[בתמונה: העיירה שלומי על גבול הצפון: "שינוי במדיניות ההגנה של ישראל: במקרה של מלחמה עם חיזבאללה או חמאס, יפונו לא רק היישובים הקטנים הצמודים לגדר, אלא גם ערים סמוכות...". התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Avi1111 dr. avishai teicher. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת 'בין הקטבים'. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר] [לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'הדרום הפרוע' ב'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא אזורי סְפַ‏ר, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 1 במאי 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

זהו מאמר ראשון אודות הצורך הישראלי בהגנה מרחבית. למאמרים קודמים לחצו:

• גרשון הכהן: מלחמת אוקטובר 2023.
• גרשון הכהן: ההגנה המרחבית ביישובי הספר- חיוניות מערכתית מחודשת.

*  *  *

בסיום מלחמת העצמאות, ד' אב תש"ט, 15.8.1949, הונח על שולחן הכנסת "חוק שרות הביטחון, תש"ט". בדברי ההסבר להצעת החוק פרט שר הביטחון, דאז, דוד בן גוריון ארבעה סוגי שרות ביטחון:

1. כוח קבע סדיר מצומצם – כוחות קבע ביבשה באוויר ובים. שיעבדו בהתנדבות לפי חוזה.
2. טירונים בני 18 ועולים עד גיל 26, בגיוס חובה.
3. מערך המילואים - "עתודות".
4.  ישובי הספר (frontier) – מתיישבים "החיים על משקם ועבודתם שיצוידו יאומנו ויבוצרו במיוחד לשמש חומת מגן ראשונה במקרה של התפרצות האויב".

[להגדרת המושג סְפַ‏ר, לחצו כאן]

[בתמונה: מתיישבי הספר, "החיים על משקם ועבודתם שיצוידו יאומנו ויבוצרו במיוחד לשמש חומת מגן ראשונה במקרה של התפרצות האויב"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי CJHurn לאתר Pixabay]

כאן הונחו אבני היסוד התפיסתיים לבניין כוח צה"ל. בכל הקשור לשלושת המרכיבים הראשונים, צה"ל ממשיך לבטא את קווי היסוד הארגוניים שנקבעו בתש"ט. ראוי לברר מדוע המרכיב הרביעי - ההגנה המרחבית ביישובי הספר - הלך ודעך עם השנים?

בניגוד למורשת העבר, לא זו בלבד שהמתיישבים ביישובי הספר אינם מאורגנים יותר כרכיב מערכתי במגננה, מערכת הביטחון מתכננת לפנות אותם בשעת חירום, במסגרת תכנית כוללת לפינוי אזרחים מקווי העימות בגבול הצפון ובגבול עוטף עזה. בימי תרגיל הגיס שנערך בספטמבר בפיקוד הצפון, פרסם הכתב הצבאי אלכס פישמן: "שינוי במדיניות ההגנה של ישראל: במקרה של מלחמה עם חיזבאללה או חמאס, יפונו לא רק היישובים הקטנים הצמודים לגדר, אלא גם ערים סמוכות." (אלכס פישמן, ידיעות אחרונות, 11.9.2017). ובכן מדוע נמוג מרכיב ההגנה המרחבית ביישובי הספר?

תפקיד ההתיישבות בדוקטרינת ההגנה של צה"ל

מאז ראשית המפעל הציוני, היה לרשת היישובים ולמתיישבים יישובי הספר תפקיד מרכזי בתפיסת ההגנה.

על תרומתם של מתיישבי גוש עציון במלחמת העצמאות להישגי המערכה על ירושלים כתב יגאל אלון: "מאז ייסוד פתח תקווה ועד הקמת המדינה בתש"ח, חפפו למעשה תחומיי ההתיישבות היהודית וההתיישבות החלוצית, את תחומי ההיאחזות והשליטה העברית בארץ ישראל... כל ערי הארץ שהיו מעורבות, או לפחות גובלות עם יישובים ערביים, כל הקיבוצים המושבים, המושבות והשכונות שימשו בסיסים ומבצרים להגנה עצמית ולהגנת היישוב היהודי בכללותו." (הקדמה מאת יגאל אלון, דב קנוהל, גוש עציון במלחמתו, ירושלים ההסתדרות הציונית, 1957).

[בתמונה משמאל: כריכת הספר: "גוש עציון במלחמתו", שיצא לאור בהוצאת ההסתדרות הציונית ב- 1957]

גישה זו המשיכה להתקיים גם בימים שלאחר הקמת המדינה ותקיפותה לא רק שלא פחתה, אלא אף התעצמה. במקום בו לא התקיימה נוכחות של מתיישבים אזרחים, המערכת הביטחונית התקשתה לממש את הריבונות המדינתית.

