[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי epollato0 לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על 'למידה', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

לא תמיד מה שאנחנו רואים כיתרון וכחיסרון הם באמת כאלה. לעתים, אנו נוטים לבלבל בין השניים...

זה המוטו של ספרו של מלקולם גלדוול, דוד וגוליית (ראו תמונת כריכה משמאל), שראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בשנת 2014.

אחת הדוגמאות המעניינות שהביא לצורך המחשה, היא גודל כיתות הלימוד בבתי הספר. 

הדעה הרווחת היא, שככל שהכיתות קטנות יותר, מקבלים התלמידים תשומת לב אינדיבידואלית גדולה יותר מהמורים שלהם; וככל שהם מקבלים יותר תשומת לב מהמורה שלהם, כך משתפרת חוויית הלמידה שלהם (גלדוול, 2014, ע' 44).

קובעי מדיניות הולכים בעקבות בוחריהם, ומבטיחים להקטין את כיתות הלימוד. ממשלות של מדינות רבות - כמו: ארצות הברית, בריטניה, הולנד, קנדה, הונג קונג, סינגפור, קוריאה וסין - נקטו צעדים גדולים להקטין את גודל הכיתות בבתי הספר שלהן. להבטחות הללו יש, מטבע הדברים, מחיר תקציבי לא מבוטל: עוד כיתות משמע, עוד מבנים, עוד מורים, עוד הרבה כסף... (גלדוול, 2014, ע' 43).

גלדוול מספר כי כשמושל קליפורניה הודיע על תכניות מקיפות להקטין את גודל הכיתות במדינה שלו, הפופולריות שלו גדלה פי שניים בתוך שלושה שבועות. בתוך חודש הודיעו עשרים מושלי מדינות אחרים בארצות הברית על תכניות ללכת בעקבותיו, וכעבור חודש וחצי, הודיע הבית הלבן על תכניות משלו להקטנת מספר התלמידים בכיתות (גלדוול, 2014, ע' 43).

עד היום - טוען גלדוול - חושבים 77 אחוז מהאמריקנים כי הגיוני יותר לנצל את כספי משלמי המיסים להקטנת גודל הכיתות במקום להעלאת שכר המורים. "האם אתם יודעים כמה מעטים הם הדברים ש־ 77 אחוז מהאמריקנים מסכימים עליהם?" הוא מדגיש... (גלדוול, 2014, ע' 43).

[בתמונה משמאל: ספרו של מלקולם גלדוול, דוד וגוליית, שראה אור בהוצאת כנרת זמורה דביר, בשנת 2014. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הבעיה היא - טוען גלדוול - נעוצה בתוצאותיהם של מאות מחקרים בנושא צפיפות הכיתות. אלה מלמדים שאין כל ראיה חד משמעית לכך שגודל הכיתה מהווה מרכיב באיכות הלמידה של תלמידים (גלדוול, 2014, ע' 43). גלדוול טוען כי ש"בשאלה של גודל הכיתה, פיתחנו אובססיה ליתרונות של הכיתות הקטנות, ושכחנו את היתרונות האפשריים של כיתות גדולות: "האין משהו מוזר בפילוסופיה חינוכית, שחושבת על התלמידים האחרים בכיתה של הילד שלך כמתחרים על תשומת הלב של המורה ולא כבעלי ברית בהרפתקת הלמידה?" הוא שואל... (שם, ע' 60).

ומה אצלנו?

בישראל, סוגיית הקטנת הכיתות משמעותית מאוד כידוע. השר הממונה, נפתלי בנט, התגייס ל'בעיה' הפופולרית הזו, והקצה לפתרונה לא פחות ממיליארד ש"ח בשנים הקרובות. בסך הכל יעלה הפרויקט כולו - למערכת החינוך ולמשלם המסים - בין 5 וחצי מיליארד שקלים לכמעט 10 מיליארד שקלים:

[לאתר משרד החינוך, לחצו כאן]

אז בנט טועה?

