אני כהן אסתר (Tusia Kohn), אסתושה או תושה. כך שם נכתב המשפחה שלנו באותיות עבריות – קוהן. אלה הימים האחרונים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שנת 1939. אני בת תשע שנים, כיוון שנולדתי ב-2 ביוני 1930. משפחתי אינה גדולה:

• אמי – חיה-חֶלָה לבית פרנקל;
• אבי – אהרון (יליד 1900);
• ואחותי הגדולה ממני בשנה – יוּלְזְ'יָה-יהודית.

אנחנו גרים ברחוב ורשבסקה 5 בעיר ולוצלאבק שבפולין, בדירה יפה הצמודה לחנות הקונדיטוריה שלנו. אמא היא מורה, והיא גם עוזרת לאבא בחנות לפעמים. אורח החיים בבית מתנהל כמו בכל משפחה חמימה ואוהבת. לפעמים יוּלְזְ'יָה ואני משחקות קלאס ועוד כל מיני משחקי ילדים עם חברות בחצר האחורית. בפולין ילדים לא משחקים ברחוב, אלא בחצרות האחוריות המגודרות של הבתים. לפעמים אנחנו לומדות לרקוד באולם הריקודים. במיוחד אנחנו אוהבות לטייל בעיירה עם העוזרת. האישה הזו, מרישה, מטפלת באחותי ובי כיוון שהורינו עובדים בשעות אחר הצהריים (היא תטפל בנו עד שתפרוץ המלחמה). לפעמים, אנחנו מבקרות את אבא בעבודה, יושבות על הדלפק בקונדיטוריה ואוכלות גלידה או שאר מעדנים, את כל הדברים הטובים, מה שאנחנו רוצות. אבא קונה את העוגות ואת הגלידות ולא מכין אותן במקום. הקונדיטוריה שלנו ידועה בגלידה המשובחת שלה. יש לנו קשרים מצוינים עם השכנים הפולנים, בזכות החנות שלנו, הרי אנשים רבים באים לשתות ולאכול אצלנו. סבא וסבתא מצד אמא גרים גם הם בעיר ולוצלאבק, וגם דודה אחת וגיסה. סבא הוא יהודי דתי. זקנו ארוך. כשאגדל יספרו לי שהיה רב, ואז אזכר שגדלתי בבית מסורתי ואפילו דתי. אולם עתה עדיין אינני מבינה מה זה להיות דתי, ואיני מקשרת בין המושג לבין המנהגים בביתנו, כמו הדלקת נרות שבת או הליכה לבית הכנסת בחגים יום כיפור, ראש השנה ופסח, בבגדים חגיגיים: אבא בחליפה, אנחנו בשמלות. אני אוהבת במיוחד את שמלת הקטיפה האדומה והחגיגית שלי. לאחותי יש שמלה דומה בצבע כחול והיא עונדת סרטים ענקיים על שתי צמותיה. החנות שלנו סגורה בשבתות ובחגים. אני לומדת בבית ספר עממי ממשלתי, ואת הדרך אני עושה כל יום ברגל. דרך זו תיחרת בזיכרוני למשך כל שנות חיי. אנחנו גרים בשכונה פולנית, אבל ישנם יהודים נוספים שגרים כאן מלבדנו. יש לי חברה טובה, אנחנו ביחסים נהדרים. אבל משפורצת המלחמה היא מנתקת בבת אחת את היחסים אתי, כאילו שאינה מכירה אותי כלל. מתברר לי שהיא גרמנייה ושאסור לה לשחק עם יהודים. סיימתי כיתה ג', אבל לא הספקתי ללמוד בכיתה ד', משום שבאחד הימים של חודש ספטמבר (אינני זוכרת את התאריך המדויק), נכנסים הגרמנים לוולוצלאבק. אנו מבינים מיד שאין זו כניסה של ידידים. הם מתפרצים באכזריות והורסים כל דבר אשר עומד בדרכם.