כך איבדה מדינת ישראל את אחיזתה הריבונית באל חמה. בהסכם שביתת הנשק עם סוריה שנחתם ב- 20 יולי 1949, נקבע אזור אל חמה כאזור מפורז המצוי בריבונות ישראלית. ב-4 אפריל 1951, נשלח לאזור אל חמה כוח צה"ל ככוח סיור משטרתי. כוח סורי פתח באש שהרגה שבעה מחיילינו. מאז ועד מלחמת ששת הימים איבדה ישראל את אחיזתה בשטח. אילו היו שם מתיישבים אזרחים, יתכן ומדינת ישראל הייתה מתעקשת יותר לשמר את אחיזתה במקום.

[בתמונה: גשר הרכבת אל-חמה, שפוצץ על ידי הפלמ"ח במבצע ליל הגשרים בשנת 1946. ישראל את אחיזתה בשטח. אילו היו שם מתיישבים אזרחים, יתכן ומדינת ישראל הייתה מתעקשת יותר לשמר את אחיזתה במקום. הצילום: מירל לוטן, מתוך אתר פיקיויקי]

כך קרה גם במובלעת הר הצופים בשנים 1949-1967

הכפר עיסוויה היה כולו במרחב הריבוני הישראלי. בתחילה היה נטוש, אך במשך השנים, בתמיכת הלגיון הירדני, חלחלו אליו בהדרגה אזרחים פלסטיניים שהרחיבו את אחיזתם גם בשדות ובמטעי הזיתים. "פסע אחר פסע הצטמצמה המובלעת הישראלית על ההר. במובלעת הירדנית התנהל תהליך הפוך." כך תאר את התהליך אלוף עוזי נרקיס שהיה אז אלוף פיקוד המרכז וסיכם בהעלאת השאלה: "האם אצדק אם אסכן חיי חיילים נוספים למען הגנה על חלקת קרקע זעירה שאין בה תועלת לאיש?" (עוזי נרקיס, אחת ירושלים, עם עובד, תל אביב, 1975, עמ' 31-30).

[להרחבת המושג: תורת לחימה - דוקטרינה, לחצו כאן]

[הכרזה: ייצור ידע. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי מיקי אסטל / דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

במאבקים מסוג זה, לרכיב ההתיישבות האזרחי יש תפקיד חיוני שאינו יכול להתממש על ידי כוח צבאי. טענה זו מתייחסת למתרחש בכלל קווי העימות, לאו דווקא למרחבי הספר כמו יהודה ושומרון, אלא גם למרחביי הגליל והנגב. כוחות הביטחון לכשעצמם לא רק שאינם מספקים מסה של נוכחות רציפה, הם גם אינם רגישים דיים לשינויים בשטח הפוגעים באינטרסים הלאומיים הריבוניים.  המאבק שהתקיים בגבול סוריה ישראל לפני 1967, מדגים את דוקטרינת הביטחון הישראלית באופן בו שולבו האזרחים ביישובי הספר במאמץ הצבאי. במאבק למימוש הריבונות באזורי מריבה בקרבת הגבול, החקלאים התבקשו לעבד את השדות בקרבת הגבול עד המטר האחרון, גם בשטח המפורז, למרות הידיעה שהדבר כרוך בתקריות אש, שאף יצאו לעיתים משליטה. האם שילוב האזרחים היה מוצדק במבחן המקצועי הצבאי? האם הוא היה ניתן להנמקה במבחן עלות-תועלת כלכלית? למפקדי צה"ל באותם ימים, לרב אלוף דוד אלעזר שנשא אז בתפקיד אלוף פיקוד הצפון ולרב אלוף יצחק רבין שהיה הרמטכ"ל, לא היה ספק בצדקת מאבק זה ובחיוניות שילוב האזרחים החקלאים.

ישראל בר (ראו תמונה למטה), שנשא בשנותיו הראשונות של צה"ל תפקיד מקביל לראש אגף התכנון, היטיב לנתח ולנסח את תפקידה המשלים של ההגנה המרחבית, בתפיסת הביטחון הישראלית. כך הסביר בספרו, במעגל בעיות הביטחון:

[בתמונה: ישראל בר. צילום: פין הנס, לע"מ]

"יש סבורים שחלק זה (ההגנה המרחבית) של המערכת הביטחונית שלנו אינו אלא פרי התנאים ששררו בארץ לפני תקומת המדינה. ולכן יש לראותו כתופעה חולפת, שעתה עבר זמנה.  אולם הערכה מעין זו מוטעית מיסודה. העקרונות שעליהם מבוססת ההגנה המרחבית, הם ארגון מליציוני של האוכלוסייה, על מנת לעמוד בפני מי שתוקף את מקום מגוריה ועבודתה.  ובכן שילוב בין תא היצירה הכלכלית ותא ההתגוננות הצבאית, עקרונות אלה שימשו קו מדריך לכוחות הביטחון של עמים רבים בדברי הימים...חיסכון כוחות מזה ומניעים מוסריים המגבירים את כושר העמידה מזה. לכן אנו מוצאים בתולדות המלחמה ובייחוד של מדינות צעירות, וקטנות אשר נאבקו על חירותן, מערכת של הגנה מרחבית, כמשענת והשלמה הכרחית לכוחות הסדירים." (ישראל בר, במעגל בעיות הביטחון, עמ' 242-241)

