[תמונתו של מיכה גודמן מימין נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי עדי סגל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5; תמונתו של האלוף במיל' גרשון הכהן, משמאל באדיבות דובר צה"ל]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון' והוא מובא פה באדיבות nrg.co.il, באישור מערכת העיתון והמחבר] [לקובץ המאמרים: 'הפולמוס על מלכוד 67 למיכה גודמן', לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

בצאת ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67", הבהרתי את יסודות המחלוקת  שלי עם הניתוח שלו ועם המלצותיו. היה נראה שהעניין מוצה.

משבחר גודמן בתום שנה לפרסום ספרו, לסכם תובנותיו בשני מאמרים כמעט זהים, במוסף הארץ (16.2.2018)  ובמקור ראשון (5.4.2018), מצאתי אז חובה להתריע מפני הסכנה הטמונה בהמלצותיו.

[למאמרי הקודם: מלכוד 67 – עיון בספרו של מיכה גודמן]

מתוך אי היכולת לשמר את מה שנראה בעיני חלק מהישראלים כסטטוס קוו רצוי בשטחי יהודה ושומרון,  מצביע גודמן על הכורח ב"אקטיביות של צעדים קטנים". הוא ממליץ על גישה פרגמטית, שתשמר את שליטת הרשות הפלסטינית: "רעיון שמאפשר לאוטונומיה הפלסטינית להתרחב בלי שהביטחון הישראלי יתכווץ".

[בתמונה: כריכת ספרו של מיכה גודמן: 'מלכוד 67. הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל', שראה אור ב- 2017 בהוצאת דביר. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הוא אמנם מבהיר כי "לא מדובר בוויתורים אידאולוגיים גדולים דוגמת פינוי יישובים", אך בשתי המלצות מעשיות הרות אסון בעיני, מתמצה סלע המחלוקת:

• הראשונה כרוכה במסירת חלקים משמעותיים משטחי C  לשליטת הרשות הפלסטינית;
• השנייה: "הפסקת התרחבות ההתיישבות מחוץ לגושים הגדולים".

בשתי המלצותיו אלה, מתגלה גודמן כשבוי בפרדיגמה הביטחונית טכנית של בכירי מערכת הביטחון, שאותם פגש במהלך כתיבת הספר. העניין העיקרי הוא שאחיזתנו ביהודה ושומרון אינה מונעת רק מצרכים ביטחוניים.

משוואת הביטחון הלאומי רחבה בשיקוליה מעבר להיבטים הביטחוניים טכניים, כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל:  "ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים..."

[להרחבה בנושא ביטחון לאומי, לחצו כאן]  [להרחבה בנושא אינטרסים לאומיים, לחצו כאן]

ואמנם  בשאלת האינטרסים החיוניים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון, טמון שורש המחלוקת בין ימין ושמאל ביחס לעתידנו במרחב. בהעדר הסכמה בשאלת החזון הלאומי, העברנו את ניהול הדיון למומחים הביטחוניים. התקבעה כך רשימת האינטרסים שלנו ביו"ש, כמתמצה בלא יותר מדרישות  ביטחוניות כמו פיקוח על המעברים בבקעת הירדן, ותחנת בקרה אווירית בהר בעל חצור.

האינטרס היחיד שחרג מעבר למאמצי האבטחה הטכניים - וגודמן אכן נתן לו משקל מרכזי - הוא אינטרס ההיפרדות מהפלסטינים, שהפך במדיניות אהוד ברק, חיים רמון וציפי לבני, לאינטרס לאומי עליון. בדיבורם החוזר ונשנה על כורח ההיפרדות, הם מתכחשים למעשה לעובדה שההיפרדות מומשה ברובה הגדול בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין, כבר בראשית תהליך אוסלו. במאי 1994, תם שלטון מדינת ישראל על כל האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה ובינואר 1996, ותם שלטון המנהל האזרחי הישראלי על כל הפלסטינים במרחבי A,B ביו"ש. 90% מהפלסטינים - המתגוררים במרחב שנכבש ביוני 1967 - מנוהלים מאז על ידי הרשות הפלסטינית.

האורח בו סימן רבין ביהודה ושומרון את שטחי A,B,C, מבטא את החיוניות הרבה שזיהה באחיזתנו במרחבי C. במציאות זו, לאחר מימוש הנסיגה מרוב השטחים המאוכלסים ביו"ש, המשך התביעה להיפרדות מהפלסטינים ולצמצום שליטתנו בהם - לאחר ששליטתנו בהם הצטמצמה מכבר - פירושו למעשה, מניפולציה לנסיגה ישראלית כמעט מלאה משטחי יהודה ושומרון, כולל בקעת הירדן. ראוי להדגיש: גושי ההתיישבות האמורים להישאר בידינו אינם יותר מ-4% מכלל השטח.

[התמונה: יעקב סער, לע"ם. הכרזה: ייצור ידע]

בנוסף, מבחינה מרחבית ואקולוגית, מדינת ישראל המצטמצמת לרצועת החוף, הופכת מנהריה עד אשקלון, לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל. כבר כיום, הגיעה בעיית הצפיפות לנקודת הרתיחה. רשות התכנון הונחתה לדוגמה לתכנן לקראת 2040 תוספת 2,600,000 דירות חדשות, כולן בתחומי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי - במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר - להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית מקבילה לרצועת החוף.

