים ציבוריים רחבים יותר: לאן החברה כולה מתקדמת, איך אפשר לוודא שעשירי-העל (והחברות בראשן הם עומדים) לא משפיעים בדרכים קלוקלות על קבלת ההחלטות של השלטון ופוגעים בציבור כולו, ואיך אפשר לסייע גם לעניים בעולם כזה לממש את מלוא יכולותיהם ולהגיע לסיפוק ממצבם.
ראשית "קנאת עשירים" היא דבר רציונלי. אנחנו כולנו חיות ביולוגיות-אבולוציוניות. ובאובולוציה הרווחה שלך פחות תלויה בשאלה כמה כבר יש לך מבחינה אובייקטיבית ויותר בשאלה – איך אתה ביחס לאחרים. יצורים ביולוגים צריכים להתרבות ולכן חלק מהרווחה שלנו זה לא רק "לשרוד" אלא גם – להרשים בני או בנות זוג , לדאוג לילדים שלנו וכו' – בתחרות מול אחרים. כאשר אי השוויון קיצוני הגיוני שנחוש אי נחת. דווקא הכלכלנים הנאו קלאסיים ששכנעו את עצמם שרווחה = כמות המוצרים והשירותים שניתן לקנות (ללא קשר למצבם של אחרים) הם אלו שבחרו באידואלוגיה (שנוחה ליצרנים ולעשירים) על פני מדע. – זה חלק מההכחשה של הטבע הביולוגי של האדם בתורה הנאו קאלסית (חלק אחר ידוע יותר – האדם אינו רציונלי – חלק חשוב מהכלכלה התנהגותית).
שנית פחד מאבטלה טכנולוגית קיים מתחילת המאה ה-19 לא מ 1930. הלודיטים. שם גם אפשר לראות שלא הכל שושנים. כן, יש משרות – אבל לאו דווקא למי שאיבד אותם ולאו דווקא באותה רמת שכר. האורגים לשעבר לא קיבלו משרות דומות למה שהיו להם ונאצלו להתחרות עם ילדים שהיו מוכנים לעבוד בשכר רעב ובתנאים מסוכנים. זה שיש פתרון אחרי 20 או 30 שנה – לא עוזר לשרוד 20 שנה בלי עבודה.
זה שחשש מסויים התבדה בעבר לא אומר שהוא לא רלוונטי בהווה. זהו טיעון "הגנרל חסין הכדורים" אם הגנרל שרד 100 קרבות זה לא אומר שהוא לא יכול להתפוצץ בקרב ה-101. כמו שיש כלכלנים שמנסים להפחיד יש כאלה שמנסים להרגיע – ואם למדנו משהו ממאה השנים האחרונות הוא שכלכלכלנים לאו דווקא מצליחים לדייק בתחזיות – כי בינתיים המציאות מורכבת מדי והמודל שלנו פשטניים מדי.
שלישית ככל שהטכנולוגיה תתפתח קשה לדבוק באופטימיות לגבי הווצרות משרות חדשות. בחקלאות עובדים 1% מהעובדים. בתעשייה המגמה של צמצום משרות גם מתקיימת – כך שכל העובדים יעברו לתחום השירותים . וגם בענף זה ילכו יותר ויותר סוגי משרות למיכון – החל מנהגים , עבור בעורכי דין , רופאים , אחיות, פסיכולוגים , מתכנתים, מורים, מוכרים בחנויות – קשה לראות מקצוע שאותו לא ניתן להחליף עם רובוט ואו מחשב. יווצרו משרות חדשות – נכון – אבל החברה שמייצרת רובוטים או מחשבים שהחליפה בהצלחה אחיות או רופאים – אחרי שגמרה למכור מספיק חתיכות של תחליפים להם – תתחיל רבע שעה מאוחר יותר לשקוד על הדבר הבא – החלפת סקטור העובדים הגדול הבא. וככל שנתקדם כך ילכו וישתכללו היכולות של המחליפים – למידה מהירה יותר מזו של אדם, יכולות תנועה קלות וחסכוניות יותר, אפשרויות שאדם לא יכול לבצע.
רביעית זו בעיה לא רק מצד של "הי זה לא הוגן " או "הי זה בעיה דמוקרטית" אלא גם בעיה של "הי מי בכלל יקנה את המוצרים כאשר 50% מהאוכלוסיה או 99% מהאוכלוסיה מובטלים"??
פתרון אפשרי – שינוי הדרך שבה אנחנו חושבים על רכוש וטכנולוגיה וביזור של ההון – כך שכמו שאנחו מתייחסים לרובוט שואב כברכה במקום קללה – משום שהוא חוסך לנו עבודה אבל לא מפריע לפרנסה שלנו. ההכנסה צריכה להגיע מבעלות על הון ולא רק מעבודה.