הגישה המיוצגת בדבריו אלה של ישראל בר, מתבססת כמובן על היכרותו עם לקחי מלחמת העולם השנייה. המלחמה אכן שינתה מאז את צורתה והגיונה, אולם דווקא במאפייניה החדשים בלחימה כנגד טרור וגרילה מתוך ובנוכחות האוכלוסייה האזרחית, נוספו ממדים חדשים לנחיצותה של התארגנות הגנתית ביישובים הפרושים במרחבי הספר.  לנוכחות ההתיישבות במרחב יש תפקיד פעיל ביצירת התנאים להתמודדות יעילה יותר של הכוח הצבאי הסדיר.

בעידן המלחמה החדשה, גישה משלבת בין כוחות צבא סדירים לבין אזרחים בני המקום, הפכה להגיון ולצורך השעה. מתוך אילוצי לגיטימציה ושיקולים מדיניים באזורי סכסוך, מוטל על האזרחים באזורים אלה תפקיד הולך וגדל בהובלת המאבק לקידום אינטרסים לאומיים.  כך לדוגמה במאבק הפלסטיני ברצועת עזה להרחבת מרחב הפרימטר החקלאי (ראו בתמונה למטה) בגבול או מרחב הדיג בחופי עזה, כך בהתפשטות הסינים בים הסיני באמצעות אלפי סירות דיג אזרחיות, וכך בקווי המתאר השיטתיים בפעולת הרוסים בגיאורגיה ובאוקראינה.

[בתמונה: שימוש בחקלאות לצרכים ביטחוניים בעזה. צילום: Hassan Eslayeh. המקור: התקשורת העזתית]

מנגד לתפיסה זו, מן המקום המבקש להעמיד גם את מדיניות הביטחון על רציונל כלכלי בחישובי עלות תועלת, המרכיב ההתיישבותי החלוצי ביישובי הספר הולך ומוצג כנטל על שגרת הביטחון.

בשונה מתפיסת הביטחון המסורתית, בתפיסה ההולכת ומתקבעת, יישובי הספר מוצגים יותר ויותר כנטל ביטחוני נוסף, שבלעדיו היה ניתן כביכול, לצמצם כוחות ולחסוך בעומס המשימות. לפני שנים, בהיותי מפקד המכללה לביטחון לאומי, נשלחו אלי שלושה צעירים - עובדי משרד האוצר- "נערי אוצר", לברר בהיבטי עלות תועלת כלכליים, את הצידוק לפריסת יישובי קו עימות בקרבת הגבול, דוגמת נח"ל עוז בעוטף עזה. הם ביקשו לבחון במעטפת המשימות היומיות המוטלות על כוחות הביטחון: כמו הוצאת ילדים לבית הספר באוטובוס ממוגן, ואבטחת חקלאים בשדות בקדמת הגבול, כמה היינו חוסכים בסדר הכוחות ובמעטפת המטלות, אם היינו מעבירים את היישוב למיקום בטוח יותר. בתגובתי הראשונה אמרתי להם שבן גוריון היה מגלגל אותם במדרגות.

גישתם מיישמת מגמה רווחת בעולם המערבי הליברלי, להפרדה בין מרכיבים צבאיים מוסדיים המופקדים בבלעדיות על הפעלת הכוח, לבין המרכיב האזרחי האמור להתמסר לחייו האזרחיים.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

[בתמונה: דוד בן גוריון היה מגלגל אותם מכל המדרגות... הצילום: לע"מ. צלם לא ידוע]

המסד התפיסתי ערכי להפרדה בין אזרח לחיל

נוח למדינה לשלוט באזרחיה כשהם עסוקים במיצוי חייהם הפרטיים ומשליכים יהבם על מנגנוני המדינה המוסדיים. זה מצליח עד למבחני שעת החרום, עד להתפרצות משבר מקיף המביא את המערכת המוסדית לאובדן שליטה. הסרט דנקירק היטיב להציג כיצד ברגע המשבר, עם קריסת המערכת הצבאית, היו אלה אזרחים מתנדבים, באלפי ספינות קלות פרטיות, שהעניקו למערכת הצבאית רשת ביטחון וחילצו בהצלחה מעל 300,000 חיילי הממלכה מן המצור בדנקירק.

