[בתמונה: ה'הולשטנטור' (שער הולשטן). האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמיתתרבותי בשנת 1987. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Jorges. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

זוכרים את הפנטזיות ערב ההתנתקות, שעם קצת עזרה בינלאומית ניתן להפוך את רצועת עזה להונג קונג?

בפנטזיה דומה פגשתי בספרו שלי טים הרפורד, 'הסתגלות', (ראו כריכת הספר משמאל), שראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ב- 2015. הרפורד מדבר שם על מודל ערי הצ'רטר, כ"נוסחה ליצירת סדר מתוך הכאוס ושגשוג מתוך הנחשלות" (הרפורד, 2015, עמ' 160-155). מי יודע? אולי האופציה הזו עוד יכולה לחזור ולהיות רלוונטית... הנה הפרטים:

תארו לעצמכם שישראל, הרשות הפלסטינית ומצרים מסכימות להעביר את רצועת עזה לידי הקנדים או האוסטרלים לתקופה של מאה שנה. אלה מקימים בה את הונג קונג של המזרח התיכון...

היתרונות ל(כמעט) כולם ברורים:

• רצועת עזה תיהנה מכניסה לקפיטליזם של המאה העשרים ואחת;
• ישראל ומצרים תשתחררנה מנטל;
• הרשות הפלסטינית (אם תשרוד...) משתחררת מאויבה המסוכן ביותר;
• קנדה/אוסטרליה תזכה להשפעה ולעושר.

העיר ליבֶּק כמקרה בוחן

ב־ 1158 הייתה העיר ליבֶּק (עיר קטנה על חוף גרמניה) לא הרבה יותר מטירה שניצבה על חופו של ים שורץ פירטים. אבל, בשנה ההיא השתלט היינריך "האריה" דוכס סקסוניה (ראו תמונת פסלו משמאל) על האזור ופתח בתהליך, שעשה את ליבֶּק לעיר העשירה בצפון אירופה.

המודל שבו נקט היה כזה - הוא העניק לליבֶּק כתב זכויות (צ'רטר), שהבטיח לתושבי העיר "זכויות אזרח הוגנות ביותר" (הרפורד, 2015, עמ' 156-155): 

• שליטים פיאודלים סולקו והוקמה מועצה מקומית שניהלה את ענייני העיר.
• מטבָּעה עצמאית הבטיחה שלא תהיה אינפלציה.
• נאסרה גביית מסים מופרזים.
• הוקם אזור סחר חופשי שסוחרי ליבֶּק יצאו ממנו לערים כמו מינסטר, מגדבורג, נירנברג ואפילו וינה.
• היינריך דאג גם להודיע לתושבי צפון אירופה, כי סוחרים ואוּמנים מנוסים יתקבלו בליבֶּק בזרועות פתוחות.

[בתמונה משמאל: פסל בקתדרלת בראונשווייג, אשר אמור להציג את דמותו של היינריך "האריה". קובץ זה מופיע תחת הרישיון Creative Commons ייחוס-שיתוף זהה 3.0 לא מותאם]

כל אלה הביאו לנהירה של המונים אל העיר. ליבֶּק היתה להונג קונג או לשנגחאי של התקופה. ההצלחה הייתה פתאומית ומפתיעה. קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה באמצע המאה הארבע־עשרה, הזכיר את ליבֶּק כאחת מחמש "שכיות החמדה של האימפריה", לצד רומא, פיזה, ונציה ופירנצה (הרפורד, 2015, ע' 156).

ליבֶּק נעשתה מודל חיקוי. עוד ועוד ערים לחופי הים הבַּלטי אימצו גרסאות דומות של כתב הזכויות של היינריך "האריה", ועידן של שגשוג נפתח. ליבֶּק הייתה למנהיגת ברית ההַנזָה - ברית ערים, שמנתה בשיאה כמאתיים ערים, והתקיימה עד המאה השבע־עשרה (הרפורד, 2015, ע' 156).

ליבֶּק עצמה שמרה על מידה מסוימת של עצמאות גם במאה העשרים: מועצת העיר סירבה להתיר לאדולף היטלר לבוא לעיר, במסגרת מסע התעמולה שערך ב־ 1932. היטלר נקם את נקמתו ולאחר שהיה לשליט גרמניה, הפך את ליבֶּק לפרוור מינהלי של המבורג (הרפורד, 2015, ע' 156).

[בתמונה: אדולף היטלר נקם בליבֶּק...]

"כמו לנסות לבנות שיקגו חדשה בקונגו או בעיראק של היום"

טים הרפורד מצטט את העיתונאי סבסטיאן מֶלאבּי, שטוען כי המיזם של היינריך "האריה" בליבֶּק היה "בעצם קצת כמו לנסות לבנות שיקגו חדשה בקונגו או בעיראק של היום", וזה פחות או יותר מה שאנחנו זקוקים לו בעזה...  (הרפורד, 2015, ע' 156).

