[לאוסף המאמרים על 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן]  [לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

לרגל יום העצמאות יזם העיתון 'מקור ראשון' מכתבים של מנהיגי תשע"ח למנהיגי תש"ח. לפניכם מכתבו של האלוף במיל', גרשון הכהן, לסבו, נתן נטע גרדי:

[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון' והוא מובא פה באדיבות nrg.co.il, באישור מערכת העיתון והמחבר]

המאמר עודכן ב- 12 באפריל 2021

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

נתן נטע גרדי לבית גורודסקי, נולד בעיירה מיר ברוסיה הלבנה, למד בישיבת מיר הידועה, הצטרף ב- 1919 לתנועת "החלוץ" מייסודו של יוסף טרומפלדור. עלה לארץ ב-1920, כחלוץ דתי יחיד בקבוצת 170 חלוצים. עם עלייתו, היה מיוזמיה וממייסדיה הראשונים של תנועת הפועל המזרחי. השתתף בהגנת פתח תקוה במאורעות תרפ"א, עלה להתיישבות בגליל בכפר חיטים,  כהתארגנות חקלאית ראשונה של חלוצים שומרי תורה ומצוות מתנועת המזרחי והפועל המזרחי.

.

.

בתחילת תר"צ, עם נטישת כפר חיטים, ייסד את מושב הפועל המזרחי כפר אברהם. בשנים אלה היה פעיל במוסדות תנועת הפועל המזרחי ויצא לשנת שליחות לארגון קבוצות ההכשרה בפולין, שחבריהן השתתפו עם עלייתם ארצה בהקמת הקיבוצים הראשונים של הקיבוץ הדתי: יבנה וטירת צבי. בימי מלחמת העולם השנייה הקים את לשכת הקשר עם הרבנים הצבאיים בחיילות בנות הברית והיה איש הקשר לחיילים הדתיים בבריגדה העברית. עם הקמת צה"ל מונה על ידי בן גוריון לראש השרות הדתי, וייסד בדרגת סא"ל, את הגוף שלימים היה לרבנות הצבאית (ראו את תמונתו של סא"ל גרדי משמאל). בכל שנותיו לא פסק מפעילות ציבורית ועם העלייה הגדולה בשנים שלאחר הקמת המדינה פעל רבות בסיוע לעולים החדשים במושבים שהשתייכו לאיגוד מושבי הפועל המזרחי.

סבא יקר,

בפעם האחרונה כתבתי אליך ממערב התעלה יום אחרי הפסקת האש במלחמת יום כיפור.  סיפרתי לך  איך בטיהור החיץ החקלאי, על גדת תעלת המים המתוקים, בדרך לסואץ, נקלענו לדרך ללא מוצא. המפקד פקד להסתובב  לאחור. שדות תירס בשיא קומתם, לבלבו משני צדי הדרך הצרה. פלח מצרי יצא מסוכה קטנה, נעמד בשדה, התחנן שלא נרמוס את גבעולי התירס בזחלי הזחל"מ. צעקתי על המפקד שניסע מאה מטר לאחור ברוורס. היה שקט ולא ירו, אז למה להרוס שדה?

במכתבך אלי סיפרת בגאווה איך לקחת את המכתב שלי לבית הכנסת בכפר אברהם, הסברת שם, שמי שלמד אצלך עבודת כפיים בחום הקיץ, עם טוריה מתחת לעצים בפרדס, למד לכבד ולהעריך עבודה של אחרים - גם בארץ אויב באמצע מלחמה. מה נגיד  ואיך נספר לך? הפרדס שלך נעקר מזמן. במקומו נבנו קוטג'ים בורגניים חסרי חן. גם אני מתקשה להגיע לשם.

[היה שקט ולא ירו, אז למה להרוס שדה? ... זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

עוד כשהיית במלוא כוחך, הזהרת את החברים בכפר מפני העיר פתח תקווה ההולכת ומקיפה את הכפר.  שכנעת אותם שעלו ארצה כחלוצים לא על מנת  לספסר באדמה חקלאית לנדל"ן.  את נחלת 20  הדונם שהיה לכל אחד  בשטח הפתוח בין פתח תקווה לראש העין, בחרתם להשיב לקרן הקיימת. חשבתם לשמר כך את האדמה החקלאית ממגרסת הפיתוח העירוני.  אם תשוב לרגע לא תכיר.  המושבה פתח תקווה הולכת ומתפשטת במגדלי דירות צפופים עד גדת  הירקון.