הדיון מתחבר בנקודה זו לברור מערכת הזיקות הרצויה במדינה דמוקרטית, בין האזרח והחברה האזרחית לבין המדינה ומנגנוניה.  הסדרת הסוגיה מנקודת מבט ליברלית, חותרת ככל הניתן להפרדה דיכוטומית בין חייל לבין אזרח, בין מחנה צבאי לבין יישוב אזרחי.   שילוב שיטתי של אזרחים בהגנה המרחבית, נתפס בתוך כך כאנומליה השייכת לסדר חברתי שעבר זמנו.  בהשפעתה הגוברת של גישה זו על   מערכת הביטחון וצה"ל, נוצר צמצום הולך וגובר של מרכיב ההגנה המרחבית האזרחית. חשוב להדגיש כי בעניין זה כמו בעניינים אחרים, בן גוריון ומפלגות הפועלים החלוציות, ממש לא החזיקו בעמדה ליברלית. משהו אכן השתנה: בראשית דרכן נשאו מפלגות הפועלים את דגל החברה המגויסת, אולם בהדרגה החליפו אותו בדגל החברה האזרחית הליברלית. בעשורים האחרונים: מפלגות הפועלים הישראליות אכן עברו מאוריינטציה סוציאליסטית קולקטיבית, אל אוריינטציה ליברלית סוציאל- דמוקרטית.

עם דעיכת האתוס החלוצי גברה הדרישה האזרחית מן המדינה להעניק לתושבי יישובי הספר את אותה רמת ביטחון המתקיימת בתל אביב. בהעדר מסד ערכי לתבוע מהאזרח ביישובי הספר שותפות למטלות הביטחון מתוקף שליחותו החלוצית, התהוותה המגמה להשקעת משאבי עתק בהגנת ההתיישבות בקווי העימות, עד כדי ציפייה להענקת הגנה מושלמת, דוגמת המאמץ לאיתור ולסיכול המנהרות בגבול עזה.

[בתמונה: האתוס החלוצי שדעך... חלוצים בקיבוץ חוזרים מיום עבודה, 1935. התמונה באדיבות מט"ח]

בראשית ימי האינתיפאדה שפרצה בדצמבר 1987, יצחק רבין כשר הביטחון בהתמודדות עם ביקורת המתנחלים על אבדן הביטחון, העז להציב בפניהם את ציפייתו מהם לכוח עמידה כפי שמצופה מאזרחים חלוצים במרחב הספר.

ואמנם, דעיכת האתוס החלוצי מסבירה כיצד דווקא לנוכח ההישג המבצעי של כוחות צה"ל, בפריצת דרך לאיתור וסיכול המנהרות, תושביי היישובים בקרבת גבול עזה, ממשיכים להביע דאגתם מן האפשרות שלמרות ההישג, עלולה להיוותר מנהרה נוספת בלתי מאותרת, דרכה יגיח האויב. למול חרדת התושבים ראוי לתאם ציפיות:  גם היעיל שבצבאות אינו מסוגל להעניק מערכת הגנה הרמטית.  גדרות וחומות על אף נוכחותן המרשימה במרחב, מספקות מענה טכני הניתן תמיד למעקף על ידי אויב נחוש.

בדיוק בשל כך, במרחב הספר צריכים להתיישב חלוצים, ולא אזרחים רגילים. צה"ל ומערכת הביטחון זוכים כמובן להערכה רבה על מאמציהם, אולם לא די בכך. בהתאם להכרה זו, כוננה תפיסת בן גוריון רשת הגנה וביטחון בשילוב הצבא והאזרחים. הצבא בפעולתו השוטפת במעגל הקדמי והאזרחים החמושים במעגל שני, כרשת ביטחון.

בתיאום הציפיות, מומלץ גם כיום, לשוב על דברי בן גוריון: "המלחמה הזעירה בספר איננה תופעה חדשה. היא הייתה בצורה זו או אחרת מנת חלקה של ההתיישבות הציונית, החל מימי העלייה הראשונה והשנייה ואזרחי מדינת ישראל יצטרכו להתרגל ולחיות עם תופעה זו עוד שנים רבות." ("במעגל בעיות הביטחון", ישראל בר, ע' 196; ראה תמונת כריכה משמאל למעלה)

[בתמונה משמאל: כריכת הספר "במעגל בעיות הביטחון", לישראל בר, שראה אור בהוצאת עם עובד. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

כבעבר, גם בימינו, להתארגנות האזרחים ביישובי הספר, תפקיד משמעותי במאמץ הביטחוני הכולל כמרכיב כוח מקומי במערכת ההגנה.  בנקודת מבט זו, יישובי הספר לא רק שאינם נטל על כוחות הביטחון, אלא שבהתארגנות נכונה במימוש יתרונם כבני המקום, הם רכיב מערכתי תומך למאמץ הצבאי העיקרי. 

מרחב הספר כפוטנציאל וכהזדמנות

הקושי הטמון בתפיסה הליברלית לקיום הגנה מרחבית על בסיס אזרחים, קשור בין היתר בקושי הטמון בגישה זו להכלת החריגות הטמונה ברעיון הספר (frontier). ממדינה ריבונית מתוקנת ויעילה מצפים לקיים רצף ריבוני אחיד על פני כל מרחב המדינה, ללא הבחנה מוסדית בין המרחב הנתון לשליטה ריבונית סדורה, לבין מרחב הספר. לעומת זאת, האתגרים בספר תובעים לעתים שבירת מוסכמות ויישום צורות פעולה שונות וחריגות מאמות המידה המקובלות. כדוגמה נתבונן בבעיה פשוטה לכאורה, שמרגע הורתה, נתמכה על ידי מרכז הקונצנזוס הישראלי, ולמרות זאת הטיפול בה נחסם במבוך שלטון החוק והמנהל התקין - באי יכולתו להחריג את צורכי הספר.