היעד הראשון שלהם הוא חנויות היהודים. הם מחרימים את כולן וגם את חנות הקונדיטוריה שלנו, כמובן. שלושה חיילים גרמנים נכנסים, דוחפים את אבא מהדלפק ומצווים עליו ועל אמי לצאת מהחנות. הם זורקים אותם ולא מרשים להם לקחת מאום. אנחנו מספיקים לראות כיצד אחד הגרמנים תוחב לכיסיו את הכסף שהיה במגירה ואיך הוא מחפש ומחטט בתאים האחרים שבחנות. הוא מתנהג כאילו זהו רכושו שלו. מגרשים אותנו גם מהדירה שלנו. ללא כל הודעה מראש הגרמנים פורצים לבתי היהודים ומגרשים אותנו לרחוב אחר בעיר, לחדר קטן בעליית גג, לא רחוק מביתנו. אנחנו לוקחים אתנו קצת זהב וזהו. הפחד גדול ואיננו מבינים מה קורה. הם מאפשרים לנו להביא לשם רק מעט מהדברים שלנו, אך גם עם רכוש מועט צפוף ומחניק בחדר. ימים אחדים לאחר מכן מתברר לנו שלא רק הגרמנים חומדים את רכושנו. שאר החפצים שבבית נשדדים ונלקחים על ידי שכנינו הפולנים שכל השנים חשבנו אותם לידידינו. הם נכנסים לביתנו ומוציאים את הפסנתר ואת המצעים הרקומים היפהפים שלנו. הם בוזזים אפילו את החפצים שניסינו להחביא בבוידם, בעליית הגג, את התמונות הענקיות, הפורטרטים שהיו לנו. אלה הם שכנים, מכרים שהחליפו עורם. אפילו מרישה שטיפלה בנו, באחותי ובי, המטפלת הפולנייה שהייתה צמודה אלינו ושטיילה אתנו בעיר, שהאכילה אותנו, פשוט לא מכירה אותנו יותר מהרגע שבו גרמניה כובשת את פולין. גם היא גונבת מכל הבא ליד. נדמה שציפו וחיכו לרגע שיגרשו אותנו, ועכשיו הם מרגישים שהם יכולים לעשות ברכושנו ככל העולה על רוחם. כמובן שאני לא הולכת יותר לבית הספר.

הגרמנים אינם מסתפקים בפתרון הדיור החדש שלנו ומציבים לעצמם מטרה חדשה: לרכז את היהודים במינימום מקום. כל היהודים מהעיר שלנו מרוכזים בתוך הגטו, וכעבור חודשיים מעבירים אותנו שוב, הפעם לחדר גרוע יותר בקומת הקרקע. לכאן כבר איננו יכולים להעביר גם את המעט שנותר בעליית הגג, כמו המצעים שההורים עוד הצליחו לחלץ מביתנו. החדר אינו ראוי למגורי אדם. אין בו חלונות, הקיר דק, הבלטות שחורות, ומלבדנו מתרוצצים בו עכברים וחולדות. אין בחדר רהיטים, אפילו לא שולחן. אמא מחזיקה/אוחזת בנו כל הזמן. פחד גדול ממלא אותנו. רק יהודים גרים בגטו המגודר בגדר תיל. החל מ-1940 נאסרת הכניסה לפולנים. אין מזון בגטו. אין אפשרות לצאת לעבודה ואין ממה להתפרנס. במעט הכסף שנשאר לנו מאז הגירוש מהבית אנחנו קונים קצת מזון. אי אפשר לקנות כאוות נפשנו אלא לפי כרטיסי המזון שאנו מקבלים. רק לפיהם מותר למכור לנו. המנות מצומצמות ביותר ואינן משביעות אף לא נפש אחת. מדי פעם אני מצליחה לחמוק כמו ילדים אחרים דרך שער הגטו החוצה, ולקנות קצת אוכל בחנויות של הפולנים, בלי כרטיס מזון. אני נזהרת כל הזמן לא לגלות מי אני ומאין אני באה. יש לנו קצת כסף שקיבלנו מהגויים לאחר שמכרנו להם קצת חפצים שלקחנו אתנו לגטו. כל זה נעשה דרך גדר התיל ובסתר, מתחת לאפם של הגרמנים.

