[בתמונה: הליכה על הסף... תמונה חופשית שהועלתה על ידי cgnetwork2006 לאתר photobucket]
[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
בין החלטתו הדרמטית של הנשיא טראמפ לביטול הסכם הגרעין לבין תעוזת מדינת ישראל בעימות אקטיבי עם כוחות איראניים בסוריה, קיים מכנה משותף. שני המהלכים מבטאים תפנית מן הדרך שהתקבעה במדינות המערב בעשורים האחרונים, כבחירה, כמעט בכל מחיר, בשימור שגרת היציבות.
תפיסת הביטחון הלאומי במדינות המערב, הוצבה על משולש מושגי יסוד: ביטחון, יציבות ושגשוג. אלא שהלך הרוח הדומיננטי בחר, פעמים רבות, בשימור מגמת היציבות והשגשוג הכלכלי, על פני צעדים נדרשים לשימור הביטחון.
מתוך החשש לאבדן יציבות, במדינות רבות ואף בישראל, הציגו להלכה מדיניות ביטחון, הבוחרת ב"נתיב השלום". אבל למעשה, בחרו בנתיב, הקונה עוד יום של שקט, במחיר עימות קשה יותר בעתיד. בכל יום קיימות סיבות חדשות להעדיף דחייתו של עימות לזמן אחר; ההתמודדות הנדרשת מוכחשת; והאיום מתעצם.
כאן מתלכדות החלטת הנשיא טראמפ ותעוזת מדינת ישראל בהתנהלות על סף תהום המלחמה בחזית הצפון. מנהיגי שתי המדינות בחרו לשים קץ להכחשת האיום, ולדחיית הכורח להתמודד מולו באופן ישיר.
הזיקה בין שני האירועים קשורה גם בחיבור האסטרטגי המתקיים מבחינת איראן, בין מומנטום החתרנות האזורית - המובל על ידי משמרות המהפכה - לבין פרויקט הגרעין. הזיקה בין השניים, דומה לזיקה המתקיימת בין הלוליין בקרקס לבין רשת הביטחון כמערכת אחת. ברשת הביטחון לכשעצמה אין עניין. היא חשובה, בתעוזה שהיא מאפשרת לפעולת הלוליין. בהיבט זה, הדרישה הישראלית למניעת ההתפשטות האיראנית בסוריה, מצטרפת להחלטת הנשיא טראמפ לביטול הסכם הגרעין כמאמץ אסטרטגי מסונכרן.
[בתמונה: רשת הביטחון היא שמאפשרת את תעוזת הלוליין... זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]
פרופסור ישראל אומן, חתן פרס נובל, נוהג להסביר במושגי תורת המשחקים, כי בנות הברית צרפת, בריטניה וארה"ב אשמות בתהליך שהוביל למלחמת העולם השנייה יותר מהיטלר. אשמתן נעוצה במדיניות ההתעלמות והרפיון שנקטו, בשנים שקדמו למלחמה, מה שלא רק אפשר לגרמניה להתעצם בבניין כוחה הצבאי, אלא אף עודד את תהליך קבלת ההחלטות של היטלר, בהאצת העזתו בהליכה על הסף.
הצעד שביטא הנשיא טראמפ, כמו ההעזה של מדיניות הביטחון הישראלי - בנחישות העמידה על שימור האינטרסים האסטרטגיים שלנו במרחב הסורי - מגלמים מבחינת התאוריה של אומן, תפנית נכונה ונחוצה.
נכסיותה של מדינת ישראל לארה"ב ולרוסיה, כגורם אזורי ממצב, תלויה בנקודת מבט זו, גם בפוטנציאל אי היציבות שהיא יכולה לחולל.
בעצם התעוזה להפעיל כוח - גם כשהדבר כרוך בהתנהלות על סף ההידרדרות למלחמה - יש פוטנציאל התדרדרות, אבל גם פוטנציאל מייצב.
המדיניות הישראלית נבחנת בעת הזו, בשיקול הדעת המדויק לשימור שיווי המשקל הרצוי, בין סיכוניי ההתדרדרות לבין שימור וקידום האינטרסים החיוניים. כאן מצוי ההסבר לנחיצות ביקורו של ראש הממשלה נתניהו במוסקבה. ישראל לבדה אינה יכולה להשפיע על עיצוב הסדר החדש בסוריה. אבל, היא יכולה להציב גורם מפריע, אם האינטרסים שלה לא יקבלו במוסקבה ובוושינגטון את הקשב המתאים.
עוד כמה הערות...
לא רק הישראלים והאמריקנים נוקטים באסטרטגיה של 'הליכה על הסף'. אסטרטגיה זו היא אחת התכונות המאפיינות את אויבינו האיראנים, שמעוררות כבוד בקרב אוהביהם ואויביהם גם יחד: יכולתם לחתור להשגת מטרותיהם למרות ההתנגדות, 'ללכת על הסף', ובכל יום להזיז אותו קצת לכיוון הרצוי להם, תוך הימנעות מ'פיצוץ' שיכול לחבל במה שהשיגו עד כה. התכונה האיראנית הו מלמדת אותנו, שהם ככל הנראה, יירתעו מצעדים נמהרים, שמחירם גבוה.
ברוכים הבאים למלחמה של המאה ה- 21, שהיא שונה מאוד מהמלחמות שהכרנו בעבר. אחד ממאפייניה הבולטים הוא שהציבור הוא חלק בלתי נפרד משדה הקרב המודרני. כיוון שכולנו חשופים לחלוטין לתקשורת - ברבדיה, הגלויים והסמויים - חלק חשוב משדה הקרב המודרני הוא המערכה על התודעה. זה הרקע להצהרות המתלהמות ששני הצדדים משמיעים. להצהרות הללו יש ממד מלחיץ משהו על אזרחים (של הצד השני אבל, באפקט בומרנג גם על שלנו...), אבל יש להם תפקיד חשוב, וצריך להסתגל אליהן.
ובאמת, בצד כל אלה ובצד הפעלתנות של הצבא להיות מוכן לכל תרחיש, החיים נמשכים.
ולסיום, מילה אחרונה על משמעות המושג מוכנות: היא לא מספקת פתרונות הרמטיים. בעולם דינאמי ומשתנה במהירות, הצד השני יכול לפגוע בנקודות כואבות, והוא יכול גם להפתיע במקומות שלא חשבנו עליהם עד כה. זה לא מחדל. זו המציאות...