במצוקה הביטחונית שנוצרה ביישובי עוטף עזה לאחר ההתנתקות בקיץ 2005, התחוללה נטישה חלקית של מתיישבים. על מנת להתגבר על אווירת הנטישה, קלטו בקיבוצים אנשים צעירים שוכרי דירות, חלקם סטודנטים ממכללת ספיר הסמוכה, לכולם - מראשי המועצות האזוריות ועד שר הביטחון - היה ברור כי אכלוס מלא של יישובים אלו הוא אינטרס ביטחוני לאומי מובהק. אולם, לא כך נראו הדברים מנקודת מבטם הנוהלית של משפטני מנהל מקרקעי ישראל. מבחינת הנוהל החוקי, מעמד הקרקע המוחכרת לקיבוץ מיועד לחברי הקיבוץ בלבד ואינו מאפשר השכרת דירות בקיבוץ לצד ג'. הטיעון המשפטי הסביר כי החוק במדינה מתוקנת אינו יכול להבחין בין דין השכרת דירות לצד ג' בקיבוץ נח"ל עוז בספר, לדין השכרת דירות בקיבוץ שפיים במרכז הארץ. פרופסור זאב צחור, שהיה אז נשיא מכללת ספיר פנה לכל הנוגעים בדבר בבקשת עזרה לפתרון הבעיה. אף אני פניתי בעניין לאיתן ברושי ששימש אז בתפקיד עוזר שר הביטחון להתיישבות. הבעיה נותרה בעינה ללא פתרון. אותו קושי מתגלה גם באי היכולת להכיר בחריגות המכוננת את אורח חיי איש הספר כאזרח חמוש, הנושא בנטל מאבק לאומי באזור חיכוך, לבין האזרח בתל אביב.

סדרניי החוק, במיוחד בתפיסת שלטון חוק ליברלית, מגלים קושי בהתמודדות עם השוני הנדרש בין דפוס ההיגיון והנוהל המוביל את פעילות המדינה במרחב הסדור, לבין דפוס ההיגיון והנוהל החריג הנדרש למצוקות הספר. לנוכח מתחים אלה, עומדות בפני ה"מדינה המתוקנת" שלוש אפשרויות יסוד:

1. כפיית החוק: במגמה להסדיר גם בהפעלת מנגנוני כוח את יישומו של חוק אחיד, בריבונות רציפה על פני כל המרחב. זה ההיגיון שהוביל השופט גולדברג לפתרון התפשטות התיישבות הבדואים הבלתי מוכרת בנגב.
2. וויתור מודע: בהכרת אי היכולת להסדרת ההפרעות והחריגות המתרחשות באזורי החיכוך במרחב הספר, מובילים להתכנסות מרחבית של המדינה אל המרכז הנשלט כחוק. מדובר בוויתור מראש על המאבק לשליטה במרחב החריג. זו לדוגמה ההנמקה להצעה להעביר את השכונות הפלסטיניות בירושלים, השוכנות מעבר לחומת ההפרדה, לרשות הפלסטינית.
3. הדרך השלישית-הדרך הדואלית: גישה היברידית שמקבלת בהשקפת עולם בסיסית את השונות המתקיימת בין המרחב הסדור לבין מרחב הספר, כדבר טבעי ולא כתקלה. את החריגות המתרחשת במרחב הספר כאזור חיכוך, תופסת גישה זו כהזדמנות. המתחים בין ההגיונות השונים המגולמים בכל אחד מהמרחבים, מבטאים פוטנציאל ראוי למיצוי. בניהול נכון של זיקות הגומלין בין המרחבים טמון לפי גישה זו, המפתח ליעילות המדינה במימוש ריבונותה. המדינה הליברלית בשאיפתה לשלטון החוק באחדות מונוליטית, כמובן מתקשה באימוץ דרך זו.