סבא יקר. מאז שעלית ארצה לפני מאה שנים הכל השתנה. היית מאמין שחיים כאן כמעט שבעה מיליון יהודים ומתחיל להיות כאן ממש צפוף? חלומכם התגשם  מעבר לכל דמיון, אבל הלך והתפתח למקומות שלא תוכלו להכיר. ביקשתם ליצור בארץ יהודי חדש. לא סוחר או מלווה בריבית.  לפחות בכמה מנכדיך הצלחת לטעת את ההבנה הפשוטה,  אותה היטיב לבטא א.ד. גורדון: "אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו...  אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה." (גורדון, האומה והעבודה-עמ' 150)

אבל היהודים עם קשה עורף, מהר מאוד חזרו לסורם, מתרחקים מעבודת כפיים. קושרים לזה הסבר מנומק, על הצורך להסתגל לעולם המשתנה. לא רק פקידי האוצר, גם חברי פורום קוהלת - מכון מחקר דתי לאומי המזוהה כימין שמרני - מציגים את החקלאות כלא יותר מעוד ענף  כלכלי הנדרש להצדיק את קיומו במבחן עלות תועלת. לסלילת כביש 6 נדרשה הפקעה רחבה של קרקע חקלאית. מה היית אומר?  יהודים בעלי הקרקע, הסכימו לפיצוי כספי. הערבים לעומתם תבעו קרקע חלופית וסרבו לכל הצעת פיצוי כספי. על כמה יהודים בארץ אפשר באמת לומר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו." אלה המבקשים בתמימות לחונן  את עפר הארץ,  נמצאים ברובם בגבעות יהודה ושומרון. הייתי רוצה לבקר יחד עמך ברכס הגדעונים. היית מתרגש לפגוש את אברי רן ונעריו. שם מתקיימת עבודה עברית במלוא תפארתה. ברחבי ההתיישבות החדשה, התארגנו גם קבוצות עבודה לבניין, הן ממש יזכירו לך ימים של עבודת בניין אותה הובלת באהבתך לזיעת אפיים של פועל עברי, בסנהדריה בירושלים, ובפתח תקווה.

רציתי לספר שיש לנו שרת משפטים נמרצת שבאמת עושה חייל בעבודתה.  במאמר שפרסמה בגיליון הראשון של כתב העת 'השילוח' הסבירה כי תחרות שוק חופשי בהגיון מילטון פרידמן, היא תנאי לחרות. בוודאי היית שואל אותה, איך גאולת ישראל יכולה להתפתח רק על בסיס תחרות שוק חופשי?  שר החקלאות שלנו הוא בן  טירת צבי, קיבוץ שכה התגאית בארגון גרעין ההכשרה המייסד שעלה בעזרתך על הקרקע בימי חומה ומגדל.    כחקלאי וותיק ואיש התיישבות היה לך בוודאי עניין רב לפגוש אותו.   מה היית אומר לו על הצעתו למגדלי הביצים במושבי גבול הצפון לחסל את הלולים תמורת גמלה לשארית חייהם. את הביצים אפשר מבחינתו, לייבא בתחרות שוק חופשי, מתורכיה או ספרד.  "הורדת יוקר המחייה", היא עכשיו סיסמה מובילה.  בשמה, נפתח שוק המזון ליבוא מתחרה. דגים מסין מאיימים על מגדלי הדגים בטירת צבי, תפוחים מארה"ב מאיימים על מגדלי התפוחים, גם מגדלי הזיתים בקושי שורדים.  מטעים נעקרים, משקים בכל הארץ הולכים ונסגרים.  המשק המשפחתי מתמודד שנים במאבק הישרדות. זוכר איך אבי  חישב לך את עלויות החזקת הלול והראה שזה לא רווחי להמשיך. אמרת בעקשנות שנתן גרדי עלה לארץ  להיות איכר ואין על מה לדבר.

 קראתי לאחרונה שוב את ספרך: "פרקי חיים של חלוץ דתי". מצאתי בו השראה לשאלות היסוד הממשיכות ללוות אותנו. בהתכנסות המועצה הארצית הראשונה של הפועל המזרחי – שבט תרפ"א – כתבת בפנקסך:  "הפועל המזרחי זוהי ברייה חדשה בעמנו. אין אנחנו פועלים שבמקרה הם דתיים, או דתיים שבמקרה הם פועלים. אלא שאיפתנו היא לחיים חדשים בארצנו כפועלים דתיים ויצירת חברה חדשה על יסוד הצדק והיושר הסוציאלי שבתורתנו." (נתן גרדי, פרקי חיים של חלוץ דתי, חלק א' עמ' 106)   הבנתי עד כמה הייתם תנועה מהפכנית בממדים כפולים: בממד הראשון פעלתם  בהזדהות מלאה  עם מהפכת המפעל החלוצי  של תנועות הפועלים, בממד השני שאפתם למשהו נוסף. לא רק לשמר את האפשרות להשתלב במפעל הכללי מתוך אפשרות לקיום אורח חיים דתי עבורכם, אלא אף לשזור ביסודותיו של המפעל כולו את תורת ישראל. ריתקה אותי ההתלבטות שלכם בשאלת השיוך הפוליטי והארגוני של התנועה החדשה שהקמתם-הפועל המזרחי.

