[להורדת החוברת: "משתיק קול - משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי", לחצו כאן] [לחוק איסור לשון הרע, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 12 למאי 2020
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
מורה לאמנות סיפרה בבלוג שלה על תנאי העסקה פוגעניים במקום עבודתה הקודם. שנה לאחר מכן, בעקבות תביעה שהגישה לבית הדין לעבודה נגד החברה שהעסיקה אותה, הגישה נגדה החברה תביעה על סך 100,000 ש"ח בשל פגיעה בשמה הטוב (פינצ'וק, 2013, ע' 10).
"אני סטודנטית. מתפרנסת בקושי", סיפרה, "כשחזרתי לילה אחד הביתה מיום ארוך של עבודה ולימודים ומצאתי מעטפה גדולה מודבקת על הדלת ובתוכה תביעת דיבה – הייתה פשוט תחושת אימה. גוף גדול וחזק ממני מתנפל עלי, ובגלל גחמה שלהם אני צריכה להיכנס לתוך התעסקות ארוכה, מתישה ויקרה, שאין לי כלים ומשאבים לנהל. היה חשש שאצטרך לשלם סכומים דמיוניים שמעולם לא היו ברשותי, והייתה הלשון המשפטית, המאיימת, הקיצונית"... (פינצ'וק, 2013, ע' 10).
בשנים האחרונות הולכת וגוברת בישראל תופעה שמוכרת זה מכבר במדינות אחרות: תביעות ואיומים בתביעת לשון הרע, שפועלם העיקרי הוא השתקה והרתעה של המפרסם, ושל מעגלים רחבים יותר סביבו (public debate) להשתתף בוויכוח מסוים או בשיג ושיח ציבורי. תביעות אלו מוגשות בדרך כלל על ידי אנשים או גופים בעלי כוח ויכולת כלכלית, סיכוייהן קטנים והן נסמכות על עילה חלשה או גבולית, ובחלק מהמקרים מופרכת ממש (שם, ע' 8).
מרבית תביעות הדיבה שמגישים מעסיקים אינן מתבררות, והן נמשכות או נזנחות במקביל להתפתחויות בסכסוך העבודה שהוליד אותן. הנזק – הרתעתם של העובדים ממאבק על זכויותיהם – מתרחש כבר בעצם הגשת התביעה (שם, ע' 11).
האפקט העיקרי שלהן אינו משפטי אלא ציבורי: השתקה של ביקורת הנמתחת על התובע ופגיעה במי שמפריעים לו לקדם את ענייניו. מעבר לפגיעה במבקר הספציפי, יש בהן כדי להרתיע גם אחרים מלהשתתף בשיג ושיח פומבי וחופשי בעניינים בעלי חשיבות ציבורית (שם, ע' 5).
הנתבעים סובלים מחששות וממצוקה שהשרו האיומים והתביעות, ונקלעים ללבטים קשים, באשר להחלטה כיצד להגיב.
זהו המקור לשם "תביעות משתיקות" שבו בחרנו כדי לסמן את התופעה
בינואר 2013, הוציאה האגודה לזכויות האזרח בישראל את הפרסום "משתיק קול - משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי", שכתב עו"ד אבנר פינצ'וק (ראו תמונת כריכה למטה). זהו פרסום חשוב במיוחד במאבקם של אזרחים בתחומים שונים נגד בעלי עוצמה, העושים שימוש במשפטי הדיבה ובאיום במשפטים כאלה, על מנת להשתיקם.
כמנהגי, לא אסקור את החוברת כולה, אלא אתמקד בנקודות הנתפסות בעיני כרלוונטיות. ניתן להוריד את החוברת המלאה בלינק שלמטה.
מבוא
הכתרתה של תביעה כ"משתיקה" אינה נובעת מהלכי נפשו של התובע וגם לא באה לרמז עליהם. החשוב לענייננו הוא התוצאות שיש לתביעה – השפעתה על חופש הביטוי ועל השיח הדמוקרטי. אף אם תביעות אלה אינן יוצרות אפקט של השתקה ממש, הרי שהן יוצרות אפקט מובהק של צינון השיח הציבורי החופשי והרתעת הביקורת – ולפעמים השתקתה ממש – בפרט ביקורת על אישים ועל גופים חזקים שכלי התביעה המשפטית זמין להם (שם, ע' 5).
