[ציורי תנ"ך/ עליה לרגל לירושלים/ ציירה: אהובה קליין (c)]

[לסדרת מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

עודכן ב- 21 במאי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

חג השבועות הוא החג רביעי בין שבעת המועדים המפורטים במקרא, והוא אחד משלושת מועדי העלייה לרגל לירושלים.

יש לחג זה שמות שונים, שלא קשורים בהכרח זה בזה:

• בתחילה, הוא נזכר בספר שמות כאחד משלושת הרגלים בשם חג הקציר [1].
• בהמשך, הוא מכונה חג שבועות בכורי קציר חטים [2].
• בספר ויקרא, החג נזכר כיום הקרבת מנחה חדשה [3], תוך זיקה ישירה לספירתם של שבע שבתות תמימות ממחרת השבת, אחרי מועד קציר העומר.
• בספר במדבר, נראה החג בשם יום הביכורים [4], על שם ביכורי קציר חטים שהביאו למקדש בתאריך זה.
• בספר דברים החג מקבל את השם חג שבועות כדלקמן: "שבעה שבעות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבעות; ועשית חג שבועות לה' אלוהיך" [5]. שמחת החג קשורה במקור זה לעליה לרגל לירושלים.

אולם, למרות שלל שמות זה, מפליא הדבר שאין חג השבועות קרוי באחד מהשמות הללו במשנה. זאת ועוד. אין במסורת חכמים מצווה ייחודית התלויה בחג השבועות, המיוסד כאמור על ספירה של שבעה שבועות, הנודעת כספירת העומר, ואין מסכת המוקדשת לחג זה הקרויה בשם מסכת שבועות, בדומה למסכתות אחרות של המשנה, כמסכת פסחים, סוכה או מסכת יומא.

לעומת זאת, חג השבועות נזכר בספרות החיצונית באופן בולט ומפורש. בספר היובלים [6], חג השבועות נקרא שם כיום העדות, או כיום כריתת הברית עם ישראל [7].

[בתמונה משמאל: כריכת ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש לכנה ורמן, שראה אור בהוצאת יד בן צבי, ב- 2015. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

במקור חיצוני נוסף, בספר טוביה [8], נקרא חג השבועות כחג החמישים כדלקמן: "כאשר שבתי אל ביתי והושבו לי חנה אשתי וטוביה בני בחג החמישים הוא חג קודש לשבעה שבועות ויהי לי משתה יפה ואסב לאכול"[9]. חג החמישים זה שמו של חג השבועות בספר מעשה השליחים [10], שמשמעותו יום החג בה נחה רוח הקודש על שליחי הנצרות בירושלים [11].

האזכור הבולט בספרות חז"ל אודות חג השבועות נמצא במדרש פסיקתא דרב כהנא [12], בהקשר של החג למלאכי השרת ולמסורת המיסטית של מעשה מרכבה, כדלהלן:" שירד הקב"ה בסיני בעשרים ושנים אלף כתות של מלאכי השרת. ד"א רכב אלוהים רבותים אלפי שנאן, מלמד שירד עם הקב"ה עשרים ושנים אלף מרכבות וכל מרכבה ומרכבה כמראה שראה יחזקאל" [13].

אולם פרט לאזכור זה הקשור דווקא להקשר המיסטי של החג, עליו נעמוד בהמשך, חכמי המשנה דחקו לקרן זווית את חג השבועות על שמותיו ומשמעויותיו, וקראו לו בשם אחר לחלוטין – עצרת.  כאמור, חז"ל הקדישו למצוות החג של הבאת הבכורים רק שורות בודדות במשניות העוסקות במצוות ביכורים, הנמצאת בסדר זרעים, ולא בסדר מועד כשאר המועדים. לשון אחר – חז"ל לפחות במקור המשנאי, לא קשרו את חג שבועות, לא למתן תורה ולא לפן מיסטי בולט, אלא כרכו אותו יחד עם מצוות הביכורים. מדוע חכמים התאמצו כל כך להשכיח את חג השבועות ולהופכו, מחג מרכזי הקשור בברית עם האל, והקשור לשליחיו בדמות המלאכים ומעשי מרכבה?

[ציורי תנ"ך / אישה נושאת סל ביכורים על ראשה/ציירה: אהובה קליין(c) שמן על בד]

יתכן שהסיבה המרכזית הייתה חורבן בית המקדש. קודם חורבן הבית, המסורות על משמעותו של חג השבועות היו נתונים במחלוקת בין חוגי הכוהנים של בית חשמונאי ומולם כוהני בית צדוק, שייחסו לחג השבועות מעמד מקודש ומרכזי כחג הברית והשבועה, בין האל לעם ישראל, וכחג חידוש הברית. כמו גם המחלוקת העזה בין הפרושים לצדוקים, מתי יש להתחיל את הספירה של החמישים יום עד חג השבועות, האם ממחרת השבת או לאחר יום טוב ראשון של פסח, והמתח הגואה בין הפרשנות היהודית לבין הפרשנות הנוצרית לחג.