[בתמונה: חייל גרמני בודק תעודות של שני יהודים]

שנת 1940. העוני בגטו קשה. עבור הגרמנים שנת 1940 היא שנה של תכנון פעילות לתקופה הקרובה. אנחנו מרגישים זאת על בשרנו בינואר 1941. קבוצת גרמנים עוברת בין חדרי הגטו וקוראת לכל ראשי המשפחות לצאת ולהתרכז ברחבה הסמוכה. הם מאיימים שמי שלא יצא - ייהרג. עד כה התנחמנו בעובדה שכולנו ביחד. כך קל יותר לשאת את הסבל. עכשיו הם מחליטים לקחת את האבות ולהפריד בינינו. לא ציפינו כלל להחלטה הזו, והיא שוברת אותנו כליל. אנחנו לא עוזבות רכוש, אלא נפרדות מבעל ואב יקר ואהוב. אין בכוחנו להתגבר על כאב הפרדה. לא נותר לנו אלא להביע אותו בזעקות ובבכי, אך הגרמנים אינם מבינים ללב נשים בוכות ולזעקתם של ילדים אומללים, הם נשארים באדישותם ומעלים באכזריות את הגברים למכוניות המשא. נותרנו שלוש, ואיננו יודעות אם אי פעם נשוב להיות ארבעה. המכוניות עם יקירינו מתרחקות. אנחנו עומדות עם יתר המשפחות הנעזבות, אך איש אינו מעז להוציא הגה מפיו בנוכחות החיילים הגרמנים. עתה אנחנו מוכרות את כל יתר הדברים שברשותנו על מנת שנוכל לקנות מזון לקיום. תכשיטים אנחנו מחליפות עם הפולנים בלחם. אנחנו חיות במתח ובציפייה לשמוע משהו מאבי. כעבור תקופה ארוכה אנו מקבלות ממנו מכתב ובו הוא מספר כי הוא נמצא בפוזנן, מחנה שכל אסיריו יהודים המועסקים בעבודת פרך במכרות הפחם. העבודה מייגעת ואוכל כמעט שלא ניתן. אחרי שקיבלנו ממנו את המכתב אנחנו שולחות לו מפעם לפעם חבילות של מזון שהפרשנו מהמעט שיש לנו. אנחנו נעזרות בשכנים פולנים שהכרנו כדי לשלוח את החבילות, אולם אף תשובה לא מגיעה וגם המכתבים חדלים להגיע. כעבור חודשים אחדים נודע לנו שאבי חולה. הוא אינו רגיל לעבודת פרך ואינו מסוגל לעמוד בתנאים הקשים. מאז לא שמענו ממנו כלום. איננו רוצות לחשוב על הגרוע מכול וממשיכות לחיות בתקווה שעוד ניפגש. מאוחר יותר יספרו לי אנשים ששהו אתו במחנה שנפטר. בארץ אפגוש אדם אחד שנודע לו ששרדתי, הוא ייצור אתי קשר, ויספר לי שאבי מת לו בידיים. סבא וסבתא נלקחו בעגלות מהעיירה למחנות, הם אפילו לא היו אתנו בגטו. הקשר אתם נותק מיד בתחילת המלחמה, ואינני יודעת מה עלה בגורלם. לאחר שנים אבין שנלקחו היישר לאושוויץ. גם את האחים והאחיות של אמא לא פגשתי בגטו. כולם נעלמו. כנראה שנשלחו למחנות המוות.

..."