רקע היסטורי
תביעות משתיקות צמחו בארצות הברית במהלך שנות ה 70- וה- 80 של המאה הקודמת, כתגובת נגד למעורבות החברתית שגברה שם בשנות ה- 60. פעילות של יחידים, של קבוצות ושל ארגונים נגד אינטרסים עסקיים, קוממה עליהם גורמים במגזר הפרטי; ואלה החלו בהגשת תביעות נגד הפעילים במטרה להרתיעם ולשתק את פעילותם. לנוכח התעצמות התופעה, החלו בתי המשפט האמריקאים לפתח הלכות שיפוטיות, שיגנו על הנתבעים ועל האינטרס החברתי, בהשתתפות של אזרחים בדיון ציבורי (שם, ע' 6).
בראשית שנות ה- 90 פרסמו הסוציולוגים Canan- ו Pring מחקרים חלוציים, שהאירו את התופעה. הם תיארו אותה כניסיון להפוך עימות ציבורי או פוליטי לסכסוך פרטי, באמצעות העברתו לזירה המשפטית ושינוי של "כללי המשחק" לרעת היריב. בהתאם לזאת, הם טבעו את המונח "SLAPP", ראשי תיבות של המושג: תביעות אסטרטגיות נגד השתתפות ציבורית (Strategic Lawsuits Against Public Participation) (שם, ע' 6).
בעקבות המחקר האקדמי החלו מדינות רבות בארה"ב לפעול נגד תביעות משתיקות באמצעות חקיקה מיוחדת (שם, ע' 6).
כיצד מזהים 'תביעה משתיקה'? המשגה ומאפיינים
קיומו של עניין ציבורי:
מדובר בתביעה או באיום שבאים בעקבות השתתפות בשיג ושיח פומבי ובנושא שיש בו עניין ציבורי. כלומר, האיום הוא נגד כל התבטאות או פעולה בנושא שהאינטרס החברתי מחייב שאפשר יהיה לפרסם עליו מידע או לקיים עליו דיון ציבורי והוא חורג ממחלוקת אישית בין שני פרטים. מדובר בתביעה או באיום שבאים בעקבות השתתפות בשיג ושיח פומבי; ובנושא שיש בו עניין ציבורי. כלומר, האיום הוא נגד כל התבטאות או פעולה בנושא שהאינטרס החברתי מחייב שאפשר יהיה לפרסם עליו מידע או לקיים עליו דיון ציבורי והוא חורג ממחלוקת אישית בין שני פרטים (שם, ע' 30).
אפקט מצנן – הרתעה:
תביעה משתיקה תיחשב ככזו אם עצם הגשתה ובירורה עלולים להטיל אפקט מצנן על נכונותם של הנתבע או של אחרים להשתתף בדיון ציבורי. הדגש בהקשר זה מושם על התוצאה האפשרית והמסתברת של התביעה או האיום ולא על האפקט שלהם בפועל על הנתבע הקונקרטי; כדי שישכנעו רבים שלא "להתעסק" בעתיד עם התובע או עם גורמים חזקים אחרים כמותו (שם, ע' 30).
מבחינה מעשית, רק במקרים נדירים ניתן יהיה להוכיח שכוונת התובע הייתה להשתיק את הנתבע או להרתיע מבקרים פוטנציאליים. 101 חשוב מכך – הרציונל של הגנה על השתתפות בשיח הציבורי מחייב התעלמות מהלכי נפשו של התובע. הסכנה הגלומה בתביעות משתיקות היא פגיעתן בנכונות של הציבור להשתתף בשיג ושיח הציבורי, ואותה אנו רוצים למנוע. פגיעה זו מתרחשת בין אם מניעי התובע היו זדוניים ובין אם היו טהורים! (שם, ע' 32).
