[בתמונה: סבתא משמאל, אחותה מימין ואמן למעלה, בצילום טרם המלחמה]
[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]
עידן ניידיץ - סטנדפיסט - מפרסם סדרת מאמרים המבוססת על יומנה של סבתו, אסתר ז"ל, ששרדה את השואה. במהלך המלחמה, שפרצה כשהיא בת 9 בלבד, שרבבה זיכרונות על פתקים, אותם החביאה בשיערה, ולאחר המלחמה איגדה ליומן. היומן ראה אור במהדורה מיוחדת לאחר מותה.
ביומן היא מגוללת את סיפורה האישי. את אבדן משפחתה, את ההתמודדות בגטאות, את הנסיעה ברכבת הצפופה לאושוויץ, את הבריחה מתא הגזים, את המסע הרגלי של מאות הקילומטרים בשלג.
הקטע הנוכחי מתאר את הגירוש מגטו לודג', לקראת התחנה הבאה - אושוויץ.
* * *
השעה שתים-עשרה בלילה. פתאום נשמעות נביחות של כלבים רעבים מסתובבים ברחוב. איננו יודעות מה לעשות. היום אנחנו ראויות רק לאכילה, ולא יותר. אני שואלת את אמי: "הכלב הזה יאכל אותי?" האם אצליח לברוח? מה יהיה איתי?" פני אמי מלבינות. לא קיבלתי תשובה. רק חיוך קטן נראה על פניה כשהיא אומרת: "יהיה טוב ילדונת."
פתאום אמי פורצת בצעקה: "לא ניתן את עצמנו. נהיה חזקות, נשתדל להציל את עצמנו. אתן ילדות צעירות עדיין. כל העולם עוד לפניכן." אמי היקרה, בלי לחשוב יותר מדי, דוחפת את אחותי ואותי לבור בתוך הרצפה. אנחנו נכנסות שלושתנו מהר ובשקט. אמי מכסה אותנו בקרשים ועליהם מניחה כרים. אנחנו שוכבות מתחת לרצפה. לבנו דופק מרוב פחד. כל אחת מאתנו יודעת: עוד רגע ייקחו אותנו ויזרקו אותנו כמו חיות שנדרסות בין גלגלי העגלה. אני רועדת מפחד פן יפרידו אותי מאמי ומאחותי היקרה. אני שומעת אותם עולים בצעדים כבדים והם כבר על סף חדרנו. הנה הם מתקרבים, ועוד שניות אחדות נהיה בידיהם. אנחנו מיואשות. למזלנו הם עוברים על בור הקרשים שבו אנחנו שוכבות ואינם שמים לב. הם אינם חושדים שמישהו שוכב שם ומסתתר.
[הכניסה לגטו לודג'. התמונה היא נחלת הכלל]
אחרי כמה ימים של עוצר אנחנו יוצאות מן הבור רעבות וצמאות. אחותי חלשה מאוד. היא חולה. אמי משתדלת בכל כוחותיה לעזור לילדתה היקרה המתחננת להצלה: "תעזרו לי, תעזרו לי." אנחנו מוכרות את פירור הלחם האחרון שקיבלנו. הכול הולך לרופאים והם רושמים את שם התרופה שאחותי זקוקה לה. אני מתגנבת ויוצאת משער הגטו לבית המרקחת. כשנודע לבעלי החנות שאני יהודייה הם מסרבים למכור לי את התרופה ואומרים: "אתם צריכים למות, לא נמכור לכם תרופה." אינני יודעת אם היו אלה גרמנים או פולנים שלא רצו למכור ליהודים תרופות. תשובתם אחת: "ליהודים אין רפואה, עליהם רק למות." צר לנו להסתכל באחותי שנזקקת כל כך לאוכל ולתרופה. אמא מבקשת להציל אותה ומתחננת בפני הרופאים. אין לנו דרך לעזור לה. אמא ואני יושבות ולא יודעות איך אפשר להציל ובמה אפשר עוד לעזור. אנחנו אובדות עצות.
ב-25 ביוני 1944 בשעה שתים-עשרה אחותי היקרה יולז'יה הולכת לעולמה. אבל כבד יורד על ביתנו. לצער ולבכי אין גבול. קשה מאוד להיפרד מהיקר לנו. אמא בוכה נורא. לימים, כאם לילדים, לא אבין איך ייתכן שהחזיקה מעמד, במצב הנורא שבו היא הייתה.
זמן קצר עבר וכבר נמנע מאתנו להגיע אל קברה. באה עלינו צרה חדשה. פוקדים עלינו לארוז את החבילות שעוד נשארו בידינו ודוחפים את כולנו לרכבות משא סגורות. 75 איש בקרון אחד. כמו דגים מלוחים. בלי טיפת אוויר. חושך, תמיד הם עושים את זה בלילה. אמא מחזיקה אותי חזק, כדי שלא תאבד אותי. ב-10 באוגוסט 1944 אנחנו עוזבים את גטו לודז'. איש אינו יודע לאן ולמה. בלי אוכל, בלי מים ובלי אוויר. אנשים בוכים, מתעלפים ומתים מרעב ומצמא. מחריד. יש שמנסים לשבור את הקרונות כדי לברוח, אך הם ממוסמרים בברזלים. לאחר כמה ימים של נסיעה טרגית מגיעה הרכבת לאושוויץ.
