[בתמונה: ישן מול חדש - גמל על רקע העיר רהט. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Romayan. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לקובץ המאמרים על הגניבות בבסיס צאלים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'הדרום הפרוע' ב'ייצור ידע', לחצו כאן] [מאמר זה הופיע לראשונה באתר ג'וקופוסט. למאמר המקורי לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

זהו מאמר שני בסדרה זו. במאמר הקודם עמדתי בקצרה על מאפיינים של אזור ספר בכלל, ועל מאפייניו של הנגב כאזור ספר בפרט, וציינתי כי חיות בו שתי חברות שונות – יהודית ובדואית – המתחרות על הדומיננטיות באזור.

במאמר זה אבקש לעמוד על מאפייניהן השונים של כל אחת מן האוכלוסיות הללו.

• למאמר הראשון, לחצו כאן.

האוכלוסייה הערבית בנגב

האוכלוסייה הערבית בנגב מורכבת משלושה גורמים עיקריים: בדואים, משתפי פעולה פלסטינים לשעבר (משת"פים) ומהגרים ערבים מצפון הארץ.

בדואים

המושג בדואים מתאר לכאורה קבוצה אתנית ייחודית בקרב האוכלוסייה הערבית. שבמדינת ישראל אוהבים לציין את הייחודיות שלה לטובה מקרב הפלסטינים תושבי ישראל. אבל, האמת היא שקבוצה זו עברה אינטגרציה מהותית מאז 1967 עם הפלסטינים, ברצועת עזה בעיקר, על רקע ריבוי נישואים עם נשים, הנרכשות מיהודה, שומרון, עזה וסיני. התוצאה היא שרוב הצעירים במגזר היום עברו דוקטרינציה פלסטינית מהותית, כך שמה'סיפור' - על ייחודם כקבוצה אתנית, שמקיימת קשרים ייחודיים עם מדינת ישראל - נותרה, במידה רבה, רק אגדה.

[לכתבה המלאה בישראל היום, לחצו כאן]

על פי המספרים הרשמיים, חיים באזור הנגב כ- 250,000 בדואים (כ- 38%). בפועל, נספחו אליהם שוהים בלתי חוקיים פלסטינים רבים, המוצאים מפלט בישובים הבלתי מוכרים (וגם במוכרים), רחוק מעין המשטרה). אם נוסיף לכך את תופעת רכישת הנשים מרצועת עזה, מיהודה ושומרון ומסיני והסוואתן דרך רישום ילדיהן בתעודות הזהות של הנשים היהודיות, הרי שיש קושי מהותי לקבוע את המספר האמתי של הבדואים-פלסטינים המתגוררים ברחבי הנגב.

חלקם הגדול של הבדואים הם תושבי העיר רהט (53,000) ועיירות הקבע: כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חורה ולקיה. השאר הם תושבי הפזורה (כפרים לא מוכרים). דוגמאות לכך הן השבטים אפיניש, קודייראת א-צאנע, ג'נאביב, אטרש, אבו עמרה, אעצם, אבו רוקייק, אבו ג'ווייעד, קוואעין, אבו כף, עוקבי, הוואשלה, נצאצרה והוזייל, שעדיין לא קיבלו מעמד מוניציפלי. חלק מכפרים אלו הוכרו עם הקמת המועצה האזורית אבו בסמה, שהוקמה להתמודד עם בעיה זו.

הבזק שמסוגל לתת מושג מה על עוצמתו של השילוב בין אוכלוסיה צעירה והיעדר משילות, הוא ההעזה וההתנכלות הבלתי פוסקים של בדואים לרכוש צבאי במרחבי הנגב, תופעה שצה"ל נשאר מולה, במידה רבה, חסר אונים!

[לכתבה המלאה באתר 'מידה', לחצו כאן]

עוצמתה של האוכלוסייה הבדואית נצברת במהירות רבה: שיעור הפריון אצל בדואים הוא 5.7 (במגמת ירידה). רוב הבדואים – צעירים. האוכלוסייה מכפילה את עצמה, מדי 13 שנה לערך! זה עולם של צעירים פרועים, שמזלזלים במבוגרים, ואינם נשמעים לאיש...

המוני הצעירים נמשכים לערי הנגב. בעיקר לבאר שבע, ועוברים להתגורר בה. רבים פותחים בה עסקים, ורבים עוד יותר משתמשים בה כמרכז בילוי. גם ערד הייתה מוקד משיכה לא קטן, שנבלם, במידה מסוימת בעקבות הדומיננטיות הגוברת של חסידי גור בעיר.

משתפי פעולה לשעבר (משת"פים)

משתפי פעולה לשעבר (משת"פים), הובאו עם משפחותיהם לבאר שבע, לאחר ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005. הם שוכנו בשכונות העניות (בעיקר בשכונה ג'), בעיקר בדירות צמודות קרקע. השכונה נבחרה בשל מחיריה הנמוכים וכיוון שאוכלוסייתה הייתה חלשה ולא יכולה הייתה להתנגד.