בכל אלה אין כדי לומר שעלינו להתעלם מנסיבות שמלמדות על כוונתו של התובע להשתמש בתביעה ככלי השתקה. אמנם נסיבות מעין אלו אינן נדרשות כדי לסווג תביעה כ"משתיקה", אבל בהמשך הדרך, כאשר פונים להחליט כיצד לנהוג בה, עשויה להיות להן חשיבות. יתר על כן, לעתים נסיבות חיצוניות לתביעה, שיכולות ללמד על כוונה להשתיק, גם נותנות לה "ערך מוסף"! (שם, ע' 32).
עילת התביעה – לשון הרע:
תביעה בעילה של לשון הרע היא הגורם המרכזי שעליו מתבסס שטף התביעות המשתיקות. גם אישומים פליליים עלולים לשמש כסנקציה נגד יריבים ומבקרים, אולם בהם לא נעסוק במאמר זה (שם, ע' 33).
פערי כוחות:
מאפיין שכיח בתביעות משתיקות הוא פערי כוחות, בעיקר כלכליים, לטובת התובע. התביעה מוגשת לרוב נגד מבקר דומיננטי של התובע, שהוא אדם מן היישוב. לעומתו, התובע הוא לעתים גוף בעל כוח כלכלי איתן שמאפשר לו לספוג בקלות את העלות הכספית הכבדה שבניהול תביעה משפטית (שם, ע' 34). פער הכוחות הוא גורם מרכזי ליכולתן הרבה של תביעות משתיקות להשפיע לרעה על הדיון הציבורי. המאבק המשפטי כרוך במשאבים כלכליים עצומים, שסביר שהנתבע, שהוא אדם פרטי, יתקשה לגייס. המאבק המשפטי גם גובה מהנתבע מחיר נפשי של עגמת נפש ושל מצוקה וחרדה נוכח חוסר הוודאות והחשש מהדיון ומתוצאותיו. בעוד שהוויכוח בזירה הציבורית אינו כרוך בהכרח בהשקעת משאבים, דחיקתו של היריב לזירה המשפטית שבה כרוכה ההתדיינות בהוצאות לא מבוטלות מספיקה לא פעם כדי לסלק אותו גם מהדיון הציבורי... פערי הכוחות בולטים במיוחד כאשר התובע "בוחר" לעצמו יריב חלש ו"נוח"! (שם, עמ' 35-34).ויכוח "מקומי"
פעמים רבות נוגעות התביעות המשתיקות לוויכוח ציבורי מקומי או תָחום לאזור גיאוגרפי, ליישוב או לארגון. ברמה ה"מקומית" פערי הכוחות בין הצדדים הם לרוב משמעותיים יותר, ובדרך כלל מספר המתנגדים שיש להרתיע הוא קטן יחסית. קשה יותר להעביר מחלוקת ציבורית לפסים משפטיים ולהשתיק אותה כשמדובר בנושא המושך עניין ציבורי רחב (שם, עמ' 37-36). ניסיון החיים מלמד שפעמים רבות התגייסות של קהילה תלויה בפעילותם של אנשים בודדים. ככלל, ככל שהנושא שעל הפרק מקומי יותר, יקטן מספר האנשים שיתנדבו להיות "הרוח החיה" בפעילות הציבורית (שם, עמ' 37-36).סכום התביעה
מאפיין נוסף בתביעות משתיקות הוא סכום תביעה מופרך. מדובר לעתים בסכומים שאין להם כל קשר לנזק הנטען מהפרסום, שאין להם אחיזה בדין ושחורגים באופן משמעותי מהסכומים המקובלים בפסיקה. אפשר להעריך שהפיצוי הממוצע נגד מטרות "נוחות" יחסית של תביעות משתיקות – עובדים, בלוגרים וכד' – נע בין מאות שקלים ל 20-10 אלף ש"ח לכל היותר (שם, עמ' 38-37).
עובדה זו אינה באה לידי ביטוי בסכומי התביעה שנרשמים כלאחר יד בכתבי תביעה ובמכתבי איום. פעמים רבות דורשים התובעים את מלוא הסכום שאפשר לתבוע מבלי לטעון לקיומו של נזק ("ללא הוכחת נזק") – 50,000 ש"ח, ולא פעם הם גם מייחסים לנתבעים כוונה רעה, כדי לנפח את הסכום פי שנים (שם, עמ' 38-37).