האופן בו שרטט ראש הממשלה יצחק רבין את שטחי C, בתשומת לב אישית לכל ציר וגבעה, הוא הביטוי למפת האינטרסים המרחביים הלאומיים של מדינת ישראל  ביהודה ושומרון. לביטויה המרחבי של תפיסה זו, נדרש מפעל ההתנחלות, בארבע מגמות עיקריות:

• פיתוח ירושלים רבתי, בעיקר מזרחה עד ים המלח;
• פיתוח דרום הר חברון;
• פיתוח מרחב בקעת הירדן;
• ופיתוח המסדרונות, מרצועת החוף אל בקעת הירדן.

פריסת ההתיישבות היהודית ביו"ש, בתמיכת המאחזים, צמודה להגיון אסטרטגי זה במלואו.

כאן המפתח להבנת מגמות הפעולה החתרניות המובלות בשנים האחרונות בשטחי C, על ידי האיחוד האירופי והרשות הפלסטינית.  בתכנון אסטרטגי מתואם, בבנייה מואצת ובפיתוח חקלאי נרחב, חותרת הרשות הפלסטינית - בתמיכה אירופית גלויה - למנוע ממדינת ישראל את מימוש האינטרסים הלאומיים שלה ביו"ש. מדובר, לא רק במאבק להרחבת מרחב המחיה הפלסטיני, אלא על מגמה לביתור ובידוד ההתיישבות היהודית. המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה, מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד?

באופן אישי עבור מיכה גודמן המתגורר בכפר אדומים, משמעות הצעתו היא שמרחב כפר אדומים, כמו גם יישובי גוש עציון, יהפכו למובלעת בתוך מרחב פלסטיני. מאבק זה יכריע גם את מעמדה של ירושלים: האם השכונות הפלסטיניות, כמו א-טור ועיסוויה, תהיינה מובלעות פלסטיניות במרחב ישראלי, או שגוש אדומים יהיה מובלעת במרחב פלסטיני.

זה מה שמסביר את ההתנגדות העקבית האמריקאית להכרזת גן לאומי במורדות הר הצופים מזרח, בשאיפתם להותיר את מעלה אדומים כמובלעת ישראלית בתוך מרחב פלסטיני. במאבק הזה, המלצות גודמן משתלבות למעשה במגמות המובלות בשטח על ידי האיחוד האירופי, במאבק לצמצום האחיזה הישראלית במרחבי C. בפרדיגמת הצעדים הקטנים - גם אם יוותרו בידינו גושי ההתנחלויות - גודמן מוביל למעשה, לנסיגה ישראלית זוחלת אל הקו הירוק.

ראוי להעמיד את המחלוקת על מקומה המדויק: המחלוקת שלי עם גודמן רחבה. היא מתחילה בהבנה שונה של תפיסת חזוננו הלאומי, בשאלת החתירה המתמדת לירושת ארצנו; ונמשכת בגישה שונה למרכיבי הערכת המצב הביטחונית. המחלוקת אינה בין גודמן הדוגל בפרגמטיות תבונית, לבין הנאחזים בחזון אידאולוגי מנותק מאילוצי המציאות. כולנו מחויבים לניווט פרגמטי, עוקף מכשולים; אלא שלא רק היעדים שלנו שונים. נראה כי גם המצפנים שלנו מכוילים אחרת.

עם תורת / תפיסת הביטחון המסורתית של תנועות ההתיישבות החלוציות, הניווט הפרגמטי שלי מניח, שביסוסה של מגמת התיישבות  נרחבת, בכל מרחבי שטח C, הוא המפתח ליציבות אסטרטגית. בהרחבת האחיזה ההתיישבותית שלנו, תלויה התודעה שנוכחותנו  במרחב היא קיר איתן שמוטב להשלים עם קיומו ולהיתמך בו. בשל כך בחר האיחוד האירופי להתערב באורח כה גלוי בעיצובו של מרחב זה לטובת הצד הפלסטיני. מן המקום הזה ראוי להתריע כי המלצות גודמן מנוגדות, לא רק לחזון מפעל ההתיישבות ביו"ש ובבקעת הירדן, אלא גם לאופן בו תפס ראש הממשלה יצחק רבין  את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל במרחב זה.

"הדרך היחידה לשמר את המצב הקיים היא לשנות אותו". למילים אלה - בהן סיכם גודמן את מאמרו - אני בוודאי מסכים. המחלוקת היא על מגמת השינוי. בניגוד להמלצות גודמן, עלינו לחתור להרחבת ההתיישבות הישראלית לקראת שלושה מיליון יהודים בכל מרחבי C, ביהודה בשומרון ובבקעת הירדן.

[להרחבת המושג, תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית מאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים: 'הפולמוס על מלכוד 67 למיכה גודמן', לחצו כאן]

מקורות והעשרה 

• מיכה גודמן (2017), מלכוד 67. הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל, תל אביב: דביר.
• גרשון הכהן (2017), מלכוד 67 – עיון בספרו של מיכה גודמן, ייצור ידע, 21/4/17.
• פנחס יחזקאלי (2014), ביטחון לאומי, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), תורת הביטחון, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אינטרסים לאומיים, ייצור ידע, 2/5/14.