[בתמונה: ציורו של דוד אולר, 'צעדת המוות'. ארכיון בית לוחמי הגיטאות]
[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]
עידן ניידיץ - סטנדפיסט - מפרסם סדרת מאמרים המבוססת על יומנה של סבתו, אסתר ז"ל, ששרדה את השואה. במהלך המלחמה, שפרצה כשהיא בת 9 בלבד, שרבבה זיכרונות על פתקים, אותם החביאה בשיערה, ולאחר המלחמה איגדה ליומן. היומן ראה אור במהדורה מיוחדת לאחר מותה.
ביומן היא מגוללת את סיפורה האישי. את אבדן משפחתה, את ההתמודדות בגטאות, את הנסיעה ברכבת הצפופה לאושוויץ, את הבריחה מתא הגזים, את המסע הרגלי של מאות הקילומטרים בשלג.
הקטע הנוכחי מתאר מסע רגלי כבן מאות קילומטרים ממחנה גובן בפולין לברגן בלזן בגרמניה, בסוף שנת 1944, אחרי שנמלטה מאושוויץ.
* * *
"...
בשעה שש בבוקר אנחנו יוצאים מהמחנה. אנחנו הולכים כבר כמה קילומטרים. אך אין לנו כוח להמשיך. אנחנו הולכים בקור, נועלים כפכפים, ובקושי לובשים משהו. לא יורד שלג, אבל קר. התקווה היחידה שלי היא שאולי בקרוב יעלו אותנו לקרונות. אבל זה רק חלום.
עברנו כבר עשרים קילומטרים. לילה. אנחנו רק רוצים לנוח רגע. אך זה בלתי אפשרי. הולכים אחרינו גרמנים במקלות וכלבים נושכים ולא נותנים לנו לנוח. חלקנו נופלים, אך הגרמנים אינם מאפשרים לנו להרים אותם, הם דוחפים אותנו להמשיך ללכת אל תוך הלילה.
השעה עשר. סוף סוף רואים מרחוק כפר קטן. אנחנו מתקרבים אליו ומפנים לנו מקום בדיר על קש. עייפים ורצוצים אנחנו נופלים על הקש המלוכלך. בשעה ארבע בבוקר מעירים אותנו ומגרשים אותנו שוב לדרך. הולכים והולכים עד אין סוף, דרך יערות ושדות. כל הזמן קטֵן מספר האנשים, רבים נופלים בדרך ממחסור באוכל ובמים. אסור לנו להרים אותם או לחכות להם כמה רגעים. אנחנו עוזבים את החלשים, עלינו להמשיך לנדוד. אינני יודעת איך, אבל אני אוספת את כל כוחותיי והולכת.
[בתמונה: צעדת המוות. של אסירי מחנה דכאו, גרמניה. אנו מאמינים כי נעשה בתמונה זו שימוש הוגן]
אחרי עשרים וחמישה קילומטרים עוצרים להפסקה. כולנו נראים כחיות טורפות. שוב יורד הלילה. לא רואים את הדרך. הגרמנים מאפשרים לשכב בשדה פתוח כדי לעבור את הלילה. בבוקר שוב יוצאים לדרך. אנחנו לא מסוגלים יותר. עד כמה נוכל לסבול את כל זה? הלוא עד שנגיע לסוף הדרך לא יישאר איש. הם עונים באכזריות רבה: "את מי זה מעניין, עליכם ללכת עוד שמונה מאות קילומטרים." אנחנו באמת כבר לא יכולים. אני מרגישה שרגליי כושלות. אין לי יותר כוח. עוד צעד ועוד צעד, אני עוצרת לרגע כדי לנשום קצת, אך מרגישה מקל על גבי ובלית בררה נסחבת אחרי כולם. עברו כבר שבועיים ואנו עדיין הולכים. אני עוד בין אלה שמחזיקים מעמד. אנחנו כבר כל כך רעבים וצמאים ובקרוב ניפול. נשארה שארית קטנה מאוד מכל האנשים, שארית של מתים הולכים. לחם לא קיבלנו. כדי להציל את חיינו אנו שותים מים בעזרת מקלות מהבוץ שבחוץ.
[במפה: מסלול צעדת המוות]
עברנו כבר שש מאות קילומטרים. אנו מתקרבים לכפר קטן. מכניסים אותנו שוב לדיר, ואנחנו נופלים כמו מתים על הקש. אף אחד לא דואג לנו לקצת אוכל או שתייה. אנחנו עייפים כל כך ונרדמים למרות הרעב. פתאום מישהו מעיר אותנו. עומד לפנינו גרמני עם סיר תפוחי אדמה ומחלק. מרוב רעב כולם מתנפלים על הסיר. אין לי כוח להידחף ואני נשארת בלי כלום. הוא עוזב אותנו כך, ואחרי כמה ימים שוב יוצאים לדרך. אנשים שחולפים על פנינו מפחדים להסתכל עלינו, כולם בורחים מפנינו. זו הדרך לאין סוף. עבר כבר חודש מאז עזבנו את המחנה. אי אפשר כבר להכיר שאנחנו בני אדם. פשוט חיות.
..."