תביעה חסרת יסוד, גבולית או זניחה
טענות סרק עובדתיות ומשפטיות שכיחות מאוד במכתבי התראה לפני הגשת תביעה, אשר בהם המאיים אינו נדרש אפילו לעגן את טענותיו בדין. אבל, בדרך כלל, גם התביעות המשתיקות הן בעלות יסוד רעוע, וסיכוייהן להתקבל בסופו של המשפט נמוכים. כך (שם, עמ' 39-38):- כאשר סכום התביעה הינו מוגזם עד כדי שערורייה;
- כשהפגיעה הנטענת בשמו הטוב של התובע כלל אינה מהווה "לשון הרע";
- כאשר עיקר העובדות שבפרסום הן אמת לאמיתה;
- או כאשר הפרסום "הפוגע" הוא זניח.
סירוב התובע לקבל התנצלות או תיקון
(שם, ע' 40) לעתים, מוכן הנתבע לקבל תנאים חסרי שחר של התובע ולחזור בו מאמירות נכונות ומוצדקות. אבל אין בכך כדי להשביע את הארי, והתובעת תמשיך לגרור את הנתבע ולנהל מלחמת חורמה משפטית. במקרים אחרים מתנה התובע את הוויתור על נשק התביעה בהתקפלות של המפרסם – שיחזור בו מהבעת דעה לגיטימית ובת הגנה, שייתן לגיטימציה פומבית להתנהלות שנגדה יצא למאבק ציבורי, ואפילו שיחדל מכל פעילות וביקורת פומבית נגדו.לעתים התנהלות מעין זו של תובע מביאה את בית המשפט למסקנה כי לפניו מקרה של נקמנות, סחטנות וניסיון לנצל הליכים שיפוטיים למטרות השתקה. אבל כפי שאמרנו, צפונות ליבו של התובע אינן העיקר. התעקשות על ניהול ההליכים חרף נכונותו של הנתבע לתקן, העמדת דרישות חסרות שחר כתנאי להסרת חרב ההתדיינות ופרקטיקות דומות – בכל אלה קיים פוטנציאל השתקה מסוכן. וגם אם מניעיו של התובע כשרים וכנים, אין בהם כדי להפחית את עוצמת הסכנה!
מכתבי התראה ואיום
(שם, עמ' 42-41)
"הם לא היו צריכים אפילו להגיש תביעת דיבה, הם רק הזהירו שהם יגישו אותה וזה יעלה ככה וככה, והאיום הזה לדירקטוריון של חברת החדשות, היה מספיק כדי שההתנצלות תשודר. וכאן אנחנו רואים באמת את מערכת ההפחדה הכול כך מאסיבית, שאתה אפילו לא צריך להשתמש בנשק, אתה רק צריך לשפשף את האקדח, שנמצא לך בכיס, כדי שכולם יבינו שלא כדאי להתעסק איתך". (חה"כ שלי יחימוביץ מספרת על איום שקיפל את חברת החדשות החזקה בישראל...)
ככל שתופעת התביעות המשתיקות נעשית נפוצה ומאיימת יותר, די בעצם האיום בהגשת תביעה כדי להרתיע ולהשתיק. במקרה כזה מאזן העלות-תועלת מבחינת המאיים הוא משתלם במיוחד: עלות מכתב התראה היא אפסית, ואין בשליחתו אפילו את מעט הסיכונים הכרוכים בהגשת תביעה. המאיים מרגיש חופשי להעלות טענות מן הגורן ומן היקב, לרבות טענות משפטיות שאין בהן ממש.
"שוו בנפשכם", כתבה ד"ר אורית קמיר בעקבות איום חסר שחר שנשלח אליה, "שתכנים כאלה מועברים, לא למשפטנית, אישה בוגרת עם ניסיון חיים, אלא […] לסטודנטית. ושוו בנפשכם את גודל ההפחדה והאימה […] אז ככה מפחידים ומשתיקים, למי שלא ידע איך זה נראה".
ואכן, עבור מקבל מכתב ההתראה, שחושש להיגרר להתדיינות משפטית מעיקה, מדובר באיום ממשי ומוחשי שמעמיד אותו בפני דילמה לא קלה; ופרפורי הלב הללו מסתיימים, פעמים רבות, בהתקפלות.