[בתמונה: מרחבי הספר... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Ryan Godfrey לאתר flickr]

ההבדל בין תפיסת הספר כתקלה הדורשת תיקון לבין תפיסת הספר כמרחב פוטנציאל, מושתת על גישות שונות בבסיסן לא רק ביחס לתופעת המדינה, אלא גם ביחס לתפיסת האדם ומקומו בסדר הקוסמי.  בדימוי הרווח בגישה ליברלית, הספר הוא אזור חיכוך- מקום של פורעי חוק ואלימות.  זה לפעמים נכון, אבל לא זה המאפיין העיקרי בתופעת הספר. ספר הוא קודם כל מושג המתאר מרחב ביניים המצוי בחיכוך בין ישויות מנוגדות, כמו ים ויבשה, מדבר וציוויליזציה. לעיתים המעבר בין הישויות חד וברור, בגבול שאינו מותיר מרחבי ביניים ולעיתים הוא מעומעם ונייד כמו באזור הליטורל  בים, ברצועת החוף במעבר בין גאות ושפל.  סדרני חוק מודרניים ובמיוחד ליברליים מתקשים להתנהל במרחבי ביניים. כאן מתחיל סיפור הספר כמרחב ביניים תרבותי, כאזור חיכוך שנדרשים אנשים חלוצים למיצוי הפוטנציאל הגלום בו.

תיאור זה מאפשר שתי נקודות מבט על המתחולל במרחב הספר: האחת מתמקדת בממד הנגטיבי, בסלידה מכורח החיכוך, בחרדה מגילויי היחלשותה של עוצמת שלטון החוק המדינתי, במעבר ההדרגתי מן המרכז השלטוני אל אזורי השוליים המדינתיים. נקודת המבט השנייה, מתמקדת בממד החיובי, בזיהוי הפוטנציאל הטמון במרחב הספר כמרחב חיכוך מעצב, אקטיבי ומחולל התהוות חדשה. בין שתי נקודות המבט, קיימת מחלוקת הנובעת ממטפיזיקה מדינית וחברתית שונה. בנקודת המבט הנגטיבית המרחב המדינתי המתוקן, צריך לבסס הגמוניה ריבונית רציפה, בהגיון היררכי השולט מן מרכז השלטוני אל מרחבי השוליים.  בנקודת המבט החיובית, מדובר במערכת זיקות דואלית, בין המרכז השלטוני, ההגמוני המתקיים במרחב הציוויליזציה המפותחת, לבין מרחב הספר הפתוח להתהוות מתוך חיכוך.

דווקא האתוס האמריקאי, במקום המרכזי שתפסה בו ההליכה אל הספר כתהליך תרבותי מכונן בעיצוב האומה, מייצג את הגישה החיובית אל תופעת הספר. במאמר שהפך - מאז נכתב בסוף המאה ה-19 - לאייקון בתפיסת האתוס החלוצי האמריקאי, כתב הוגה הדעות פרדריק טרנר: "הדמוקרטיה האמריקאית לא נולדה מתוך חלומותיו של הוגה דעות, ואף לא הובאה באניית ה'מייפלאואר' אל פלימות, היא נוצרה ביערות אמריקה ונוצרה בכל מגע עם ספר חדש. לא הקונסטיטוציה אלא האדמה החופשית יצרו את הטיפוס הדמוקרטי של החברה באמריקה."

ובכן, היתה זו התנועה הלאה, ממושבות החוף אל הבלתי נודע ממערב, שקיבעה בתודעת החלוצים האמריקאית את מושבות החוף כמולדת. אלמלא כן יתכן ואנגליה והולנד כארצות המוצא של המתיישבים היו ממשיכות להתקיים בתודעתם כמולדת. החיכוך בספר הפתוח עיצב אם כן בזיקת גומלין, גם את המרחב הסדור והנשלט, לא פחות מאשר להפך.

זו הייתה התפיסה הקוסמולוגית-אתית במסגרתה פעלו מנהיגי תנועות הפועלים החלוציות, ומתוכה נבעה ההכרה בתפקידם החיוני של מתיישבים חלוצים במאבק לכינון השליטה במרחבי הספר. זו הייתה התשתית האתית עליה נוסד מערך ההגנה המרחבית.

תרומת ההתיישבות לצה"ל בהענקת מסה של נוכחות במרחב

יותר משצה"ל שומר על המתיישבים נוכחותם שם מסייעת ליעילות פעולתו של צה"ל בסדר כוחות מינימלי. את פונקציית המסה להחזקת המרחב ממלאים האזרחים.

בממד התודעתי הכולל, עצם מגמת הפריסה ההתיישבותית, מעצימה את האופן בו נתפסת נוכחותנו וריבונותנו בעיני האחרים. באופן מסורתי, עוד בעידן העות'מני, לנוכח הכורח לשרוד בסביבה נתונה לשינויים ולתהפוכות פוליטיות, למד בן המזרח התיכון לבחון מידי יום האם נכון מבחינתו להמשיך לשמור אמונים לשלטון הקיים. הגיון זה מתמצה היטב בפתגם הערבי:  "נחנא מעא אל חיט אל וואקף" ופירושו: אנחנו עם הקיר האיתן.