מנגד, חכמים שפעלו אחרי חורבן בית שני, ביקשו להשכיח את המסורות התלויות בחג כוהני זה, חג הברית והעדות, המשלב גם פן אזוטרי של הקשר עם מלאכי האל ומעשה המרכבה הרמוז בספר יחזקאל, במאות הראשונות אחרי חורבן המקדש, חורבן שהיה כרוך בביטול של עבודת הקודש, וליצור מסורת והסבר אחר למשמעותו של חג שבועות, שיהיה רלוונטי למציאות הקיימת ללא מקדש.

סיבה מרכזית נוספת של השכחת תוכנו הרב גוני של חג השבועות קשורה ללא ספק לפולמוס הנוצרי יהודי. זאת היות וחלק  מהמסורות הכוהניות השונות של חג השבועות מלפני הספירה ובראשן מסורת מתן תורה, והקשר לפן המיסטי של מעשה המרכבה, אומצו בידי הקהילה היהודית-נוצרית שפעלה בירושלים במאה הראשונה לספירה וקבעה את חג השבועות, כיום החמישים, בו נחה רוח האל על שליחי הנצרות בירושלים.

העדנה המחודשת לה זכה חג השבועות הגיע לא במקרה דווקא מדבריו של ר' משה די ליאון בספר הזוהר, בשלהי המאה ה- 13. דבריו נכתבו בתום מסעי הצלב, שהחלו בשנת 1096, במהלכם נשמדו קהילות שלמות בעיקר ביהדות אשכנז, עובדה שעוררה את השאלה על המהות של הברית בין האל לעם ישראל.

בדבריו קושר די לאון בין התורה שבכתב לכוח היוצר של התורה שבעל פה, בלימוד בליל שבועות, כדלקמן:" סוד חג שבועות... נהגו הקדמונים ז"ל עמודי עולם אותם אשר יודעים להמשיך חן ממרומים שלא לישן בשתי לילות הללו של שבועות. וכל הלילה קורים בתורה בנביאים ובכתובים, ומשם מדלגין בתלמוד והגדות, וקורין בחכמות בסתרי התורה עד אור הבקר, וקבלת אבותיהן בידיהן. אותם היחידים השרידים אשר ה' קורא, והעניין הזה הוא טוב ונכון וישר, ואשריהם ואשרי עם שלו ככה... ובהם (הכוונה לימי ספירת העומר) הכלה מתקשטת ונכנסת אצל רום מעלה, וליל החמישים הוא הלילה הזה לה' להתחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ובניה המיוחדין לה בארץ מכניסים אותה לחופה, והם רשומים ונכתבין בספר הזיכרונות, כי הם מרננים רנה וצהלה של תורה בליל שמחת הכלה..." [14].

למרות שלא ניתן לסמוך בוודאות על די ליאון כי תיקון ליל שבועות הינו דבר קדום, עצם כתיבת הדבר החלה ליצור מיתוס חדש הקשור לחג השבועות.

יתכן שהמסורת של ספר הזוהר נסמכה על מדרש שיר השירים שאומר את הדברים הבאים:" רבי פנחס בשם ר' הושעיא אמר: 'עד שהמלך במסיבו'... (משל) למלך שגזר ליום פלוני אני נכנס למדינה, וישנו להם בני המדינה כל הלילה... כך הקדוש ברוך הוא הקדים, דכתיב ויהי ביום השלישי בהיות הבקר, וכתיב כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם. ישנו להם ישראל כל אותו הלילה, לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצר... בא הקדוש ברוך הוא ומצאן ישנים. התחיל העמיד עליהם קולות... ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים. והיה משה מעורר לישראל ומוציאן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה... "[15].

אמנם אין במקור זה ראייה לכך שיש לתקן את שנתם של בני ישראל בלימוד תורה כל הלילה, אולם ברור, שבני ישראל התרשלו קודם מעמד הר סיני, ומכאן הדרך לדברי הזוהר הבאים הוא כמעט מובן מאליו:" ועל זאת חסידים הראשונים לא היו ישנים באותו לילה והיו עוסקין בתורה ואומרים: נבוא לנחול ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני עולמים... ר' שמעון כך אמר בשעה שהתכנסו החברים באותו לילה אצלו: נבוא לתקן תכשיטי כלה למען תימצא מחר בתכשיטיה ומתוקנת למלך כראוי"[16].

ראיה היסטורית ראשונה בדבר תיקון ליל שבועות יש לנו מדבריו של ר' ישעיהו הורוביץ [17], שכתב את הספר שני לוחות הברית. בספרו זה הוא מביא מכתב מר' שלמה אלקבץ [18], בו הוא מתאר את מנהגו של ר' יוסף קארו [19], מחברו של הספר ההלכתי החשוב שולחן ערוך: "דעו לכם כי הסכמנו, הרב החסיד (הכוונה לר' יוסף קארו), ואני עבדו ועבדיכם מהחברים לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו. ותודה לאל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשיכם. וזהו הסדר שתיקנתי וסדרתי בלילה ההוא: ראשונה תורה... (נביאים... כתובים) ... וכל זה באימה ביראה בניגון בטעם לא יאומן כי יסופר. ואחר כך למדנו משנה כל סדר זרעים, ואחר כך למדנו על דרך האמת (=הכוונה ללימוד קבלה)..."[20].