"יעיל" במיוחד הוא איום מצד גורם – תובע או עורך דינו – שהוכיח את "כישוריו" בגרירת נתבעים לבתי המשפט. בשל היותם כלי זול, פשוט, נטול סיכונים ויעיל, מכתבי איום בתביעה נפוצים הרבה יותר מהתביעות שמוגשות בסופו של דבר לבתי המשפט. עורכי דין, ובעיקר עורכי דין המלווים התארגנויות תושבים וארגוני מגזר שלישי, נתקלים חדשות לבקרים במכתבים כאלה ויודעים לספר על כוחם ההרסני.
אבל "מכתבי ההתראה" הם נוכחים-נפקדים במשפט. אם מוגשת תביעה, היא "בולעת" את המכתב והפסיקה אינה מתייחסת אליו. אם לא מוגשת תביעה, כפי שקורה במרבית המקרים, קורבן האיום אינו מעוניין לתת פרסום לאיום שקיבל. לעתים כיוון שהוא אינו מעניין ללבות את האש, ולעתים כיוון שהוא בוש ב"התקפלותו" ובהיענותו לדרישות המאיים. לידיעת הציבור מגיעים רק אותם מקרים מעטים שבהם אוזר עוז ומסרב להיכנע, וככל שיש לו במה לעשות זאת – מפרסם את דבר האיום בתקווה לגייס עזרה.
קשה לאמוד את חומרת האפקט של מכתבי האיום, אך מותר להניח שפגיעתם בחופש הביטוי היא קשה לא פחות, ולעתים אף יותר, מפגיעתן של התביעות המשתיקות. מכאן שכל דיון בתופעת התביעות המשתיקות וכל ניסיון להתמודד עם פגיעתה הרעה חייבים להתייחס בראש וראשונה למכתבי האיום המשפטיים.
תביעות משתיקות בישראל
בישראל הפכו התביעות המשתיקות לתופעה הולכת ומעיקה במהלך עשרים השנה האחרונות. בשנים האחרונות קיבלה האגודה לזכויות האזרח פניות רבות של אזרחים ושל ארגונים, שנאלצו להתמודד עם איומים ועם תביעות משתיקות שבמרכזן עמד ביטוי בנושא ציבורי. גם בתקשורת הלכו והתרבו הדיווחים על תביעות משתיקות. כמו שאירע בארצות הברית, צמיחתה של התופעה התרחשה במקביל לעלייה במעורבות החברתית של אזרחים ובפעילותם של ארגוני המגזר שלישי. גם מגמה כללית של "משפטיזציה" של הזירה הציבורית בישראל תרמה, ככל הנראה, להתפתחות התופעה (שם, ע' 7).
תביעות משתיקות בישראל מתנהלות במספר זירות או נסיבות אופייניות. זירה "טבעית" היא כמובן הזירה התקשורתית. אך בשנים האחרונות חלה ירידה בשיעור התביעות שמוגשות נגד אמצעי התקשורת ובמקביל התרבו תביעות ואיומים שמופנים נגד אזרחים מן השורה ונגד פעילים חברתיים. תביעות משתיקות הפכו לכלי אסטרטגי נגד עובדים שנאבקים בניצול ובקיפוח או שמנסים להתאגד. עובדים אלה ובמיוחד מנהיגיהם עלולים להיגרר לבית המשפט ולעמוד מול תביעת לשון הרע. הגשת תביעה היא עניין של מה בכך עבור מעבידים רבים, שבמחיר פעוט יחסית, יכולים ליצור אפקט מאיים שמשתיק את העובד שיוצא נגדם ואת עמיתיו (שם, ע' 9).
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי qimono לאתר Pixabay]
הגשת תביעות דיבה על ידי מעסיקים מצטיירת אפוא כתופעה רווחת ומדאיגה בישראל. תביעות אלו מגדילות את הסיכון שלוקח על עצמו עובד שמוחה על תנאי עבודתו או שנאבק, כדי לממש את זכויותיו כעובד וכאדם (שם, ע' 11).
