[בתמונה: ד"ר יוזף מנגלה: מלאך המוות מאוושויץ]

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

עידן ניידיץ - סטנדפיסט - מפרסם סדרת מאמרים המבוססת על יומנה של סבתו, אסתר ז"ל, ששרדה את השואה. במהלך המלחמה, שפרצה כשהיא בת 9 בלבד, שרבבה זיכרונות על פתקים, אותם החביאה בשיערה, ולאחר המלחמה איגדה ליומן. היומן ראה אור במהדורה מיוחדת לאחר מותה.

ביומן היא מגוללת את סיפורה האישי. את אבדן משפחתה, את ההתמודדות בגטאות, את הנסיעה ברכבת הצפופה לאושוויץ, את הבריחה מתא הגזים, את המסע הרגלי של מאות הקילומטרים בשלג.

*  *  *

"...

13 באוגוסט 1944. הרכבת עוצרת ליד חורשת עצים. הדלתות נפתחות בזעזוע. הגרמנים מקבלים את פנינו בצעקות איומות. צרחות, מקלות, כלבים. "תרדו, תרדו! לרדת מהר מהרכבת. לא לקחת שום בגד או חבילה. הכול להשאיר כאן." יש שעוד מחזיקים חבילה קטנה למזכרת, אך הם נאלצים להשליכה. זורקים הכול. את המקום מקיפה גדר תיל חשמלית. גברים יהודים לבושים מכנסיים וחולצות בפסים כחולים באים לקראתנו. קשה להאמין שהמגולחים הלבושים כותנות פסים, הם אנשים. עלינו לעמוד בשורה. אומרים לנו להתקדם.

מנגלה נעמד לפנינו. תחילה לוקחים את הילדים והזקנים הצידה. את הצעירים והבריאים ואלה שנראים טוב מקבצים לחוד. אני עוברת עם אמי בשלום לצד של הבריאים. בלוויית אנשי אס-אס גרמנים אנחנו צועדות למקלחת. בדרך עוברות על פנינו דמויות צמוקות וצהובות וקשה לתאר שאלו היו פעם אנשים כמונו, לבושים ובעלי צלם אנוש. אנחנו מנסות להתקרב לגדר כדי לשאול: "מי אתם?"

והם עונים בצער: "לפני ימים ספורים נראינו כמוכם, ובעוד כמה רגעים גם אתם לא תכירו את עצמכם. עוד מעט תיראו כמונו." בהלה עצומה נופלת עלינו למראה הראש הקירח והעיניים הרעבות ללחם. בגד יחיד תלוי כשק על גופיהם. קשה להבחין בין אישה לגבר, זקן או צעיר. לכולם פרצוף אחד. אחרי כשעה אנחנו מגיעות למקלחת ונכנסות לחדר הראשון. לוקחים מאתנו את כל הבגדים ומצווים עלינו לזרוק בערמה את כל התכשיטים. למי שאין בכלל מרביצים. אני מסתירה תמונה של הוריי ואחותי בשערות ראשי, אך כשבודקים אותי לוקחים אותה בכוח ואני גם חוטפת מכות.

מגיע תורנו להיכנס לחדר המקלחת. הם שוב מפרידים בין הזקנים והילדים לבין הבריאים, הכשירים לעבודה. אמי עוברת ראשונה ונכנסת פנימה. מגיע התור שלי. מנגלה הרוצח לא נותן לי לעבור, אומר שאני קטנה מדי. מעבירים אותי לקבוצת הילדים והחלשים שהולכים לגז. אז עוד לא ידענו זאת, עוד לא הכרנו את נוהגי אושוויץ. אמי נראית נהדר, לכן היא מועברת לבריאים. היא רואה שמפרידים אותי ממנה ופורצת בבכי: "בת אחת שלי מתה, תן לי בבקשה לפחות בת אחת שתישאר לי." היא לא משלימה עם הפרדה, אך ללא הועיל. דווקא משום שהוא יודע שזאת אמי הוא לא נותן לי לעבור. אמי בוכה וצועקת. מרוב רוגז הוא לוקח את אמי וסוגר אותה בחדר אחר עם החולים. או שאולי היא בעצמה רצה לשם (אינני בטוחה מה קרה בדיוק.) באותו רגע אני מתגנבת לחדר הבריאים. מאמינה שאולי בכל זאת תצליח אמי לחזור אליי, אבל לא, אני לא רואה אותה יותר. אני בסך הכול בת ארבע-עשרה וממשיכה לקוות.

[בתמונה: ילדים ששרדו את ניסויי מנגלה במחנה אושוויץ, לאחר שחרורו]

כך נפרדתי בפעם האחרונה מאמי היקרה. אני לבד.

..."

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]