[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]
[מאמר זה ראה אור במקור באתר של דוקטור רועי צזנה]
המחבר (ראו תמונה משמאל), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד.
[התמונה משמאל: מאלבום התמונות הפרטי של המחבר]
האתרים של ד"ר רועי צזנה
* * *
הפמיניסטית הראשית עיקמה את אפה כששמעה על שלטי האזהרה שהוצבו באתר הפסולת הגרעינית.
"השנה היא שנת 2091." הצהירה בפני מנהלת החפירה. "את בוודאי לא מצפה שנתייחס ברצינות למדע הגברי של תחילת שנות האלפיים, נכון? את הרי זוכרת שכמעט לא היו מדעניות גרעין באותו הזמן – אז איך אפשר לקבל את תוצאות החשיבה הגברית המבולבלת והיהירה, שהונחתה בעיקר משיקולים של רווח? את יכולה להתעלם מהשלטים האלו ולהתחיל לחצוב מיד. אנחנו מאמינות שיש כמויות גדולות של אשלג באזור, שיכול להניב הרבה כס... הרבה אושר ושמחת חיים כללית לארגון!"
הפמיניסטיות התחילו לחצוב מיד באזור, ותוך ימים ספורים ניקבו את מיכלי הפסולת הגרעינית שנקברו באתר בסוף המאה העשרים. חומרים רדיואקטיביים בריכוז גבוה השתחררו לנהרות ולאוקיאנוסים וגרמו לאסון סביבתי חמור.
וזהו רק אחד התרחישים שפותחו במהלך פרויקט של ממשלת ארצות הברית בשנת 1991, בו ניסתה הממשלה להיערך לעתיד המרוחק ממנה עשרת-אלפים שנים[1].
[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]
איך חושבים (הרבה) קדימה?
בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, החליטה ממשלת ארצות הברית להקים אתר חדש בו תיקבר פסולת גרעינית. התכניות המקוריות היו לפתוח את האתר בקרבת אזור מיושב, בניו מקסיקו, אך נציגי הציבור הבינו חיש מהר את הסכנה שברעיון. מכיוון שכך, הם החליטו לבחון את הדרכים השונות בהן עשויה הפסולת הגרעינית להשתחרר לסביבה.
זוהי, כמובן, אסטרטגיה חכמה, אבל יש בעיה אחת: הפסולת הגרעינית האמורה יכולה לשרוד מאות-אלפי שנים לפני שתאבד מכוחה להזיק. מכיוון שכך, ברור היה שיש צורך בפרויקט חיזוי לטווח הארוך. הממשלה החליטה שאין טעם להסתכל מאות-אלפי שנים קדימה, והגדירה טווח חיזוי של עשרת-אלפים שנים 'בלבד'. וכך, בשנת 1991 הקים משרד האנרגיה האמריקני "פאנל עתידים" שכלל פיזיקאים, מדענים מכל הסוגים, ואפילו עורכי-דין ועתידנים. המשימה שהוטלה על חברי הפאנל הייתה לזהות את הדרכים השונות בהן עלולים בני הדורות הבאים לפרוץ לתוך המאגר – ואיך להניא אותם מכך[2].
הפאנל התחלק לארבעה צוותים. השלושה הראשונים התבקשו לפתח תרחישים 'הגיוניים' וסבירים של העתיד, ומכיוון שכך – אינם מעניינים. הצוות הרביעי התרכז דווקא בתרחישים הפרועים והמוזרים. כפי שכתבו חברי הקבוצה, הם שאלו את עצמם –
"אלו תנאים חברתיים ומוטיבציות של קבוצות ואינדיבידואלים עלולים להביא לפריצה לתוך מאגר הפסולת הגרעינית – ולא משנה עד הם עשויים להיראות לנו מוזרים, לא הגיוניים, סוטים או אפילו מתועבים?"
וסיכמו כי – "חלק ממטלתנו הוא לחשוב על הבלתי-ניתן לחשיבה."
וזה בדיוק מה שעשו. הם פיתחו תרחישים אודות עולמות עתידיים של פמיניסטיות המתייחסות בזלזול למדע הגברי של המאה העשרים, של כתות דתיות המחפשות אחר משמעות החיים באתרי הפסולת הגרעינית, של ציידי אוצרות המשוכנעים שהממשלה הסתירה מטמון יקר-ערך מתחת לאדמה. הם שקלו את האפשרות שייעשה ניסיון לחצוב מנהרה דרכה ינועו רכבות מהירות בין יוסטון ללוס אנג'לס – ושהוויברציות של רכבות שכאלו יערערו את מבנה האתר ויגרמו לפסולת הגרעינית לדלוף. הם אפילו חשבו על תרחיש בו הציביליזציה האנושית כולה נחרבת, ומעטים יודעים לקרוא ולכתוב, כך ששלטי האזהרה באתר אינם שימושיים עוד. וכאשר ניסו לקפוץ קדימה לשנת 11991, הם דמיינו עובדים-רובוטיים שמתקלקלים ומתחילים לקדוח מטה-מטה, מבלי להתייחס להוראות האזהרה באתר.