מנהג פרטי זה של ר' יוסף קארו, שלא נזכר בספרו ההלכתי שלחן ערוך, הפך במרוצת הזמן למנהג של כל אנשי העיר צפת, ומשם הוא הופץ לכלל קהילות ישראל.

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ עליה לרגל בשלושת הרגלים/ציירה: אהובה קליין (c)]

אחרית דבר

חג השבועות עבר גלגולים רבים עד להיותו חג מתן תורה וחידוש הברית. מחג הקציר וחג הביכורים, דרך חג העדות ומלאכי האל, חג החמישים שנלקח גם בידי העדה הנוצרית - יהודית, עד חג שבו יש לעשות תיקון לשנתם של בני ישראל קודם מתן תורה על פי מנהג המקובלים. בתחילה כמנהגם של חוג מקובלים מצומצם, וראיה לכך, אי הזכרת תיקון ליל שבועות בספר שלחן ערוך של ר' יוסף קארו.

רק מהמאה ה- 18 ואילך, המנהג של תיקון ליל שבועות הפך לנחלת הכלל. הנימוק הקבלי שניתן לתיקון זה היה שהוא מהווה הכנה לקראת מתן-תורה, אירוע הדומה לטקס נישואין, רק שהפעם, השחקנים הראשיים הם עם ישראל ואלוהיו. ברגע שנימוק זה פשט והתקבל בכל תפוצות ישראל, הוא הפך למשמעות הרשמית והמובילה של חג שבועות שבעברו הקדום והראשוני, לא היה לו כל קשר לכך.

[לסדרת מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

מקורות

[1] שמות,  פרק כ"ג, פסוקים - י"ד-ט"ז.

[2] שם,פרק ל"ד, פסוק כ"ב.

[3] ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים – ט"ו-כ"ב.

[4] במדבר, פרק  כ"ח, פסוק כ"ו.

[5] דברים, פרק ט"ז , פסוקים – ט' –י'.

[6] ספר היובלים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות האומה. בדומה לספרים חיצוניים אחרים, הוא לא נתקבל על ידי חז"ל, וזמן כתיבתו מתוארך  למאה השנייה לפני הספירה.

[7] ספר היובלים, כנה ורמן, יד יצחק בן צבי, 2015, עמוד 130.

[8] סֵפֶר טוֹבְיָה הוא חיבור יהודי מתקופת בית שני, שהשתמר במסורות נוצריות ונכלל במסגרת הספרים החיצוניים.

[9] ספר טוביה, מתוך הספרים החיצוניים, מהדורת אברהם כהנא, הוצאת מסדה, 1956, פרק ב', פסוק א'.

[10] ספר מעשי השליחים הוא הספר החמישי בספרי הברית החדשה, והוא בא אחרי ארבע הבשורות כחיבור האחרון בברית החדשה. המסורת מייחסת אותו ללוקאס המבשר. נכתב בשלהי המאה הראשונה לספירה.

[11] התיאור של השראת רוח הקודש על השליחים באה בהקשר לחידוש הברית עם העדה הנוצרית האמורה  בספר מעשה השליחים.

[12] פסיקתא דרב כהנא הוא מדרש ארץ ישראלי קדום על הקריאות במקרא ובהפטרות במועדים ובשבתות מיוחדות, כגון שבת של פסח וסוכות, שבת חנוכה ועוד. מדרש זה נחשב לקדום יחסית, והוא מתוארך לשלהי העת העתיקה בארץ ישראל,

[13] פסיקתא דרב כהנא, בחודש השלישי, דף ק"ז עמוד ב'.

[14] ראה - כתב יד שוקן  14, דף פז עמוד א',ב',, מובא אצל י"ד וילהלם, סדרי תיקונים, עלי עי"ן ,מנחת דברים לשלמה זלמן שוקן אחרי מלאת לו שבעים שנה, ירושלים תש"ח-תשי"ב, עמ' 126.

[15] שיר השירים רבה, מהדורת ש' דונסקי, ירושלים - תל-אביב ,תש"ם, עמוד מה.

[16] י' תשבי, משנת הזוהר, ב, ירושלים, תשכ"א, עמודים -  תקע- תקעב.

[17] רבי ישעיה הלוי הורוויץ, השל"ה הקדוש, מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17. 1565 – 1630.

[18] רבי שלמה בן רבי משה הלוי אלקבץ, מקובל ופייטן צפתי. נודע בשל פיוטו לכה דודי. 1505- 1584.

[19] רבי יוסף קארו, מגדולי הפוסקים בכול הדורות, מחבר השולחן ערוך. 1488 – 1575.

[20] ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוויץ, שני לוחות הברית (דפוס צילום), תשכ"ג, א, מסכת שבועות, כ"ט ע"ד - ל ע"א.