בהגיון זה, הרחבת יישוב מתפרשת כמגמה המציבה את נוכחותנו במרחב כאיתנה ועל כן, הכרחי וראוי לשתף עמה פעולה. בשיחה עם שייח' טהאר אבו סאלח (ראו כתבה ותמונה למטה), מנהיגם הרוחני של כפרי הדרוזים בגולן, התלונן בפניי על אי הוודאות לגבי עתיד השליטה הישראלית בגולן. גם הצהרת ראש ממשלת ישראל, באביב 2016, על אחיזתה של מדינת ישראל בגולן לנצח, אינה עושה כל רושם, כי היא נבחנת בעיניו בעיקר במבחן המעשה. בלי הרחבה ממשית של ההתיישבות הישראלית בגולן, הסביר, הוא ימשיך לשבת על הגדר, כי מי יודע מה ילד יום. "כשיהיו כאן מאה אלף יהודים אתייחס אחרת. בינתיים אני נוסע בגולן בלילה ורואה סביבי רק חושך".

[בתמונה: שייח' טהאר אבו סאלח. לכתבה המלאה של סמיר חלבי וחסין חלביב בפורטל הכרמל. לחצו כאן]

 עיבוד חלקות חקלאיות

במארג הכולל של מאמצי הביטחון, להתיישבות תפקיד מרכזי ביצירת נוכחות חקלאית המרחיבה את ממדי הנוכחות הכוללת הנדרשת לשליטה במרחב. החקלאי ומחרשתו היו והוכרו ככלי הכרחי ובלעדי במאבק למימוש ריבונות. כך מתרחש גם היום בפעולת החקלאים בגבול רצועת עזה, בבקעת הירדן ואף באזורים נרחבים במרחב הפתוח בין הישובים ביהודה ושומרון.

לנוכחותו של החקלאי הישראלי, תפקיד יומי במאבק הבלתי נפסק למניעת פלישה עוינת וכוחנית לקרקעות המדינה. במרחבים הנתונים למאבק או בקרבת הגבול, לפעילות החקלאית קיים תפקיד מכונן בהשלטת ריבונות ובקביעת משטר הגבולות. בנוסף, מעצם נוכחותו האינטימית של החקלאי במרחב הוא מכפיל את כוחות הביטחון המוסדיים, המושקעים בהגנת המרחב ומניעת טרור. היה זה לדוגמה, חקלאי ממטולה, שמצא במטע בסמוך לגבול לבנון חבילת מטעני נפץ שהוסלקו שם על ידי חיזבאללה, להעברתם לידי חוליית טרור מפנים מדינת ישראל. זו היתה תפיסת הביטחון הישראלית מראשית חידוש ההתיישבות.

שילוב אזרחים במאמץ הביטחון – כמציאות נוכחת

בהתמודדות ראשונית יכולים לנסות ולהציג את טענתי להשבת שילוב האזרחים בהגנה המרחבית בספר כלא יותר מערגה נוסטלגית. אלא שבמידה רבה דווקא בשני העשורים האחרונים, הייתה זו המדינה עצמה שיזמה שיתוף אזרחים במטלות הביטחון, בעיקר בביטחון הפנים. במגמה החדשה משטרת ישראל נתמכת בפעילותה השוטפת באלפי אזרחים מתנדבים הפועלים במסגרת המשמר האזרחי. במגמה דומה, צמיחתן והתפתחותן של חברות אבטחה אזרחיות, יצר מציאות חדשה במפגש היומי המתקיים במרחב הציבורי בין האזרח לבין נושאי נשק המגנים עליו. בפועל, חברות אבטחה משולבות - מתוקף הוראות מערכת הביטחון - באחריות לאבטחת מרכזי פעילות אזרחיים כקניונים ומסעדות, ולעתים אף זוכות במכרזים למשימות שעל פי אופיין מצויות באחריות ישירה של המדינה, כמו אבטחת מעברים ביהודה ושומרון ואבטחת שדות התעופה, בהם גם שדה תעופה בן גוריון. מדובר למעשה בסוג של הפרטת המונופול שהוחזק בידי המדינה ומנגנוניה הביטחוניים המוסדיים, על הפעלת כוח ונשק.  גם בארה"ב שולבו כוחות אבטחה אזרחיים, במשימות אבטחה בעיראק, שילוב שאף עורר ביקורת ציבורית ומשפטית בהדגשת אובדן שליטת המדינה בתוצאת המקרים בהם מאבטחים אלה הפעילו נשק, בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש המקובלות. מדובר למעשה במיקור חוץ הפוגע בסמכויות המדינה ובאחריותה הבלעדית לאחדות הגיון הפעולה המלחמתית הנעשית בשליחותה, ובכל זאת המגמה הולכת ומתפתחת.