במרכז התזה הזו - שמעלה הרדפורד - ניצב הכלכלן פול רוֹמֶר (ראו תמונה משמאל), מומחה בעל שם בתחום הצמיחה הכלכלית, שעזב את האקדמיה כדי לייסד חברה בתחום האינטרנט ודחה הצעה להיות הכלכלן הראשי של הבנק העולמי כדי לעשות נפשות לרעיון ערי הצ'רטר. הוא מייסדה של 'תנועת ערי הצ'רטר' (הרפורד, 2015, ע' 156).

[תמונתו של פול רומר משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי  Doerrb. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

רומר טוען כי העולם זקוק לערים חדשות לחלוטין, שייהנו מתשתית משלהן, ובמיוחד מחוקים משלהן בענייני מסים, ממשל עצמי וממשל תאגידי. ערים אלה, בדומה לליבֶּק, ייהנו ממערכת חוקים שתמשוך אליהן אנשים שאפתנים ומוכשרים. ליבֶּק, לדברי מלאבי, הייתה "נוסחה ליצירת סדר למצוא את הדרך לעזור לעניים מתוך הכאוס ושגשוג מתוך הנחשלות" בימי הביניים, וזוהי בדיוק הנוסחה שפול רומר מקדם עכשיו (הרפורד, 2015, עמ' 157-156).

הרפורד טוען כי ראיות רבות מלמדות כי ערי צ'רטר יוכלו להצליח בעולם שלנו (הרפורד, 2015, ע' 157):

• ישנה סינגפור הוותיקה, שהיא עיר מדינה עצמאית מצליחה;
• ישנה הונג קונג, שהייתה שנים רבות מובלעת בריטית בסין;
• בשנים האחרונות ישנה שֶנגֶ'ן, שהיתה עד לפני שלושים שנה כפר דייגים לא הרחק מהונג קונג, וכיום היא עיר המאיימת על הונג קונג עצמה, לאחר שהוכרזה "האזור הכלכלי המיוחד" הראשון של סין.
• בחצי האי ערב הוכיחה דובאי - חרף בועת הנדל"ן שלה - כי ניתן לבנות עיר משגשגת בכל מקום.

המשותף לכל ארבע הערים הללו ולליבֶּק - נוסף על מיקומן על חוף הים (כמו עזה) - הוא ניהולן באמצעות מערכת חוקים השונה מזו הנהוגה באזורים סביבן.

ערי מדינה - מוסיף הרדפורד - יכולות לשרוד ולשגשג בעידן הגלובליזציה. אנחנו יודעים שניתן להניח תשתית מרשימה בפרק זמן קצר, ואנחנו יודעים גם שתהליך העיור טוב לכדור הארץ (בין השאר, משום שהוא מעודד מגורים חסכוניים, דירות קטנות יותר ושימוש בתחבורה ציבורית), ושהתהליך הזה מתחולל בין כה וכה. במילים אחרות, ערי מדינה חדשות עם מידה של אוטונומיה ניתנות ליישום מכל הבחינות: כלכלית, אדריכלית, סביבתית וחברתית (הרפורד, 2015, ע' 157).

'ערי הצ'רטר' צריכות להיות מנוהלות בידי מדינות זרות

רומר הרחיק לכת עם רעיון ערי הצ'רטר, והציע, שהערים ינוהלו בידי מדינות זרות. באחד התרחישים היותר דמיוניים שלו מסכימות קובה, ארצות הברית וקנדה להעביר את מפרץ גוּאַנטַנַמוֹ לידי הקנדים, שמקימים בה את הונג קונג של הקריביים: קובה תיהנה מכניסה לקפיטליזם של המאה העשרים ואחת; ארצות הברית תשתחרר מנטל; וקנדה תזכה להשפעה ולעושר. מבחינה כלכלית זה נשמע הגיוני. מבחינה פוליטית זוהי הזיה (הרפורד, 2015, ע' 157).

בעלות זרה תאפשר, על פי רומר, לממשלות רעועות לזכות באמון, בדומה לפוליטיקאים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות שמפקידים את השליטה על שערי הריבית בידי מומחים בבנק המרכזי, או מוותרים על מידה מסוימת של ריבונות לטובת מוסדות בינלאומיים (הרפורד, 2015, עמ' 158-157).

[בתמונה: מראה אזור הסנטרל של הונג קונג מפסגת ויקטוריה. הונג קונג בעזה... יש לזה בכלל סיכוי? התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Fuzheado קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

יש לזה בכלל סיכוי?

מי יודע? מבחינה כלכלית זה נשמע נפלא. מבחינה פוליטית ומדינית, זוהי, כמובן הזיה...

אבל, כל המזרח התיכון הוא, הרי, הזיה אחת גדולה...

ובהזיה - בעיתוי הנכון - הכל אפשרי...

 מקורות והעשרה

• הרפורד טים (2015), הסתגלות, מדוע כל הצלחה מתחילה בכישלון, אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן דביר.