מסתבר שלא. גלדוול מצטט את הפסיכולוגים בארי שוורץ ואדם גראנט שטוענים, שבתחומים רבים של הפסיכולוגיה (ולא רק בפסיכולוגיה), אין רע וטוב מוחלטים: דברים בעלי חשיבות מצייתים למה שהם מכנים "עקומת U הפוכה". לעקומות U הפוכות יש שלושה חלקים, וכל חלק מציית ללוגיקה שונה (גלדוול, 2014, ע' 55):

• הצד השמאלי, שבו העקומה כמעט ליניארית: אם עושים יותר או אם יש יותר, הדברים משתפרים. היחס הליניארי הולך ונחלש ככל שתעלה עם העקומה, בגלל 'חוק התשואה השולית הפוחתת';
• האמצע השטוח, שבו למשאבים עודפים אין השפעה על התוצאה: אם עושים יותר זה לא משנה הרבה;
• והצד הימני, ששם משאבים נוספים גורמים נזק: אם עושים יותר או אם יש יותר, המצב הולך ורע.

גלדוול מביא כדוגמה את הקשר שבין צריכת אלכוהול ובריאות. גבר (אצל נשים זה אחרת...) שישתה כוס יין אחת לשבוע יחיה יותר; ואם תשתה שתי כוסות לשבוע, יחיה עוד קצת יותר; ועם שלוש כוסות עדיין יחיה עוד קצת יותר - וכן הלאה, עד שבע כוסות לשבוע. משבע עד ארבע עשרה כוסות יין לשבוע, לא יהיה הבדל. זה החלק האמצעי של העקומה. ואז, בא הצד הימני של העקומה: הירידה. מעבר לארבע עשרה כוסות יין לשבוע, השתייה מתחילה לקצר את החיים (גלדוול, 2014, ע' 55).

X מגדיל את Y עד לנקודה אחת, ואחר כך הוא מקטין את Y... "אין ארוחות חינם". לכל התכונות, המצבים, והחוויות החיוביות יש עלויות. ברמות גבוהות, העלויות הללו מתחילות לגבור על היתרונות." (גלדוול, 2014, ע' 55).

[בתמונה למעלה: "עקומת U הפוכה" בנושא גודל הכיתה. עד לרמה מסוימת, ככל שנקטין תלמידים בכיתה נרוויח ומעבר לרמה הזו, יצא שכרנו בהפסדנו... (גלדוול, 2014, ע' 55)]

גלדוול טוען כי המספר האופטימלי של ילדים בכיתה הוא, בין 24-18: "יש מספיק תלמידים בחדר ואין סיבה שמישהו ירגיש פגיע, אבל כולם יכולים להרגיש חשובים. שמונה עשר מתחלקים בקלות לקבוצות של שניים או שלושה או שישה - כולם בדרגות שונות של אינטימיות, בינם לבין עצמם. עם שמונה עשר תלמידים המורה יכול תמיד להגיע לכל אחד מהם בשעת הצורך. מעבר לעשרים וארבעה, נחלשים החיבורים האנרגטיים עד כדי כך, שאפילו המורה הכריזמטי ביותר לא יוכל לשמור על הקסם כל הזמן..." (גלדוול, 2014, ע' 57).

מן הצד השני, כשהכיתה הופכת קטנה משמונה עשר תלמידים הולך מגוון המחשבה לאיבוד, "התלמידים מתחילים להתנהג כמו אחים במושב האחורי של מכונית. לילדים הנרגנים פשוט אין דרך להתרחק זה מזה... במילים אחרות, מורה עלול להתקשות להתמודד עם כיתה קטנה בדיוק כמו עם כיתה גדולה מאוד (גלדוול, 2014, ע' 58).

מערכת החינוך והרמב"ם

לכן, המגמה בישראל להקטין את הכיתות היא נכונה: מערכת החינוך הישראלית - טוען גלדוול - פועלת על פי ההלכה של הרמב"ם, שהורה כי אסור שמספר התלמידים בכיתה יעלה על ארבעים (גלדוול, 2014, ע' 56). במקומות שהכיתה מתקרבת לארבעים תלמידים, יש נטייה לחלק אותה לשתי כיתות של עשרים. משמע, לאופטימום המאפשר למידה אפקטיבית...

[בתמונה: כיתה במאה ה-19. צילום: Spaarnestad Photo]

[למאמר העוסק בפרק אחר של הספר: בניצחונו של דוד על גוליית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'למידה', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• גלדוול מלקולם (2014), דויד וגוליית, אור יהודה: כנרת זמורה ביתן.
• פנחס יחזקאלי (2018), וחרב אין ביד דוד, ייצור ידע, 18/4/18.