לא פעם די בפערי העוצמה בין הצדדים כדי להכריע את הסכסוך המשפטי כבר בתחילתו. אזרחים שהכנסתם אינה גבוהה מעדיפים - לאחר מספר הליכים מקדימים - להגיע להסדר עם התובע ולחסוך לעצמם את ההוצאות שכרוכות בניהול המשפט (שם, ע' 14).
[להורדת החוברת: "משתיק קול - משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי", לחצו כאן]
בזירת איכות הסביבה, למשל, אנו רואים אפוא תופעה קשה ורווחת של ניסיונות – שמצליחים לעתים – להכריע מחלוקות ציבוריות באמצעות איומים ותביעות נגד פעילים וארגונים מוגבלי-משאבים. התופעה מופיעה בעקבות צורות שונות של מחאה ובמגוון נושאים – מפגין סביבתי עם שלט, פעיל בוועד מקומי, ארגון זכויות אדם ועוד. אפקט ההשתקה נגרם כתוצאה מחולשתם של פעילים בודדים או של ארגונים קטנים מול בעלי האמצעים, ומעוות את זירת הדיון הציבורי לטובת האחרונים (שם, ע' 15).
גם בזירת השלטון המקומי, נדמה לא פעם, שרשויות מקומיות נחפזות לזהות את עלבונו של העומד בראשן כעלבונן שלהן, ולהפנות משאבים ציבוריים למימון תביעה נגד המפרסם.
מה עולה בגורל התביעות?
למרות שמדובר בתופעה מגוונת, אבל עדיין אפשר להכליל ולומר, שלמרות שתביעות משתיקות רבות מסתיימות בלא כלום או כמעט בלא כלום, הן עדיין מצליחות לייצר השפעה שלילית ו"מצננת" על חופש הביטוי: כבר בתחילת הדרך נדרש הנתבע לשכור שירותי ייצוג משפטי ואלה עולים ממון רב. מחקרים מלמדים שההוצאות הכרוכות בניהול המשפט תורמות לאפקט המצנן של תביעות דיבה הרבה יותר מהחשש מפני פסיקת פיצויים במקרה של "הפסד" במשפט. "מלומדים רבים בארצות הברית סבורים כי הוצאות המשפט החליפו את סכום הפיצוי כגורם לאפקט המצנן". תביעות משתיקות רבות מטילות צל כבד על הנתבעים במשך תקופה ארוכה עד שהתובע מחליט למשוך אותן (שם, ע' 28).
לעתים, מסתיימת ההתדיינות המפרכת בפסיקה שמקבלת חלק קטן בלבד מהתביעה: תביעות שתוקפות שורה של פרסומים של הנתבע מסתיימות במסקנה שיפוטית שלפיה רק באחד או בשניים מהם כשל הנתבע באי דיוק או בהגזמה שאין להם הגנה בחוק. במקרים אחרים, התדיינויות שמתחילות בתביעה לפיצוי במיליוני או במאות אלפי שקלים מתבררות בסופו של דבר כתביעות שמצדיקות לכל היותר פיצוי קטן לאין שיעור ולעתים אף סמלי או זניח (שם, ע' 28).
מעטות הן התביעות המשתיקות שבמהלך הבירור הראשוני משכנע בית המשפט את התובע כי מוטב לו שיסלק את תביעתו לאלתר. 89 מרביתן מסתיימות בהסדר כלשהו בין התובע לנתבע, באופן שמשיג את אפקט ההשתקה של הנתבע או של מבקרים אחרים של התובע. בתי המשפט משתדלים לתמרץ את מי שמסיים את ההתדיינות ללא משפט; ונוטים על כן לקמץ בפסיקת הוצאות. גם הנתבעים מוכנים, בדרך כלל, לוותר על שיפוי הנזקים שנגרמו להם בשל התדיינות הסרק; ובלבד שיסירו מעליהם את עולה (שם, ע' 29).
גם במקרים שבהם התביעה נדחית, עדיין נותר הנתבע בחסרון כיס, וכפי שכותב השופט משה בר-עם "בדרך כלל, אין בהוצאות המשפט שנפסקות לזכותו כדי לפצותו על הנזק הכספי, לא כל שכן על עוגמת הנפש והטרדה שנגרמה לו עקב כך" (שם, ע' 29).
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
