המחבר (ראו תמונה משמאל), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד.
[התמונה: מאלבום התמונות הפרטי של המחבר]
האתרים של ד"ר רועי צזנה
* * *
ביומיים האחרונים הועלו שפע של ביקורות בפייסבוק על פרופ' סטיבן הוקינג המנוח (ראו תמונה משמאל). המבקרים טענו שעבודתו המדעית שנויה במחלוקת, מיותרת, לא-רלוונטית ועוד ועוד. אז בואו נעשה קצת סדר בדברים.
[תמונתו של פרופ' סטיבן הוקינג משמאל היא נחלת הכלל]
ראשית, הם צודקים... חלקית. הוקינג זכה לתהילה עצומה בקרב הציבור, אבל הוא עצמו הכיר בכך שקיים הייפ גדול לגביו. כאשר נשאל ב- 1993 האם הוא הפיזיקאי הגדול ביותר מאז אלברט איינשטיין, ענה בפשטות כי - "שטויות. זהו סתם הייפ של המדיה." [1]
לא צריך להסתמך רק על הוקינג לשם הקביעה הזו. כאשר התבקשו 130 פיזיקאים לדרג את החוקרים הגדולים ביותר בתחומם, הוקינג לא הגיע אפילו למקום השלושים. [2]
[חלק זה זכה לתוספת מצד הפיזיקאי התיאורטי Adi Armoni, שמוסר כי "הוקינג מצא שחורים שחורים קורנים, בהתבסס על אנטרופיית בקנשטיין-הוקינג. החישוב שלו אושש בכלים תאורטיים אחרים (חישובים בתורת המיתרים, למשל). כמו-כן קרינת הוקינג זכתה לחיזוק נסיוני בעזרת הנסוי המבריק שערך ג׳ף סטיינהאור מהטכניון."]
על אף שרעיון קרינת הוקינג מקובל בקהילה המדעית, כולם מבינים שהיא טרם הוכחה סופית.
עד לכאן יש הסכמה כללית. אבל אם כך הדבר, למה הוקינג זכה בהערצה שכזו מצד הציבור - באהבת-אמת מצד רבים כל-כך, שאפילו זוכי פרס נובל אינם זוכים בה בדרך כלל?
אפשר לטעון, כמובן, שנכותו הפיזית של הוקינג היא שהפכה אותו לכוכב תרבות. יש בכך הרבה מן הצדק: הוא לקה במחלה שהייתה אמורה להרוג אותו תוך שנים ספורות, והצליח לשרוד עמה לאורך חמישה עשורים, תוך שהוא ממשיך לחקור, לכתוב, לטייל בעולם ולהתכתב עם הציבור הרחב. הוקינג היווה עדות חיה לנצחון הנפש על הגוף, ולכך שהאינדיבידואל יכול לקבוע את גורלו במו ידיו.
אבל זה רק חלק מהתשובה.
האמת המלאה יותר היא שכשרונו הגדול השני של הוקינג היה בהנגשת המדע. ספרו "קיצור תולדות הזמן" (ראו תמונת כריכה משמאל) יצא לאור ב- 1988 ומכר יותר מעשרה מיליון עותקים ביותר משלושים שפות שונות. נודה באמת: מעטים הצליחו לקרוא את הספר עד הסוף ולהבין את מלוא הרעיונות שבו, אך אפילו המעט הזה דחף צעירים ללמוד פיזיקה. לפחות פיזיקאי אחד – פרופ' פול הרדקר, נשיא המכון לפיזיקה – הודה בגלוי שהספר דחף אותו לתחום זה. [3]
הוקינג המשיך לקדם את הנגשת המדע לכל אורך חייו. הוא העלה לכותרות נושאים חשובים-יותר וחשובים-פחות: על האיום וההבטחה שבבינה מלאכותית, על משמעות הקיום בעולם עם חייזרים וללא אלוהים, ועל הצורך להתפשט לכוכבי-לכת אחרים כדרך 'לבטח' את עתיד המין האנושי. הוא גם הימר – באופן שהעלה את הנושאים עליהם הימר לתודעה הציבורית – על תוצאות מחקרים שונים. כך, למשל, הוא הימר על טיבה של אנומליה מסוימת בחלל, הפסיד, ורכש ליריבו מנוי שנתי למגזין פנטהאוז [4] . באופן דומה, הוא הימר שבוזון ההיגס לא יימצא לעולם – וכאשר הפסיד, שילם ליריבו מאה דולרים במזומן, והכריז באופן ציבורי שיריבו ראוי לזכות בפרס הנובל.
אי אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי להתייחס גם לסיבה האמיתית שרבים מהמגיבים זועמים כל-כך על הוקינג: הוא סירב להגיע לכנס יום ההולדת של נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס, והסביר במכתב פרטי למארגני הכנס כי הוא מכבד את החרם האקדמי שהוטל על ישראל. ועל כך לא נותר אלא להגיד – חבל. מותר (ואף רצוי) לא להסכים עם מדיניות ממשלת ישראל מדי פעם, כפי שעושים גם הימניים וגם השמאלניים הקיצוניים ביותר בישראל עצמה. ואף על פי כן, כדאי לשמור את האקדמיה חופשיה מפוליטיקה עד כמה שרק אפשר (לפחות במדעים המדויקים), ולשמר את המנגנון המוצלח ביותר שגילינו לשיתוף ידע ולחתירה לגילוי האמת על המציאות הפיזית.
נסכם: בניגוד לכל ההייפ, הוקינג לא היה "הפיזיקאי המבריק ביותר מאז איינשטיין", אך הוא היה מדען מוכשר וחשוב לא פחות - אדם יוצא-דופן שמשך אחרים בזכות כתיבתו המבריקה, חוש ההומור שלו ותקוותו לעתיד טוב יותר. כל אלו הביאו לכך שהוקינג קירב לבבות למדע אולי יותר מכל מדען אחר בעשורים האחרונים. הוא היה מדען, הוא היה סלבריטאי, והוא בעיקר היה אדם – על כל מעלותיו ומגבלותיו. יהא זכרו ברוך.