יחידות החילוץ ההתנדבותיות הן ממד נוסף במגמת ההפרטה של האחריות המדינתית להגנה ולהצלת חיי האזרחים. בתהליך ארגוני שהתפתח בכל מרחבי הספר, הוקמו יחידות מתנדבים אזרחיות, דוגמת יחידות חילוץ, עין גדי, מגילות, אילת, גולן. בכך, נטל משימות החילוץ האזרחיות, הועבר בהדרגה מכוחות המשטרה והצבא אל יחידות מתנדבים. מדובר ביחידות המבוססות על תושבי המקום, מה שמעניק להן זמינות מידית לפעולה והיכרות אינטימית עם הסביבה. התועלת והצורך ביחידות אלה נובעים ביסודם קודם כל מההקלה המשמעותית שהן מאפשרות על עומס המשימות המוטל על כוחות הביטחון המוסדיים. בנוסף, יחידות אלה בהתבססותן על תושבי הסביבה הקרובה, נתונות להפעלה בזמינות גבוהה ביותר. אנשי יחידות החילוץ, מנהלים למעשה אורח חיים אזרחי המחויב מתוקף התנדבותם, לזמינות לקריאה בכל רגע, גם בשבת וחג. פעולתם כרוכה כמובן גם בסיכון עצמי לחייהם. גם בהצטרפות לוחמי עילית של צה"ל כמו צוותי יחידה 669, הפיקוד המשימתי והובלת המשימה נותרים ברוב המקרים בידי יחידת החילוץ. ניסיונם המצטבר והיכרותם הייחודית עם תנאיי סביבתם, עושים אותם לגורם הכרחי במערך שרותי ההצלה המדינתיים.

[להרחבה בנושא יחידות החילוץ, לחצו כאן]

[בתמונה: יחידות החילוץ - נטל משימות החילוץ האזרחיות, הועבר בהדרגה מכוחות המשטרה והצבא אל יחידות מתנדבים. התמונה באדיבות עמותת יחידות החילוץ]

כוחות הביטחון המוסדיים ורשויות המדינה יודעים אם כן לשלב אזרחים מתנדבים במגוון משימות רחב, המצויות על פי טבען בתחומי אחריות מערכות הביטחון, בעיקר בביטחון הפנים. לנוכח הבנה מתקדמת לפוטנציאל הטמון בשילוב זה, מתעצמת השאלה מדוע דווקא במשימות ההגנה בספר, בשגרה ובחירום, פנתה מערכת הביטחון למגמה מנוגדת?

סיכום

במכלול טענותיי הסברתי את התרומה הביטחונית המוענקת למערכת הביטחון בשילוב המתיישבים כגורם נחוץ במערכת המאמצים הכוללת. זו הייתה תפיסת הביטחון המורשתית מאז ראשית הציונות, והיא ממשיכה להיות נחוצה ואפקטיבית.  מאז הרמטכ"ל רפאל איתן שחידש אחרי מלחמת יום כיפור את ארגונם וחימושם של האזרחים ביישובי הספר, מרכיב זה בתפיסת ההגנה של צה"ל הלך ודעך. לנוכח אתגרי ההגנה החדשים בקווי העימות, למול איום גובר לחדירת כוחות חיזבאללה וחמאס לשטחנו מעבר לקוי הגבול, לשילוב המתיישבים בהגנה המרחבית יכולה להיות תרומה משמעותית. היא בעיקר תאפשר מיצוי נכון ויעיל יותר של כוחות צה"ל הסדירים בשעת חירום.

חברים וותיקים ביישובים מתלוננים כיום על התכניות לפנות גם אותם בזמן חרום, במקום לגייסם ולארגנם להגנת היישוב.  ראוי להקשיב לתביעת התושבים לשלבם כחיילי מילואים מגויסים להגנת ביתם.  גם אדם שעבר את גיל 70, איש או אישה, במיוחד כשהוא תושב המקום, יכולים להיות יעילים בתפקידי הגנה כשהם פועלים מעמדות נייחות. כמובן נדרש לכך לא רק מאמץ לארגון וחימוש מחודש של התושבים, אלא גם כינון מחודש של אתוס השליחות החלוצית בספר.

בלקחי מלחמת העצמאות סיכם יגאל אלון: "האסטרטגיה ההתיישבותית היתה ללא ספק היסוד האיתן שעליו הושתתה הגנת היישוב ומכוחה הושג הניצחון...על אף הדאגות והקשיים שהסבו היישובים ל'הגנה' ולמוסדות המיישבים בימי שלום ובימי מלחמה, היישובים היוו למעשה גורמים שריתקו כוחות אויב ושימשו לנו בסיסי זניקה, בשלב קרבות התנופה." (יגאל אלון, מערכות פלמ"ח- מגמות ומעש, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשכ"ז, עמ' 286)

בסיכום מלחמת העצמאות כתב בן גוריון: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים." (תולדות מלחמת הקוממיות, דברי הקדמה דוד בן גוריון, הוצאת מערכות, 1959, ע' 39) ערכים אלה מממשיכים להיות תנאי לניצחוננו והם מתבטאים בעיקר ביישובי הספר, בשילוב הנכון הממשיך להידרש בין הכוח הצבאי הסדיר לבין המתיישבים האזרחים.

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'הדרום הפרוע' ב'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא אזורי סְפַ‏ר, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2015), תורת לחימה - דוקטרינה, ייצור ידע, 25/7/15.
• פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.