המשת"פים הכניסו לשכונות תרבות של בניה בלתי חוקית והשתלטות על קרקע ציבורית, ובריונות כביש. מידת האינטגרציה שאוכלוסיה זו יצרה עם האוכלוסייה היהודית אפסית (ואם כבר, שלילית ברובה המכריע), והם היוו זרז שמשך גם בדואים וערבים מהצפון לשכונות הללו.

ערביי הצפון

מרכז וצפון הארץ כבר צפופים, פקוקים וסתומים, כמעט לחלוטין. עובדה זו משליכה על כולנו, אבל יש קבוצת אוכלוסיה אחת שעליה היא משפיעה במיוחד: ערביי הצפון, שמחד גיסא, אין להם איפה לגור (וגם לא איפה לעבוד), כי הקרקעות בישובים הערביים מצויות בידיים פרטיות, אין כמעט בנייה חדשה, ואין לצעירים פתרון); ושמאידך גיסא, רוצים לברוח מהמחנק החמולתי. המקום היחידי שיכולה אוכלוסיה זו למצוא מגורים ומקומות עבודה היא בנגב!

באר שבע היא ה'מגנט' גם של ערביי הצפון. ההגירה של צעירים ובעלי מקצועות חופשיים מהצפון לעיר היא כבר תופעה מוכרת. הנה לדוגמה בית ברח' ז'בוטינסקי בשכונה ג', המסמל את התהליך שעוברת העיר בכלל והשכונה בפרט: לשם עברה חלק ממשפחת משארקה הצפונית - בעלת האמצעים - שרכזה מספר דירות ויצרה לעצמה 'אחוזה':

[נדידת ערביי הצפון לבאר שבע. לדוגמה, ביתה של משפחת משארקה ברחוב ז'בוטינסקי בבאר שבע. גם המרכז המסחרי, מצידו השני של הכביש, מצוי בבעלותם]

המשפחה גם רכשה את המרכז המסחרי מצידו השני של הכביש, וסימנה את התנועה של ערביי הצפון לשכונה ולסביבותיה. כל נוצר הבדל מובהק בין השכונות המבוססות בבאר שבע לשכונות הוותיקות: הן הופכות במהירות לדו לאומיות. כך למשל: אם תעמידו עתה דירה למכירה בשכונה ג' למשל, סביר להניח שאת ההצעות היקרות ביותר לרכישה, לא תקבלו מיהודים.

מקורות הפרנסה של המהגרים החדשים נשענים בעיקר על האוכלוסיה הבדואית שמסביב לעיר:

• בעלי המקצועות החופשיים (מורים, רואי חשבון, עורכי דין וכדומה...) מתפרנסים ממתן שירותים למגזר הבדואי. 
• בעלי עסקים פותחים בעיר עסקים - גדולים וקטנים. העסק הבולט ביותר בהקשר זה הוא הקינג-סטור, מרכול גדול בבעלות ערבים מהצפון, הממוקם בגבולה הדרום-מזרחי של באר שבע, על הכביש המוליך לדימונה, סמוך לעיירה הבדואית שגב שלום, וליד סניף, איקאה הבאר שבעי. מחיריו הזולים של הסופר והמגוון המיוחד של המוצרים הפך אוץו פופולרי מאוד, בקרב יהודים וערבים כאחד, והוא מהווה אתגר משמעותי לרשתות המרכולים בבעלות יהודית בבאר שבע וסביבתה:

[בתמונה: המרכול 'קינגסטור'. הצילום: דוברות משטרת ישראל]

באשר לחינוך, הבחירה של ערביי הצפון היא חד משמעי: העדפה בלתי מתפשרת של חינוך יהודי איכותי בגני הילדים ובבתי הספר. ביחס לחינוך במגזר הבדואיעוברים לבאר שבע, ומעניקים לילדיהם חינוך בבתי ספר יהודיים או דו-לאומיים.

גני הילדים בשכונה ג' מכילים אוכלוסיית ילדים מעורבת, וגם בית הספר היסודי השכונתי, דגניה, הפך לבית ספר 'דו לשוני', המאכלס יחד יהודים וערבים:

[לאתר בית הספר לחצו כאן]

הפעם הראשונה שתושבים בבאר שבע התחילו להבין, שעירם משתנה, הייתה ב- 2016, כאשר הזכיינית החדשה של התעבורה העירונית, דן באר שבע, החלה לפעול בעיר, והצהירה  כי באוטובוסים בעיר תהיה כריזה בעברית ובערבית. אז התחוללה מהומה ברשתות החברתיות ובפניות תושבים לעירייה, שבעקבותיהם בוטלה הכריזה. אולם, בית המשפט החזיר אותה למקומה, וכיום מפורסמים על גבי האוטובוסים גם שלטי פרסום בערבית, ללמד שגם הפרסומאים ערים למגוון האנושי המשתנה.