הדילמה שלכם מאותם ימים בדרך בה אבחנתם אותה, מרגשת: "העתיד בארץ הוא לציבור הפועלים. כי הם בונים את ארץ ישראל החדשה. לתנועת העבודה הכללית תהיה ההשפעה המכרעת על כל צביון החיים בארץ. על כן עלינו להיות בתוך תנועת העבודה הכללית. ורק בהיותנו בפנים כחברים שווים, נוכל להשפיע על ציבור הפועלים. מצד שני טענו החברים שכארגון צעיר בלי אמצעים, סופנו שנתבטל ונתבולל בתוך ציבור הפועלים. עלינו קודם כל להתגבש כציבור מאורגן היטב עם הייחוד שלנו בכל אורחות חיינו." (שם, עמ' 106)  הדילמה הזו ממשיכה להיות שאלת היסוד בזהותה הפוליטית של הציונות הדתית. אבל היכן היום ציבור הפועלים?

במה שקשור לאותם ימים בחירתכם מעוררת בי הזדהות גמורה. באקטיביות של תנועות הפועלים היתה באמת אמונה גדולה, כפי שכתב  יעקב חזן:  "התמימות – תמימות האמונה – היא אם כל המעשים הגדולים. האמנו והגשמנו." אבל מה נותר ממנה?

בכל זאת, במשך עשרות שנים מכוננות, היה מצוי בתנועה זו מצפן חיוני להמשך מאבקנו. לא במקרה לא בחרתם להצטרף לאנשי ז'בוטינסקי. בין רעיון קיר הברזל לבין תפיסת הגאולה של בן גוריון המתפתחת כתהליך- 'קמעא קמעא'-  במומנטום מתמיד של מאבק חלוצי, קיים הבדל עקרוני.  בתהליך המתרחש בהגיון  הגאולה, קיימים מתחים מתמידים שהובילו אל מה שכונה אז 'פשרה מפא"יניקית'.  לוי אשכול נהג לומר: "אני מתפשר ומתפשר... עד שדעתי מתקבלת". בדינמיקה הזו של פשרה לא היה צורך בוויתור על חלום נצחי, רק השהיות קלות ומעקפים. בדיאלקטיקה המתמדת  של פשרה במתחים, חמקתם בתבונה ובאמונה מהכרעות דיכוטומיות.  כך נהגתם גם בשאלת ימינו האם עדיפה מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק, רק בחלק מארץ ישראל או להפך, בהגיון מפא"י חמקתם מהכרעה עקרונית והתמקדתם בעשייה האקטיבית בציפייה שתשנה את תנאיי הדילמה. כפי שאמר בן גוריון:

"יש שמסלפים את תוכנה האמתי של הציונות.  האמנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ נניח, מליון ערבים. היש במיליון יהודים פלוס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? ...שיעור הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא יהודים שבארץ - אלא במספר היהודים שיש ביכולתם וברצונם להתיישב בארץ. לא מספר הלא יהודים קובע- קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי היצירה של העם היהודי."  (פברואר 1937, במערכה א' , עמ' 158)

בחירתכם בנתיב שהתווה אז בן גוריון שובה את ליבי.  אבל מי ממנהיגינו כיום יכול להתבטא באורח הזה?

בין כה וכה,  צריכים ברור מחודש. משהו משמעותי השתנה מאז וצריך מעתה לבקש יותר מאשר את מקומנו הראוי כלוויין למפלגה מובילה.  אולי הגיעה  השעה לשאוף  להנהגת האומה כקבוצה מובילה?  סבא יקר, כל כך הצלחתם באסטרטגיית הלוויין ,עד שנראה כי קשה כיום להשתחרר ממנה.  ובינתיים מפלגת הבית היהודי, עומדת על פרשת דרכים:  בין שימור זהות מפלגתית מגזרית דתית לאומית, לבין מגמת שילוב, בשאיפה להנהגה לאומית, מה היית מציע להם?

לא יודע מה היית ממליץ, כמה מהפכות יכול להכיל אדם אחד? אבל בוודאי היית מסכים שהתנאים להגשמת חזונך השתנו לטובה, לבלי הכר.

שלך, בהערכה רבה,

נכדך גרשון הכהן

[לאוסף המאמרים על 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן] [לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]