חשוב להבהיר כי הצוות הרביעי לא טען שהעתיד עומד בוודאות לכלול ממשל פמיניסטי, או רובוטים שיוצאים משליטה. הוא פיתח את התרחישים הללו מתוך מטרה לבחון רעיונות מחוץ לקופסא, ולדחוף את מקבלי ההחלטות לכיווני חשיבה אליהם לא היו רגילים. אני חושב שאפשר להסכים שהם הצליחו במטלה זו מעל ומעבר – הם לא רק חשבו מחוץ לקופסא, אלא שרפו אותה לגמרי.
אם התרחישים נשמעים לכם הזויים – ובכן, מצוין! זו הייתה מטרתם של אנשי הצוות הרביעי, ומסיבה טובה. הם הסתכלו אחורנית בהיסטוריה, וזיהו נכונה שהעתיד-הרחוק נראה הזוי תמיד מנקודת מבטם של האנשים החיים בהווה. הפצצה הגרעינית – חפץ בגודל של ארון בגדים, שהופך עיר שלמה לעיי חורבות – נראתה כמדע בדיוני וכפנטזיה אפלה, ממש עד הרגע בו הודגמה לראשונה על הירושימה ונגסקי. הרעיון של מלחמת עולם שתביא למותם של מיליוני אנשים תוך ימים ספורים, נראה הזוי לאנשים שחיו לפני מלחמת העולם הראשונה. המחשבה שהמונרכיה הצרפתית תהפוך לדמוקרטיה הייתה בלתי-נתפשת, עד ממש לפרוץ המהפכה הצרפתית, וכך גם הרעיון שמדינה שלמה – ובוודאי מעצמת-על כברית המועצות – תאמץ את עקרונות הקומוניזם (או לפחות תטען שהיא עושה כך).
ובעצם, למה ללכת רחוק כל-כך אחורנית בהיסטוריה? הרי רק בשני העשורים האחרונים התחוללו מאורעות שרק סופרי המדע הבדיוני – וכמה עתידנים מטורפים – היו מעזים לחשוב אודותיהם ברצינות. איש לא צפה, למשל, את האביב הערבי או את הופעתה של דאע"ש הכתירה עצמה כח'ליפות החדשה. מעטים חשבו שדונלד טראמפ – אדם שיצא כנגד כל המערכת הפוליטית במדינתו – ינצח בבחירות. ובסקטור הפרטי, מודלים ארגוניים מבוזרים כמו ויקיפדיה, אובר או איירבנב, לא נראו סבירים – עד הרגע בו הוכיחו שאכן הם זוכים להצלחה.
המסקנה אליה אנו חייבים להגיע מכל הדוגמאות הללו, היא שהעתיד הרחוק – ולעתים גם הקרוב – נראה תמיד מוזר בעיניהם של אנשי ההווה. זו הסיבה שממשלת ארצות הברית מימנה את הפרויקט, וזו הסיבה שגם חברות גדולות – כחברת האנרגיה Royal Dutch Shell, אינטל, ואחרות – מנסות באופן מודע לפתח תרחישים 'מוזרים' לעתיד. הן מבינות היטב שלא ניתן לחשוב על העתיד הרחוק מבלי לקבל את העובדה שהטכנולוגיות, הממשל ואפילו מחשבותינו ורעיונותינו לגבי הסביר והראוי יהיו שונים בהכרח מהמצב בהווה.
זוהי חשיבותו האמתית של חקר העתידים: הוא מאפשר לנו לראות מחדש את העולם, להבין אותו טוב יותר, ולאמץ דרכי חשיבה שונות המתאימות יותר לעתיד. ואפילו בפרויקט האמור, עם תרחישים פרועים כל-כך בנושא רציני כל-כך, התגלתה תועלת מחקר העתיד. בשיחה פרטית שניהלתי לאחרונה עם טד גורדון, העתידן שניהל את הצוות הרביעי, הוא סיפר שמתכנני אתר הקבורה קראו את התרחישים הפרועים בעיון, והתאימו את שלטי האזהרה באופן שיוכל לפנות גם לאנשים שאינם יודעי קרוא וכתוב, לציידי אוצרות ולפמיניסטיות של העתיד.