[בתמונה: אוטובוס של חברת דן באר שבע עם כיתוב בערבית; באדיבות 'שיחה מקומית']

האוכלוסייה היהודית בנגב

רוב האוכלוסייה היהודית – כ-400 אלף איש - מתרכזת בערים הגדולות: אילת, מצפה רמון, דימונה ובאר שבע (העיר הגדולה בנגב). בנוסף, יש המתגוררים בקיבוצים ובמושבים.

הפעם האחרונה שאוכלוסייה זו צמחה משמעותית הייתה בעקבות העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. ראש עיריית באר שבע דאז, יצחק (א'יזו) רגר ז"ל, להסכים עם שר הבינוי דאז, אריאל שרון להצבת שכונת קראוונים העירו, והפך את באר שבע לבית לעולים מברית המועצות (גם לעולים הלא יהודים, שהעדיפו את באר שבע כעיר מגורים), ששינו לחלוטין את אופי העיר ויצקו תכנים חדשים לחיי התרבות בה.

[תמונתו של יצחק רגר נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Danny-w. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

התנופה הזו נגמרה זה מכבר. הצעירים עוזבים ומהגרים לאזור המרכז, והוריהם האמידים בעקבותיהם.

על פי נתונים של המועצה לאומית לכלכלה, שהתפרסמו ביוני 2015, בין השנים 2003-2012 הייתה בנפת באר שבע הגירה שלילית של 11 אחוזים, מתוכם: 7,730 צעירים - בגילאי 15 עד 30 - שעזבו את העיר.

כמו בתיאוריות הקלסיות על יחסי מרכז ופריפריה, הרכבת והכבישים הטובים משרתים, לא את הפריפריה אלא את המרכז:

• באר שבעים איכותיים, נוסעים, מידי יום, לעבור במרכז, בעוד לארגוני הי-טק יש קושי למצוא עובדים איכותיים בדרום.
• הנהלות הארגונים הגדולים מצניחים תושבי מרכז לתפקידים בכירים בדרום, כפרס ניחומים על אי קידום במרכז. בעבר היו אלה חייבים להעתיק את מקומות מגוריהם דרומה. היום כבר אין צורך בכך...
• מרצים באוניברסיטה ורופאים בבית החולים סורוקה (שבעבר התגוררו בבאר שבע), יכולים היום להתגורר במרכז, ולהגיע בקלות יחסית לעבודה בדרום.
• אפילו חלק מהסטודנטים תושבי המרכז, אינם שוכרים דירות, ונעזרים בשירותי התחבורה הבין עירונית המתפתחים.
• אפילו ירידת צה"ל לדרום לא הביאה תושבים נוספים לנגב. אנשי הקבע מגיעים לעבודה וחוזרים הביתה למרכז. המבצעים הגדולים שנערכו בקרב אנשי קבע לרכישת בתים בדרום, שימשו עבורם להשקעה בנדל"ן: כך למשל, הווילות שקנו, בהנחות גדולות, אנשי הקבע בישוב הכפרי עומר, מושכרים למקומיים...
• ולקינוח, מסילות הברזל המהירות הם גם נתיב להעברת הזבל של גוש דן וחומרים מסוכנים מהצפון והמרכז דרומה. הנגב הופך לפח הזבל והשפכים הרשמי של מדינת ישראל.

*  *  *

במאמר השלישי בסדרה אבקש לבחון מדוע לא מתחדשת ההתיישבות היהודית בנגב וכיצד מנסים השלטונות להתמודד עם האילוצים הביורוקרטיים-משפטיים-ערכיים הניצבים בפניהם.

[למאמר הראשון, לחצו כאן]   [למאמר השלישי לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על 'הדרום הפרוע' ב'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הגניבות בבסיס צאלים, לחצו כאן]

העשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), למה דווקא הנגב? (חלק ראשון), ייצור ידע, 12/3/18.

מקורות

• אלונה פלד (2018), מר ביטחון, ברנז'ה, מגזין באר שבע והנגב, פברואר, עמ' 45-35.
• פנחס יחזקאלי (2014), עוצמה, ייצור ידע, 14/8/14.
• גרשון הכהן (2016), אתגר הסְפַר של מדינת ישראל, ייצור ידע, 14/9/16.
• פנחס יחזקאלי (2015), על החטיבה להתיישבות ועל משילות בעולם מורכב, ייצור ידע, 5/3/15.
• ניקי גוטמן (2018), אסלאמיזציה בנגב: סמלי אל־אקצא בפתחי הבתים, ישראל היום, 14/1/18.
• עקיבא ביגמן (2018), שטח הפקר, ישראל היום, מוסף פוליטי, 18/2/11.
• אמיר לוי (2018), הבדואים בצאלים ממשיכים לגנוב, צה”ל והמשטרה בורחים מאחריות, מידה, 24/1/18.